בשנייה החדר נעלם, בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לראות את הצבע של כאב, זה בעצם שחור כזה אבל עם כתמים, כמו שאלו שיש אחרי שמסתכלים על ישר על השמש. הרגשתי דמעות בעיניים, מהכאב, לאט לאט הטשטוש עבר והחדר חזר, אפלולי באופן כללי אבל עם מנורה חזקה שהייתה מופנית ישר לפנים שלי. הצלחתי לראות את הסמל, גוץ השמנמן בחולצת כפתורים הלבנה עם הפסים האדומים שתחובה לו בתוך המכנסיים, ידיו הרועדות עדיין החזיקו את מוט הברזל בתנוחת חבטה, בוחן את הפרצוף שלי כמו מבקש לראות כמה נזק הוא הסב לי וההבעה שלו בסינכרון עם הידיים האוחזות במוט חוככות בדעתם אם אני אצליח לעמוד בעוד מכה כמו הקודמת, ברור שהוא לא באמת נהנה מזה כמו שהוא ניסה להראות, ברור שהוא ניסה להתעלם מהמחשבה מה אם הוא היה במצב שלי, או מהמחשבה עלי במצב שלי, ריחמתי עליו.
"הדרגה שלי היא סגן" התחלתי מהתחלה, שוב מנסה להגיד את מה שכבר אמרתי "אני מפקד על צוות ביחידת חי"ר מיוחדת, המשימה שלנו הייתה..." סטירה עצרה את שטף הדיבור הקטוע שלי.
"נו" הקצין בחליפת השרד קיווה שהמכה הייתה מספיק חזקה בשביל לשנות את הפילוסופיה "אתה לא מוכן להפסיק?"
"התפרסנו בשלושה מארבים שונים על הציר שבו המודיעין העריך שהכוחות שלכם יעברו...". הקצין מחה את הדם מגב כף היד שלו וחזר והתרחק ממני ואמר בטון רגוע כאלו הוא לא פוצץ לי הרגע את הלסת "אתה תסתום את הפה שלך ותפסיק עם כל הדיבורים האלו, הבנת?", הוא שלח אלי מבט בוחן, ריכזתי את כל הנוזלים בפה שלי ובראתי שלולית אדומה למרגלות הכסא אליו הייתי קשור. "הייתי במארב המזרחי ביותר על הציר, עדיין נשארו שם כנראה שני מאר..." האגרוף הבא היה לצלעות והוציא לי את כל האוויר מהראות ולא הצלחתי להמשיך לספר להם שכל האנשים של המחלקה שלי עדיין מחכים בתוך השיחים לא רחוק מאיפה שהם תפסו אותי. הטון של הקצין המשיך להיות רגוע "אומנם ההכרות שלנו קצרה מאוד, וכמובן תסכים איתי שהידידות ביננו לא התחילה ברגל ימין, אבל הרשה לי להמליץ לך בחום להפסיק למסור מידע שכזה ותתרכז באיך אתה יוצא מפה, אתה הרי רוצה לחיות אחרי היום, לא? ".
"לא..." מלמלתי. "מה?!" קרב אלי הקצין "לא, אני לא רוצה לחיות..." היה לי קשה לדבר במציאות החדשה של כמה שיניים חסרות. הקצין הביט בי בעיניים נאנחות, הנהן בראשו לגוץ השמנמן והמוט שוב ירד עלי.
התעוררתי רטוב לגמרי כשכאב אימים ממלא את כל הצד הימני של הפרצוף שלי, הקצין הניח את הדלי על הרצפה, לא הצלחתי לפתוח את עין ימין אבל הצלחתי לראות שהסמל כבר לא בחדר.
"אני לא מאמין לך, אתה משקר, דבר מאוד טיפשי במצבך הנוכחי" נעלי הגומי של הקצין חרקו בשעה שהוא הלך סביבי "בוא, תקל על עצמך, תגיד לי שאתה רוצה לחיות..." נענעתי בראשי, לא, אני לא רוצה.
"אז נכשלת, לא נורא, זה קורה, אתה בסך-הכל בן כמה? עשרים? עשרים ואחת? אני בטוח שהמפקדים שלך יבינו, אבל תבין, החיים ממשיכים, מה שאתה עושה עכשיו, זה, זה לא אנושי, זה מבזה אותך, תפסיק, רק תהיה אופטימי ותצא מזה" הקצין ניסה עכשיו את הגישה של הטון האבהי, בן זונה, חשבתי, כאילו אין לו ארסנל של כלי עינוי מוכנים ללילה ארוך, אם בכלל לילה עכשיו, איך שלא יהיה, ידעתי שאני לא נשבר.
"לא נכשלתי" התרסתי במה שאמור היה להיות גאווה "אני לא יודע אם אתה מבין, אבל היחידה שלי הם חיילים ברמה הכי גבוה בצבא ואולי בעולם כולו, וגם אני. מה? אתה לא חושב שהייתי יכול להוריד את האנשים שלכם? אחד אחד הייתי קוצר שם את כל הילדים לפני שבכלל הייתם מבינים מאיפה זה מגיע, היה לי כבר צלב על המצח של המדריך, פקודה שלי וכל הטיול השנתי המזורגג שלכם היה הופך למרחץ דמים, אני הייתי צריך להכשל, הייתי צריך לההרג...".
הקצין הלך מאחורי וכבר לא יכלתי לראות אותו, הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי והוא לחש לתוך אוזני "אני חושש שזו לא התשובה שאנחנו מחפשים" כאב חד פילח את כתף שמאל שלי יורד ונמתח בכמה סנטימטרים. הוא שוב פסע ונענד לפני, עם סכין נוטף דם בידו, הרגשתי את הדם ניגר מהכתף הפצועה שלי.
"אז אולי תנסה להסביר לי, למה אתה כל-כך רוצה למות?" שאל.
"היצר הטנטי גבר על היצר הארוטי" סיננתי בהתרסה.
"מה?!" הוא לא הבין, תמיד אמרו לנו לא לזלזל באויב, שהוא חכם, שהוא אינטליגנטי. כנראה שאחרי הכל האויב לא כל-כך חכם ואינטליגנטי, בטוח לא אינטלקטואל, אם פרויד לא אומר לא כלום, בטוח גם ניטשה, הוסרל וקירקגור הם תעלומות בשבילו, חשבתי לעצמי.
"אני כבר לא רוצה לבנות, אני רק הורס" ניסיתי להסביר "במקום לשאוף לחיים, לנורמליות... אז, אתה זוכר את הפעולה בפארק הציבורי? 17 מטרות מחוסלות? זו הייתה היחידה שלי, יש לי חמישה איקסים על הנשק מהמבצע הזה. והאוניברסיטה? בניין המשרדים? הרכבת? הכל פעולות שהייתי חלק מהן, גם מפעל ההיי-טק והקניון, גם שם הייתי, וגם בחלק מהפעולות בבתי-הספר".
ניסיתי להרים את הראש אחרי המכה ששוב פגעה בצד ימין, כבר הייתי מסומם מהאנדרופינים שזרמו בדם שלי והכאב סיחרר אותי עוד יותר. "כן" אמר הקצין "אני מבין שכל ההרס וההרג הזה קשים לך, אף אחד לא אמר שזה פשוט, אבל זה המצב, ואלו החיים שלך, המציאות שבה אתה חי" הקול הבוטח שלו פתאום הפך לנואש, הוא התחיל להבין.
"לא, אלו לא יכולים להיות החיים שלי, תבין, זה מצב של אבסורד..." אגרוף שטס אל תוך בטני שיתק אותי לשנייה "זה אבסורדי..." ניסיתי להמשיך תחת מטר מהלומות, מהלומות ייאוש של הקצין "החיים לא... לא יכולים להצדיק... את... עצמם במצב כזה..." הקצין עצר מתנשף, הכאב מילא אותי עכשיו לגמרי, מכל מקום נטפתי דם וזיעה "זה... נוגד את... הרוח האנושית... הרוח של להתקדם קדימה ולא לסגת אחורה" הצלעות השבורות שלי גבו מחיר כבר על מילה, הקצין עמד נפחד מולי "מרגע שאני הורס ולא בונה..." התנשפתי "מהרגע הזה, אין לי יותר הצדקה לחיים, ולכן אני צריך למות".
לשנייה הביעו עיניו של הקצין נכונות להכות בי שוב, אך אז נמלך בדעתו, וכשתקווה לעתיד טוב יותר בעיניו, שלף אקדח, וסיים את הפארסה הסוריאליסטית הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה