עם שחר, ראשי הלום והחדר סובב סביבי, ומתוך זיכרון השיכר המכביד על ראשי, עלתה ובאה, החלטה, וכך, אני, בבגדים שעלי והמחשבות בראשי, משרך רגלי בשביל והשמש המפציעה צובעת גבי בסגול וכתום.
אנשים עסוקים בשיחות תפלות וסיפורים הנושאים בתוחלת הסתמית של העלאת קרנם שלהם, סיפורים שנופלים על אוזנים אגוצנטריות או סתם לא אכפתיות, חיים לשם חיים.
מעט טוב לב, ומאחורי הסיבוב, צומת גולני.
זקן חביב, שמכיר את הארץ מכל עבר, ויודע עליה אף יותר, אך זקנתו מכבידה עליו בתמימותה, כשמירב דרכו כבר מאחורי, כל שיכול הוא לעשות הוא להביט לאחרו על כברת הדרך שגמע ועל אינסוף הדברים שידע, ורק יוכל הוא לקונן על דלותם. הוא לוקח אותי בהמלצתו לקיסריה. שם משרך אני רגלי בדיונות עד להגיעני אל החוף וקבוצת אנשים שבגדי הים שלהם לא זכו בכבוד של המגע עם עורם, הם יבקשו להם חופש. בהמשך החוף, יבקשו ההדוניסטים יום של שמש שוזפת, מלח ים וחול וגופות מתנועעים.
קצין הצבא שלוקח אותי לתל-אביב, עטור כבוד, חשיבות ועשייה. הקשיש ערב נסיעתו הרחק מכאן מבקש להיות חכם ושנון, והבחורה המספקת לי מקום להניח את ראשי במיטתה, מבקשת אהבה.
מצומת האלה, ירא שמיים מלא אהבה ושמחה, אינו מבקש דבר, מלבד אהבת האל, כך לפחות הוא אומר לעצמו. הבחור הצעיר במכונית החבוטה האוספת אותי ממחלף רוקח משכיח או טובע כליל בחייו, עם סמים, והוא נדיב דיו לשתף אותי בבריחתו. הגבר שמסיע אותי לצומת מנשה, חולה מין וחי חיי פנטזיה דרך סרטי זימה. הזוג שלוקח אותי בטוב ליבם עד לעפולה מבקשים לישון בשקט בלא דאגות, ובידיעה כי בעולם טרוף זה שלהם, אין כל רבב על ידיהם. שני הגברים עימם אני חולק את הדרך לטבריה מבקשים פרנסה טובה בלא מאמץ מיותר ובלא תחושת הניצול. ומטבריה הביתה, אישה מלאה בכנות וטוב לב מעבירה את הדרך עימי בשתיקה, רק לנוכח שתיקתי שלי, אך לא בהעדר חיוך.
ולכששבתי לביתי, מה אני? אני הוא זה, שלרגע היה חלק מחייהם של כל אלו, ועתה כותב אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה