יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

הקדמה-1: פילוסופיה


כבר בפתח דברי, ארהיב עוז ואקבע קביעה, שתהיה בלתי מבוססת בעליל, כיוון שתחסר כל שמץ של הוכחה או טיעונים שיבואו לאמתה, אך דומני שלא ימצא אדם שיחלוק עלי בקביעת אבן בסיס זו, שלמעשה מהווה את נקודת המוצא לכל מכל וכל. בבסיס כל מחשבה אנושית עומדת התהייה, השאלה הנצחית היא המניע. זה כמה שנים שנפשי יוצאת אל הפילוסופיה וטורח אני לקרוא בעיון רב כל פיסת נייר כתובה הנופלת לידי ועלולה בדרך כלשהי לספק לי עניין כלשהו, וכך בקיא אני במידה מסוימת בתמונה הכללית של היסטורית החקירה האנושית, החל מהפילוסופיה היוונית, דרך ההוגים של ימי הביניים, תורת ההכרה של המאות ה17 וה18, המהפכות שאקזיסטיניאליסטיות של ניטשה וממשיכי דרכו וכן מתחיל אני להתעניין בהגות פיזיקלית ומתחיל להתוודע לרעיונות מעניינים מאין כמוהם כמו תורת הקוואנטים והכאוס, ורעיונות על מוצא היקום ומבנהו. אך עם כל הידע שצברתי ועודני הולך וצובר, מודע אני באופן מכאיב לעובדה שכל צבירת הידע שלי, שאיני מתבייש להודות שגאה אני בה גאווה גדולה, היא בבחינת שיכשוך רגלי בברכה עמוקה מאוד, שרק עתה מתחוורים לי מקורותיה, למרות שמאז ומעולם הייתי מודע אליהם. רבות וטובות דיברו פילוסופים רבים. אפלטון, אריסטו, דקארט, קאנט, ניטשה, ניוטון, איינשטיין, הוקינג ועוד רשימה אינסופית של הוגים גדולים שלכל מוצא פיהם משמעות רבה לגבי, אך בהקשר להקדמה זו אין כל חשיבות לתוכן דבריהם, אלא למניע, לכוח שעומד בבסיסה של כל מילה כתובה מפרי עטם של הנ"ל, וזו השאלה, התהייה, המחשבה.
המאפיין הבנאלי והברור ביותר של הפילוסופיה, של החיים, הוא הרצון, הכמיהה, לאמת. ההשראה לכתיבת כל ספר ומסה פילוסופית הוא החיפוש אחר האמת, הרצון לרדת לשורשם של דברים. אפשר להגדיר זאת כמיפוי, הגדרה של הדברים, העמקת החקירה והידע לגבי הכל.
וזו המניע המוצהר של ספר, של מסע זה. אתוודה בפה מלא על הבילבול הגדול שקיים בליבי. ייתכן שבילבול זה נגרם בשל גילי ביחסית רך, אך אני מוצא שאני נקרע בין אסכולות, דרכי מחשבה ושיטות שונות. עם כל הערכתי לפיזיקאים-פילוסופים מודרניים, איני יכול שלא להרגיש שחסר דבר מאוד בסיסי בכל הגותם, שכן הם מתעלמים לגמרי מהפילוסופיה של דקארט ויום למשל, שבעטייה אין כל ערך לשום תיאוריה או דוקטורינה פיזיקלית של אף הוגה, מבריק ככל שיהיה. במהלך ההיסטוריה הפילוסופית נשארו שאלות רבות מידי פתוחות, ללא מענה, וכך מקנן בליבי פחד נאלח, כי אין כל ערך לכל דבר שאני למד, שכן הוא עלול להתבטל ומתבטל בגלל שההוגה בחר להתעלם משאלות בוערות שהפריעו לו לביסוס תאוריות שונות. קאנט פסח על כמה שאלות קשות שנשארו פתוחות בהגותם של דקארט ויום, ניטשה התעלם במפגין וביטל כל חקירה פילוסופית של האפיסטימולוגיה שקדמה לו, וכל הפיזיקה המודרנית של איינשטיין ויורשיו אינה טורחת להקדיש מחשבה ולו לשנייה לבעיות שהועלו שנים רבות לפניהם שעלולות לבטל כל דבר שאי פעם עשו.

יום שני, 20 בספטמבר 2010

המסע שלי על שביל ישראל


שביל ישראל היה ללא ספק אחת החוויות המעצבות ביותר של חיי הצעירים. במשך כחודשיים צעדתי על שביל ישראל מדן ועד אילת אבל בעצם שביל ישראל לקח אותי למסע מעצמי אל תוך עצמי ואל עצמי חדש. שביל ישראל לא רק שהציע לי את הנופים של המדינה ואת ההזדמנות לראות אותם משתנים יום אחר יום, צעד אחר צעד. שביל ישראל גם שלח אותי למסע אישי, וכפי שהנוף השתנה, כך גם אני, על שביל ישראל, יום אחר יום, צעד אחר צעד, השתנתי.
קשה מאוד לתאר את החוויות שלי על שביל ישראל, יש כל כך הרבה. ניסיתי לכתוב יומן מסע של שביל ישראל אבל כאשר ניסיתי לעבד אותו לכדי יצירה ספרותית נתקעתי איפשהו אחרי כמה מאות קילומטרים בודדים של תיאור החוויות שלי על שביל ישראל, אולי בהזדמנות מאוחרת יותר אני אעלה את מה שהספקתי לכתוב על שביל ישראל כאן לאתר. אבל בסופו של דבר שביל ישראל הוא רק פלטפורמה, והחוויות המרובות שחוויתי בשעה שהלכתי על שביל ישראל הן רק הקשר ובעצם רק סוג של תירוץ למסע האמיתי, למסע שלי אל תוך עצמי, עם התרמיל על הגב, והבדידות, וכל הקושי והאתגרים והדברים החדשים נוכח הנופים המדהימים והפחות מדהימים שיש על שביל ישראל.
ובעניין קצת יותר פרקטי: אם מישהו מתכנן ללכת את שביל ישראל לכל אורכו הרי שההכנה הנפשית היא רק חלק קטן מהעניין. שביל ישראל הוא פרויקט רציני ומצריך הכנה פיזית, טכנית, לוגיסטית ותכנונית רצינית ולכן אני רוצה להמליץ לכל מי שמתכנן ללכת את כל שביל ישראל לעשות עבודה רצינית של הכנה לפני כן. אני נעזרתי בהרבה אתרי אינטרנט שעוסקים בנושא של שביל ישראל ובראש ובראשונה באתר הזה- "השביל הזה מתחיל כאן" שריכז בעבורי את מרבית המידע שהייתי צריך בכדי לתכנן את הטיול שלי על שביל ישראל. אין ספק שהכנה רצינית לקראת שביל ישראל היא הכרחית אם באמת רוצים לא רק לסיים את שביל ישראל בהצלחה ובחיים אלא גם להינות בדרך ולא להקלע לכל מיני מצבים לא נעימים כמו מחסור במים ומזון. אך כמובן שכל זה הוא משני והדבר העיקרי, כמו שניסיתי לטעון לעיל, בטיול על שביל ישראל הוא עצם המסע, עצם הטיול ושיר אחד של נתן אלתרמן: "דרכים, דרכים....".

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

על משפטי אהבה יפים


יש לי וידוי, אני אספן כרוני של ציטוטים, בעיקר משפטי אהבה. הרבה פעמים אני חושב בחשש מה שהערך של ספר בעבורי הוא לא הספר כמכלול שלם, עלילה וכו', אלא רק המספר של משפטי אהבה או משפטים וציטוטים יפים אחרים, שהצלחתי לחלץ ממנו ולהעתיק את הרשומות שלי שכבר גדושות בציטוטים וכאמור משפטי אהבה.
יש משהו נחמד כאשר מבודדים מיצירה שלמה משפט אהבה אחד או כמה משפטי אהבה. היכולת לומר הרבה במעט, או ליצור משפטי אהבה רבי עוצמה הופכים את העניין הזה לסוגה בפני עצמה, סוגת משפטי האהבה אם תרצו. נכון שכל העניין של משפטי אהבה מהר מאוד הופך לקיטש נורא ואם תחפשו "משפטי אהבה" באינטרנט תקבלו עשרות תוצאות של רשימות דומות להפליא אחת לשנייה שיציעו לכם משפטי אהבה שחוקים ורדודים שלא עושים הרבה כבוד למילה אהבה.

מצד שני אפשר גם למצוא ברשת דברים איכותיים. באתר טקסטולוגיה שאני מרבה לרפרר אליו יש אוסף של משפטי אהבה מהספרות נחמד מאוד והם גם מבטיחים להעלות בקרוב אוסף משפטי אהבה מהשירה. גם בויקיציטוט יש כמה משפטי אהבה נחמדים תחת הקטגוריה המתאימה.

אז מה אפשר לעשות עם משפטי אהבה חוץ מלאסוף אותם? כמובן שאם יש לך ארסנל טוב של משפטי אהבה תמיד אפשר לשלוף אחד ברגע הנכון ולהרשים מישהו (בעיקר מישהי) בין אם זה בעל פה או על ידי שילוב של משפטי אהבה יפים במכתב שכותבים. אבל זו כנראה לא הסיבה שבגללה אני כזה אספן כרוני של משפטי אהבה. אולי זה הרצון לאסוף משפטי אהבה בשביל לקבל השראה, אולי סתם חדוות האיסוף, ואולי זה איזשהו מאגר שאמור לבטא ניסיון ארוך שנים (עד כמה שהשנים שלי ארוכות) לנסות ולהבין את מהותה של האהבה. משהו בתוכי אומר לי שעם כל המורכבות של הרגש הזה, יכול להיות שדווקא מאסות מסובכות אודות אהבה לא מסוגלות באמת לתפוס אותה, וכי משפטי אהבה הם דרך לנסות ולבודד רגש אחד, תובנה קטנה אחת, איזו אבחנה מחוכמת ומעמיקה שניתן להגיד בכמה מילים אודות האהבה. 

יום שלישי, 6 ביולי 2010

כשמגיעים לארץ הפלאות


כשמגיעים לארץ הפלאות
מפסיקים לדבר, מתחילים לבכות
בארץ הפלאות לא דשים בדברים
פשוט יושבים ומבכים את החיים

בארץ הפלאות, יותר פשוט לחיות
אין לך דאגות
כל שעלייך לעשות, זה לבכות
בארץ הפלאות צריך רק לבכות

כולם רוצים לחיות בארץ הפלאות
אבל אם חושבים, אז מבינים
שאנשים אמיתיים חושבים
הם לא בוכים

