אני שותפם לחדר הקטן והחנוק הזה, ועוד מספר נערים מלבדי. אך אין אני והאחרים, שותפים לקסם המהלך בחדר זה. כמה שאני צופה בהם מן הצד כך אני מבין כמה מנותקים הם מעולמי וכמה נתונים שניהם לעולמם הקטן והפרטי.
ניצן, לא יכלו לבחור שם פחות הולם לאותה רווקה זקנה כבדת משקל וכעורה. ניצן הרי מסמל התחלה, לבלוב, ומעל לכל תקווה. דומני כי התקווה כבר נטשה מזמן אותה. בשלהי שנות בארבעים לחייה. ניצן הייתה אישה מחרידה לכל הדעות. היא חיה לבדה, ונדמה כי בחלה בכל קשר עם אנשים זולת תלמידיה והוריהם. עניני הטיפוח שעדיין נוטים להעסיק את בנות גילה כבר היו ממנה והלאה. היא הזניחה עצמה עד גועל ואף הראתה כי אין מוטרדת מחוסר האסתטיות המשווע שאפף את דמותה. היא הדיפה ריח באושים וכל הוויתה זעקה צפייה למוות הגואל מחיים חסרי תכלית. נדמה כי כל סיפוקה בחיים היה לרדות ללא הפסק, ברשעות מופגנת באותו קומץ תלמידים אשר היו לה ואותם חינכה בחדרה הקטן והטחוב. כל הברה היצאה מפיה הוטעמה בתילי תללים של ציניות ונבזות, אולי בניסיון לגרור אחרים ולו במקצת אל השקפתה הקודרת על החיים ולעשותם שותפים למר גורלה. חיוך נדיר היה עולה על פניה כל אימיתי שעלה בידה להביא תלמיד תמים כלשהו לידי מבוכה כאשר הייתה מפליאה צעקותיה בו. מעודי לא נתקלתי במיזנתרופית דוגמתה, המעלה על נס דגלה את חוסר רצונה בחיבתם של הבריות.
אייל, מעולם לא הבנתי מה מצא באותה מרשעת זקנה שחמק מעיני כל האחרים. הוא היה עלם צעיר, נישא וגא ולא חסר כלל בכישורים, חיבבתי אותו עד מאוד. הוא העתיק את לימודיו כליל אל חדר הלימוד הצנוע של ניצן, ושוב מסיבות העלומות בעיני. כיוון במשך כל החודשים שבילה אצלה, נדמה שספג את מירב הצעקות והעלבות, יותר מכל אחד אחר מאיתנו. היא קיללה וגידפה אותו ללא הרף, ירדה לחייו ואימללה כל רגע ששהה במחיצתה. ועם זאת, נדמה כי הוא קיבל את רדיפותיה בהבנה ואף לעיתים ברצון. לעיתים בעת התפרצויות הזעם התכופות שלה עליו, אפשר היה לזהות חיוך קל ונעלם נסוך על פניו של איל שנדמה כשבע רצון מתחת להצגת ההתגוננות והפחד שלו מפני הר האדם המאיים עליו אלפי גורלות איומים.
מחובתי לציין כי החיים במחיצת השניים היו לרוב משעשעים. אייל היה מתמיד בגישושיו, מנסה לבחון עד לאיזו דרגה של עצלנות וחוצפה יוכל להגיע בטרם יומטרו עליו שלל צעקות וגידופים. הערצתי את אומץ ליבו, אך סיבותיו נעלמו ממני. כל שרציתי אני עם הגיעי לחדרה, היה לצאת בשלום ללא חיכוכים מיותרים עם הזקנה. אך אייל נבדל ממני, ומכולנו בעזות מצחו ויחסו אל המקום. עם הזמן החל להשיב לה והויכוחים בניהם שמילאו את חלל החדר בקולות מתלהמים תמיד העלו חיוך קל על פניהם של כל היושבים.
אייל לא היה עצלן מטבעו, אך נדמה כי בכוונה מחושבת לא שקד על לימודיו, ואף השתדל להפגין זאת לעיני ניצן, שלא פסקה מלנזוף בו. בעוד שמורא שהטילה על לבבות כולנו גרמם לנו לטמון ראשינו במחברותינו ולחשוש להרים את ענינו ולו לשניה מפחד הרודנית.
אך בעיתות שלום, נדמה כי חוצפתו נשאה פרי, והיא ביכרה לעסוק בענייניו טרם שאפילו פנתה לענייניה שלה. עור הפיל שלה, בצורת ציניות ונבזות, כיסה היטב על העובדה כי ניצן חיבבה את אייל, אך לעיתים נפל משמרה והיא הייתה בהיסח דעת מרעיפה עליו איזה זיכרון של מחמאה עלומה, והברק שניצת בעיניה כאשר צלח אייל בנושא לימודי זה או אחר לא הותיר ספק בליבי כי פינה מיוחדת הייתה שמורה לו בליבה.
עם הזמן דמו ויכוחיהם יותר ויותר לאלו של זוג נשוי זקן, העייף זה מזה. והרי זה היה טבעי, עם כל השעות הרבות שבילו ישובים זה לפני זה.
הימים, השבועות, החודשים חלפו להם בעצלתיים, ועם הזמן חדר אייל יותר ויותר אל אותה נפש זקנה מידה רבה יותר מגילה האמיתי. הכרוניקה, מהלך היחסים בין השניים ריתקו אותי, ותכופות הייתי פוזל מעל מחברתי בכדי לבחון את השניים. בעבר הייתי מנסה להשלים את מטלותי במהירות האפשרית על מנת לזכות בחנינה מוקדמת ולהדיר את רגלי ממשכנה, אך עתה, לא יכולתי שלא לצפות לשעת המפגש עם השניים, ההשפעה שהילך על ניצן הנער שבתה אותי ורבות הייתי מנוע ולהדיר את עיני מהשניים. שנים של בנייה, קרסו להן כאשר כל מחסומי הרשעות והציניות של ניצן קרסו בדממה אילמת. יכולתי עתה לקרוא אותה כקלף פתוח. בשעות שביליתי במחיצתה, התחלתי להבין יותר ויותר את דמותה ולטוות את אופייה בעיני. היא ידעה אכזבות בחייה, זה היה ברור. חלומות האהבה שלה כנערה, נגוזו עם השנים והוחלפו במרירות עם בוא הפחד מחיים שלמים מיותמים ממגע אנושי. ייתכן ואף סביר כי אהבה עזה שחשה בצעירותה הושבה ריקם בידי גבר שלא שעה לרגשותיה, והותירה פגועה וחשדנית ,כחיה פצועה כלפי כל גבר אחר. כך היא ביכרה את חברתה שלה ועשתה כל שביכולתה להרחיק את הבריות מעליה, מחשש לטעם אכזבה נוספת היעלה בה את זכרונות האהבה הבלתי ממומשת על עברה. היא תרצה לעצמה את חוסר הצלחתה החברתי בחוסר רצון מצידה, חוסר רצון בשותפות בעולם אותה דימתה לקר ואכזר, חסר טעם. היא הביאה עצמה להכרה בפגיעותם של בעלי הרגשות ובכך פעלה לדיכוי של כל אש שפיעמה בליבה. אך מתחת לאותו מעטה מנוכר, עדיין פעמו תקוותיה של נערה זכה, החולמת טעם האהבה והחיים. אייל פשוט שאב ממנה את כל זה, והותיר אותה במערומיה ללא חומות הלעג שלה. היא שנאה אותו בשל כך, ואהבה אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה