נדודים

מגג הבניין הגבוהה ביותר אני צופה על העיר השוקטת בדמדומי הבוקר ההולך ומבליח ממזרח מעל הבניינים הנמים. וכזו היא דרכן של ערים גדולות מסוגה של זו הניצבת לפני, גם בשעות הלילה הקטנות לא ישקטו, ומי ששלווה יבקש לו בהן, יאלץ להמתין לבוקר, לאותו אור נוגה חלוש שאין די בו בכדי לנער את העיר מתרדמתה הצעירה. בלא חמדה ובבחילה קלה חולשות עיני על הגגות הקירחים והרחובות הערומים, וזכרון מרוחק של ליל אמש מניעני להליט פני בידי בייאוש, פעם נוספת נפלתי חלל. כדרכן בקודש של אלו השוקקות חיים, והטומנות בחובן מלוא חופניים זוהמה אנושית, גם זו, בישמה אותי, ולתוך שאונה נשאבתי, שיכור ואובד, וכשחיוך נסוך על פני הוללתי כל הליל ברחובותיה השוקקים, עד שנדמו, ועתה, אט אט נודם משהו גם בי. פחד לופת אותי בחזי, בראשי מנהל אני מלחמה אבודה מראש כנגד השמש המפציעה, שכן יפה יודע אני מחירו של יום המחרת, ומחיר זכרון ארועי הלילה ומחיר מבטה הכעור של העיר באור היום. כיצד נשאבתי לתוכה, ומילות הפיוט ושהשכנוע הממוחזרות שדקלמתי באוזנה, כפי שעשיתי פעמים כה רבות, ובלבולה הרב בשעות הערב, עת תהתה העיר אם לקבלני אל זרועותיה ולהתמסר למגעי המיומן ברחובותיה. רבבות הפרצופים, כפרצוף אחד, אשר פיזמתי ופיזזתי בינות גופותיהם המתנועעים, ידרשו מחיר הבטחותי השיכורות, אך גופי רווי זוהמתה של העיר, ביזיון הרוח האנושית המדרדרת עד אפר, וקלוני שלי, ומבטי עתה נידון להיות מושפל לנוכח כל אותם פרצופים תוהים שבמהרה ישטפו את הרחובות ויתורו אחרי עיני החושקות מליל אמש, אך אלו מתו. ושוב, מבטי המתנצל, שכן דבר אחד ידעתי, בעלתי את העיר וידעתיה, ושוב לא אוכל לגעת מרצון בקימוריה ולכתת רגלי ברחובותיה, ושוב לא אוכל להתמסר אל מחמדיה הפרוסים לפני. והדרך קוראת לי, ומקל הנדודים בוער בידי בתקווה כוזבת, אל עיר אחרת שאת שמה לא אדע.