בארץ הפלאות רק נשמות טועות

יום חמישי, 6 במאי 2010

בוכה


לו היית מביטה מעלה, הייתה רואה כיצד משתרגות אותן שלוחות אפלות, מעורקות בצורתם, של ענפי הצמרות על רקע השמיים הבהירים, מחול ברושים באבחה חורצים ברקיע ואורנים המחלקים אותו למאות נהורות בין המחטים. אך היא, מבטה נתון לפנים ובחשש מה היא סוקרת את הענפים הנמתחים סביבה ונדמים כסוגרים בפניה את אותו הנתיב ממש שחיפשה מבלי לדעת כיצד למצוא ומצאה מבלי שתדע מה היא מחפשת. וצועדת היא במשעול המתהוות רגליה בין העצים, ואין הוא עולה או נופל בערכו על כל אחד אחר שיכלה לבחור לעצמה, מימין לעץ או משמאלו. והיא, כמו ביקשה לנתיב מסותת בידי גורל אך סופה שבעלטה שוטטו עיניה, וארעיות, אחריהן נישאו רגליה בתקוותן, תקווה למצוא דבר מה זולת היער האפל שקסם ודאי יש  בו אך לעולם לא הקסם אליו כמהה היא.  
הצלילים עודם דולקים אחריה, מהדהדים בהמייה מתמדת, בליל קולות בתוך היער שהם אך רמז עמום לדברים ברי תוכן שעתה נעלמים ממנה. קולות המדורה עצמה, הבערה המלחכת בעץ, אינם נשמעים כמעט גם כאשר יושבים בסמוך אליה, אך כמו אורה, כך צהלת האש מדלגת מעל פני הסובבים אותה, כמו עטופה היא מתכת הנושאת את חומה ומנווטת אותו אל על, וכך נמלא היער קול צחוק ושיחה. ועל מה הם משיחים? אילו דברים גזלה מאוזנייה כאשר קמה ויצאה לשיטוטה הלילי? דברי הבל, שחוק ולהג, סיפורים מדוברים בקול נלהב, מוטעמים בהגזמה, סיפורים אותם תגמע היא בשקיקה מסויגת, יודעת כי למחרת תזכרם עמומות, וילווה אלו בדוק דקיק של חותם על מהלך חייה שיתפוגג בתוך ימים. ולו רק יכלה גם היא, כך לדבר, ומילותיה אינן נבררות, אינן עוברות מהלך נפתל זה של תהייה, חשש, רצון, בחירה וחרטה, לו רק יכלה גם היא לדבר כמותם, והאם בשל כך קמה והלכה?.
וכבר נדמה לה כי התרחקה מרחק ניכר, אך היא מסבה ראשה לאחור בכדי לגלות כי האור בוהק משדימתה שיהיה והדמויות סביבו ברורות יתר על המידה, כמו לא תאם האור הנופל על פניה את הגוונים הכתמתמים-עמומים שכיסו את העצים שזה עתה הסבה מבטה מאיתם.  אם נתון הדבר בהם, בעיניים השואלות, מרגע שאין היא שם הרי היא בכל מקום, מעשיה נסתרים, וסיבותיה כמוסות וטמירות, נישאות עימה מעם האש. יוכלו הם לשער היכן היא עומדת, אך לבטח לא ידעו, עמוק בצלליו ורוחש בצליליו היער, לדעת את שבשרעפיה, תפילותיה אל הלילה, זאת יוכלו רק לקוות. ואם עליה עצמה לשאול, הרי ניחושיהם שלהם עולים על כל סיבה אחרת שנמצאה לה לקום ולהתרחק אל בינות האילנות. והיא יודעת, גבר יופיה בין הצללים, והמסתורין כאיפור שלא ידעה לשים, יצבע פניה הנותרים כחלל מורגש בחבורה סביב המדורה, והעדרותה גוברת בנוכחותה על נוכחותה שלה.
וודאי מנצנץ הבוהק הבוקע מן השמיים, בליל אור ירח מפוזר, הכוכבים והאורות הזורמים אל האוויר מעל הרכסים הסמוכים, מנצנץ מעל הנתיב הלח על לחייה, ואם יעמוד אדם בדיוק בזווית הנכונה, אי שם במרחב העצום סביבה, הרי יוכל לראות שובל מבליח, במשט מקוטע, אגל מבהיק, ניגר מעינה ונמשך אל הרצפה. ובחושך, מזמין כל עץ להשעין מצחה על גזעו, והרף היא מהרהרת בדבר, אך סופה שתיוותר נטועה במקומה, בוכה אל תוך הלילה תוך ידיעה שהיא עצמה תקצה לכך זמן מוגבל. התפרקות בריאה, חולשה שתתיר לעצמה, קרע במרקם חייה הזורם שליו עימו תוכל להשלים, או כך לפחות היא מקווה.
והיא מתיישבת, גופה עדיין אינו רועד, ורגליה כפופות למחצה שלוחות לפנים אל עבר מדרון ההר, צידי מרפקיה נשענים על ברכיה המקומרות וראשה מושען בין ידייה, מושפל מטה, הן כך יש לבכות. מחטי האורן היבשים חודרים בדרך פלא מבעד לבד מכנסייה ודוקרים בישבנה, עד שמטיבה היא קלות את ישיבתה ואז זהו רק הסלע הבולט מתוך האדמה שמכאיב בעצם הזנב שלה, ולכך לא ימצא פיתרון, הכאב אין בו די בכדי שתזוז ממקומה.
הוא רוח רפאים, היא יודעת. ותמיד משיח הוא אודות רוחות הרפאים שלו, אותן דמויות עברו החצויות, בשר ודם בלעדיו וזיכרון סונט בלילותיו, ואותן אין היא מכירה ובעבורה שמות חסרי פנים הן. אך האם דימה בנפשו כי הפך גם הוא רוח רפאים, שונה באופייה, שכן שוזף אור המדורה את עורו החשוף מקו חגורתו ומעלה. דמותו מבהיקה כתומה באור האש, וקולו נישא באוויר, וכל כולו שם לפניה, מרחק עשרים ומטרים וכשתי דקות, אך הוא איננו, . היא מרימה ראשה ומביטה סביבה, דבר לא שנה אך העצים האפלים מצטיירים באורח שונה משזכרה אותם לפני מספר שניות בטרם הרכינה את ראשה, ודמעותיה מוסיפות לזלוג. הוא כאפר, ודומה כי שלם וחי הוא, אך אם תשלח ידה לגעת בו הרי יתפורר למגעה, ובאצבעותיה תאחז אך אוויר. 

יום שלישי, 6 באפריל 2010

אניגמטי ממך


ה"אמן" הילך בשעת לילה מאוחרת בינות סמטאות העיר, מאזין בחדווה לצעדיו מהדהדים מעל מרצפות האבן. מקפיד לחתום מבטו בארשת המהורהרת שליוותה אותו תמיד, בשיטוטיו המסתוריים בעיר, בסלוני האליטה, ארשת חתומה שליבתה תמיד את דמיונם של הבריות באשר למתחולל בתוך ראשו, דבר שוודאי הצדיק את התנהגותו האקצנטרית.
 
היין שלגם בביתה של גבירה מפניני הבוהמה הלם עתה בראשו של ה"אמן" והוא השתעשע בצילו הגדל וקטן חליפות לאורן של מנורות הרחוב. כרסו שהואבסה במיטב הגורמה האופנתי הכבידה עליו ותחושת הדישון הפנתה את מחשבותיו לכיוונים של כמיהה תינוקית אל מיטתו, חוכך בליבו האם עליו לכתוב מעט בטרם יפנה לישון אך למעשה מוותר בליבו מראש על הרעיון. ה"אמן" פנה אל סימטה שתובילו אל הרחוב של ביתו, לרגע נאלם צילו באפלולית הסימטה, אך מיד שב, ולצידו צל נוסף. ה"אמן" זקף ראשו וראה בצידי הסימטה דמות, שאת פניה לא יכל לראות, עומדת ללא תנועה, בראש הדמות מבליחות עיניים בורקות, מתבוננות בו.
"מי אתה?!" קרא ה"אמן" אל עבר הדמות ונתחלחל לשמע השתיקה הרועמת.
"אמור, מה רצונך? מדוע עומד אתה כך באפלה ואינך נע?! פתח פיך, דבר!" קרא ה"אמן". ושוב לא נענה.
"האם אתה אילם או חרש, או שמא אתה זר?" ריכך האמן את נימת קולו. הדמות חייכה והביטה בו במבט שהעביר רעד בגבו של ה"אמן". מחליקה כמרחפת באפילה נעה הדמות מספר צעדים למרכז הסימטה בלא שהעתיקה מבטה מה"אמן". עתה יכל ה"אמן" להבחין במעיל שחור ארוך, מגפיים גבוהות וצוואר חנוט בשריג כהה. גבר צעיר וגבוה, שער שחור הנדמה כרטוב אך אינו כך, עיניו כהות, המשיך לנעוץ בו מבט, שפתיו פסוקות כמו מתכוון לחייך.
"לא" פצתה הדמות את פיה "איני אילם או חרש וגם לא זר".
"אם כך, מי אתה?!" זעק ה"אמן" וכל גופו רועד.
"אני הוא אתה" ענתה הדמות "אני הוא בעל המבט החתום, אני הוא הפרוע והמוזר, וזה שלא ניתן לצפות מעשיו ופעם אחר פעם מפליא אני את הבריות במעשי על גבול הטירוף, מעשים בשם היצירתיות".
"הא, וודאי, הנך כותב אלמוני, המבקש לו חזות אומן, כשלי" אמר ה"אמן" בקול מתנשא "אך מדוע אתה מסתתר בינות הצללים?".
"אני מסתתר בצללים שכן אני הוא זה שמבקש אתה להיות, אך אני טמיר ונסתר ממך, אכן, אלמוני הנני, כפי שבסתר לבבך יודע אתה שעלייך להיות".

יום חמישי, 1 באפריל 2010

עבר


בליל יום חמישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית שחורה שגלשה עד ברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה האפורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים העליונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה. ברמן מנומנם בהה לתוך הערפילים כמהופנט חסר-חשק ממאחורי דלפק העץ.
בפינה אחת של החדר, חבורה של גברים בגיל העמידה הייתה שרועה על ספות העור המלאכותי, שיכורים למחצה היו, כשהעליצות שנסח האלכוהול על פניהם פינתה מקומה הזמני על פניהם לטובת השיעמום, העייפות וחוסר-התקווה שנידמו כשייכים יותר וטבעיים להבעת פניהם.
בשולחן אחר, גבר צעיר בחליפה זולה שלח את ידו במעלה חצאיתה של צעירה שנתברכה בגוף מסותת ושופע שהסיח את תשומת הלב מפניה הכעורים ושכלה הרפה ואפשר לה עדיין להיות נחשקת. מבטי מצוקה ודאגה ניכרו מפניהם של בני-הזוג שכן הם מיצו את מירב אפשרות ההתגפפות בפומבי מבלי לחרוג מכללי החברה המקובלים לאחר שלשונו של הגבר השאירה שובל דביק של רוק על כמעט כל חלקי גופה החשופים של הבחורה וגם כמה שלא היו חשופים. בעייתם הייתה, שעל-מנת להמשיך את אשר התחילו בבאר, עליהם לעזבו ולפרוש למקום פרטי ולהפסיק את הגיפוף הפומבי שיותר מהיותו מיני היה מבחינת הצגה ליושבי הבאר המועטים, הצגה שנבעה מפחד הכרה באומללותם וכישלונם האישי בחייהם, אך פרישה למקום פרטי תעמידם במצב לא נעים עד מאוד שבו יהיה עליהם לשוחח אחת עם השני, ואף אחד מבני הזוג לא יכל להעלות על מחשבתו אפשרות מבעיתה יותר.
בקצה הבר ישב ורתר לוציפר, גבר בשלהי שנות העשרים לחייו. ידו האחת שעונה על דלפק הבר, תומכת בראשו והשנייה מחזיקה בסיגריה שהפכה לבדיל אפר ארוך מט ליפול. על הבר נחו שלושה בקבוקי בירה שנדמו כזקיפים הסדורים סביב מאפרה גדושה עד גדותיה בבדלי סיגריות ושומרים עליה. תוך בהייה בנקודה לא מוגדרת בעץ הבר, נשף באיטיות עשן שנדמה כמבצע בריחה נועזת מראותיו, למורת רוחו של ורתר. העשן התבדר כמה שניות באור שבקע ממנורה קטנה שהייתה קבועה בקיר שלידו ולאחר מכן הצטרף לעשן החדר הכולל.
אן ברייסגירדל הלכה בהליכה איטית לאורך הבאר החשוך, והתיישבה ליד ורתר לוציפר, מחכה לתגובה ממנו על הבחירה שלה לכבד אותו בנוכחותה כאשר הבר כולו כמעט ריק, אך הוא אפילו לא הביט בכיוונה, לבסוף נכנעה ואמרה בטון מזלזל משהו שניסה לכפות על הכניעה שלה:
-"אכולי דיכאון אנו, לא כן?"
הוא לא הגיב.
-"ושתקנים" הוסיפה לאחר דקה קלה, כביכול לעצמה "לא עישנת קצת יותר מידי?" שאלה בכעין דאגה אימהית והיכוותה בראשה לכיוון המאפרה העמוסה לעייפה, אך עדיין לא זכתה לתגובה.
-" אתה שיכור?"
-"לא" ניאות ורתר לוציפר לענות לבסוף.
-"מה, אם כן?" שאלה, מרוצה  מכך שעל בידה להצית שיחה "האישה מעיקה עלייך? עושה בעיות?"
-"לא, כבר לא..." הוא מילמל.
-"סיימת את זה? עזבת אותה לאנחות? כל הכבוד!"
-"זה מעולם לא התחיל"
-" לפי ראות עיני, והרשה לי לחשוף את השקפתי בפניך, דבר שמעולם לא החל אינו קיים, ולכן העגמומיות שאופפת אותך כעת אינה מחויבת המציאות"
-"אינך מבינה..."
-"הואל בטובך להאיר את עיני"
-"אין דבר נורא מאהבה נכזבת"
-"מעולם לא ידעתי אהבה נכזבת, אך גרמתי למספר לא מבוטל של לבבות שבורים, אין זה כל-כך נורא, הם, אתם, מתגברים, גברים"
-"אמרתי לך שאינך מבינה... מסופקני אם תוכלי" אמר בכעס.
-"כמה זמן אתה כבר שקוע בה?" חקרה, שואלת את תפקיד הרופא המנסה לרדת לשורש הבעיה.
-"תשע שנים"
-"מה?! נטרפה עלייך דעתך?!" היא זעקה "תשע שנים בגלל רומן שסרח?! אינך רציני!".
-"לצערי, רציני אני עד כאב. עיזבי, אין זה מיכולתך להבין את המתרחש בליבי"
-"דומני שהצדק עימך, לצערי" מילמלה "אז מי היא זו המטילה מום דיכאון בן תשע שנים בלב גברים?"
-"איני רוצה לדבר עליה"
-"תוכל לפחות לספר לי את אשר קרה?"
-"לא, צר לי"
-"ומה עלה בגורלה?"
-"איני יודע, ואיני רוצה לדעת. מנסה אני להשכיח אותה ממחשבותי, ואת אינך מועילה בשאלותיך הנוברות בעבר כך"
-"מצטערת, אולי התרופה בשבילך, היא דבר מה שימחה את זכרונה ממך, כמו אישה חדשה" הציעה.
-"איני מסוגל לחשוב על נשים אחרות מלבדה, כולן מאבדות מיופיין וקסמן עם הנץ הזיכרון הראשון שלה"
-"מסופקני, אולי אינך רוצה לשכוח ממנה"
-"האמיני לי, אין דבר שארצה יותר מאשר לשכוח אותה..." אמר ורתר בייאוש "יש נשים האוחזות בך באשכייך, ואינך יכול להשתחרר מאחיזתן כל חייך"
-"בטוחני שאני אוכל לשחרר את אשכייך" היא עברה לרמיזות עבות יותר והניחה את ידה על ירכו, מבטו נשאר נעוץ בדלפק העץ.
עם ידה השנייה החלה ללטף את עורפו, הוא הרים את מבטו והביט בה בפעם הראשונה, היא ניצלה את ההזדמנות, קרבה אליו, משכה את ראשו אליה ונשקה לו על שפתיו, פעם אחת, ופעם נוספת, ופעם השלישית תחבה את לשונה במורד גרונו כמחפשת אחר שקדיו, ידה ליטפה את ירכו. הוא הביט בה בעיניים קרועות כמבקש להגיד דבר מה אך מילותיו נעצרות בידי כוח גדול ממנו. הם יצאו את הבר ועלו על מונית, כל הדרך לדירתה התגופפה אן כנגד גופו הקפוא של ורתר שעדיין נדמה כמנסה להגיד דבר מחאה אך אין הדבר בכוחו.
בדירתה של אן, ישב ורתר על ספת הסלון ולגם מקוקטיל אלכוהולי גועלי להחריד שהגישה לו אן בגאווה, היא עצמה שתתה ישירות מבקבוק ויסקי מאיכות בינונית, אורות עמומים האירו את הדירה שהכילה שרידים של בלאגן שסודר בחופזה, ורתר נסוח האלכוהול שקע בספה וחש כאילו אין בכוחו לקום שוב.
היא התיישבה לידו והחלה נוגסת בצווארו בשקט מופתי, תוך ליטוף בטנו וירכו לסירוגין, ורתר בהה נכחו ולא שאה לליטופיה. לבסוף נעמדה מולו ופשטה את חולצתה, חושפת זוג שדיים בעטיפה של חזיית סאטן שחורה, היא כרעה אליו, מתיישבת עליו כשרגליה משני צדדיו ונשקה לו, הוא משך את ראשו אחורה והצליח לפלוט במלמול חרישי את אשר היה על ליבו כל המסע מהבאר, "לא הייתי עם אישה זה תשע שנים...".
היא הביטה בו וחייכה, לאחר מכן כרעה על ברכיה, ופתחה את חגורת מכנסיו, ומשכה אותם מטה.

בבוקר הקיצה אן במיטת האפיריון הגדולה לקול נפץ שנדמה מרוחק משהו בראשה הלום השיכר, כשעוד עיניה עצומות ליטפה את לחייה בהתפנקות וגילתה שהיא לחה באופן מפתיע, היא ניגבה את ידה הרטובה ממה שפטרה כזיעה  בסדין המיטה. ברגלה הרגישה בדבר מה חמים, לאחר כמה שניות הגדילו חושיה לעשות, והיא הבינה שהדבר החמים, נוזל הוא. היא פתחה את עיניה והביטה בידה שהייתה מרוחה בשרידים של אדום. בבהלה התרוממה והביטה סביבה בכדי לגלות שמיטתה הפכה לשלולית דם ואף שהיא עצמה מכוסה דם, בבעתה הביטה בגופה הנחה לידה כשאקדח בידה וחור בראשה.

בליל יום שישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית סגולה שגלשה על לברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב השחורות שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה השחורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים האחרונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה, ברמן מנומנם בהה אל תוך הערפילים כמהופנט חסר חשק ממאחורי דלפק העץ.
בקצה הבר ישב גבר, אן ברייסגירדל הילכה באיטיות לאורך הבאר החשוך והתיישבה לידו...