יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

חובת ההוכחה


מסה על הזרות האנושית, עירום רגשי, עורה של הנשמה, אותנטיות וכמה דברים שניטשה אמר

"כשם שהעצמות, הבשר, הקרביים וכלי הדם
עטופים בעור ההופך את מראה האדם לנסבל
                                                                           כך סערת הרגש ותשוקות הנפש עטופות    
                                                             יוהרה, היא עורה של הנשמה"
-פרדיריך ניטשה-

יחיד וחברה. החוף מוגדר ע"י הים, העמק מוגדר ע"י ההר, הטוב ע"י הרע והאושר מוגדר ע"י הסבל וכך גם היחיד, מוגדר ע"י החברה. מושג הזהות האישית וודאי קשור קשר גורדי בתיחום מהותו של היחיד ע"י החברה, ואותו יחיד הרי אינו אלא השתקפותו שלו בעיני הסובבים אותו. מיד מתעוררת התהייה, האם אותו יחיד, אותה זהות המוגדרת בעיניהם של הזולת, היא אותה זהות העומדת בבסיס מהותו של היחיד העומד בפני עצמו ואינו מוגדר ע"י בבואה של זהות המשתקפת כתוכחה ניצחת לנגדו בעיני הסובבים אותו?
התשובה המתבקשת היא "לא!" נחרץ ומהדהד. וודאי אין כל נבכי הנפש, נימי הנשמה וקרביו של האדם גלויים לעינה הבוחנת של הסביבה אלא הם עטופים או מסנוטזים, ביוהרה, כמאמר ניטשה, או מעטפת פסבדו-תיאטרלית המהוה את מנגנון ההגנה הפסיכולוגי המורכב ביותר של נפש האדם. הפרדה בתוך זהות דואלית מפוצלת, אחת "פנימית" ואחת "חיצונית".
אין כל האשמה ביחיד, וודאי החברה משחקת את משחקת הזהויות השאולות והבלתי-אותנטיות מתוך אינטרסנטיות של הלך רוח אקסזיסטנציאליסטי אגוצנטרי המושתת על הסכמיות חשאית של השלמה עם משחק התפקידים וחוסר האותנטיות של האדם.
אפיזודה מינית ארעית, וודאי לא נישקה אותה בחורה את מחשבותי, לא את תחושותי, חלומותי או תהיותי, לא את אשר אני יודע ולא עם מה שאני רוצה, היא לא נישקה אותי כי אם משהו אחר, היא התנשקה עם מראה חיצוני שוודאי אינו קשור בדבר לנבכי נפשי, היא התנשקה עם הקינאה של חברותיה, היא התנשקה עם חשיבותה העצמית, ולגבי, היא התנשקה עם מערכת פעולות חיצונית שכל תכליתן הייתה הכוונה להכנס אל מכנסיה, הצגה של דמות שהייתה זרה ומוזרה לי "הפנימי", וודאי לא התנשקה איתי האמיתי מכיוון שאין כל סיכוי שאותה נערה זכתה לראות ולו שמץ של אותנטיות ממני לאורך כל המהלכים שהובילו לאותה אפיזודה וכן אין כל סיכוי שאני זכיתי להכירה באמת על בוריה, ועל כן, הננו, זוג יישויות זרות מנותקות לגמרי אחת אל השנייה ועם זאת עוסקות בביטוי הקירבה הגדול ביותר של הטבע האנושי. זרות לעד תהיה המוטיב המרכזי ביחסים בין בני-אדם, לא משנה מידת הקירבה, הזהות האותנטית, "הפנימית" לעד תהיה בודדה.

"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו, תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת" אמר אוסקר ויילד. ממה מפחד האדם בסרבו לחשוף את עצמו ואת נפשו עירומה כביום היוולדה, אלא משתמש במסווה המנסה להסתתר תחת אצטלה של הצגה המתיימרת לאותנטיות שאינה הביטוי הלויאלי לאמת הבלתי תלויה שלו? מהי אותה מחיצה החוצצת בין נפשו הגולמית של האדם לזו המוצגת לראווה כזהותו הידועה והמוכרת ברבים? אמר ניטשה: "האדם לעולם לא יבין את רעהו: נפשו נדהמת מכמויות הטירוף והרשע שאגורים בנשמתו של חברו", במקום להטיח בפני החברה נשמה עירומה למען תתמודד אותה חברה עם האמת הבלתי מתפשרת של הוויתנו אנו מציגים איזה משחק, נוטפים מחשיבות עצמית, משחקים דמות, אוסף של מאפיינים שסיגלנו לעצמנו מתוך כוונה תכליתית של עיצוב דמות שתשחק במשחק החברתי שבמהותו קטונתי מלעסוק במאמר זה, אך הוא קשור ברצון לעוצמה (ספר של ניטשה). אולי עיצוב הדמות הבלתי אותנטית בעליל נובע ביסודו מאיזו בושה, פחד מחשיפה של סודנו הגדול ביותר, אנחנו. כמו פחד מעירום, כך מסרבים אנו לחשוף נפש אמיתית, רגשות, מחשבות, פחדים ועוסקים בשיווק עצמי, שווי זהותנו החיצונית לערכים חיצוניים, אולי קולקטיבים, זהות שלעד תעמוד בניגוד, בהתנגשות, במאבק עם זהותנו האמיתית. ואלי התפתחות הסופר-אגו יסודה בבושה באיד ופחד מחשיפתו. עיון זריז בכתבי פרויד יראה שהגיל בו מתפתח הסופר-אגו הוא פחות או יותר הגיל בו חדל הילד מהרגשת הנוחות והטבעיות בלהתרוצץ עירום והוא מתחיל להקפיד על לבישת בגדים בפרהסיה. כך, משהתבגרנו חסרים אנו את האותנטיות של העירום, הן הגופני והן הרגשי של הילדים שאין כנים ואמיתיים מהם, לא בכדי אמר ישו:"אם לא תשובו להיות כילדים לא תבואו אל מלכות שמיים"[1].

"החיים מקריבים עצמם תמורת עוצמה, הרצון לעוצמה" ניטשה, כמובן. אם נחשוף את זהותנו האמיתית, העירומה, פגועים אנו, חשופים למשלח ידם של הבריות, ועל כן, מנגנון ההגנה האדיר של הזיוף האינסופי מקריב את החיים על מזבח נסיון הוכחה של משהו שהוא אינו אנו באמת, הוכחה של עוצמה, הישגים חברתיים בקניית לנו אוהדים מתוך פחד של פגיעה במהותנו הבסיסית, שבהכרח מתחייבת מחשיפה.
כמאמר ניטשה על טיבה של שיחה שאין מסתירים בה דבר, ששמה האמיתי גיהנום, לפי ניטשה, חשיפה של האדם אל הזולת היא הקדמה לבגידה.

פרנץ קפקא דיבר על מושג "לחיות אמת". כה מרוחקות הבריות מקיום מושג זה במובן של זהות חיצונית וכה מרוחקים מקיום מושג האותנטיות של הוסרל, היידגר ושות'.
כמובן, הזיוף אינו מוחלט וכולל, פה ושם צף ועולה שמץ אותנטיות מבעד למעטה היוהרה, הזהות המרוכבת ממאפיינים זרים והזרות האנושית מתערערת, כמובן, הזהות החיצונית המסונטזת אינה מנותקת לחלוטין מהמהות האמיתית והיא מושתת עליה ויונקת ממנה אך זו האחרונה מכוסה בשכבות של יוהרה, זיוף והעמדת פנים.
התאטרליות של החיצוניות שלנו, סודות קרבינו, נשמתנו, עטופה בעור של יוהרה, חשיבות עצמית וזהות שאולה מסונטזת, שלעד תהיה נסיון של ממכר עצמי, חובת הוכחה שאיננו מטורפים, הוכחה שנפשנו אינה מרושעת, אינה מעוותת, הוכחה של זהות מוצלחת המשחקת יפה במשחק החברתי, ומעל לכל, זהות אינה נפגעת באמת ואינה נבגדת שכן אין אף אחד בעמדה שבה יכול הוא לבגוד בדבר שאינו נתון לו. עלינו רק להיזהר מכך שמרוב שיווק עצמי, לא נמכור את כל כולנו ונאבד לעצמנו לנצח.


[1]  דברי ישו בספר "הבשורה ע"פ מתי", תהרגו אותי לא זוכר איזה פסוק, בכל אופן ניטשה היה הורג אותי על זה שאני מצטט את ישו.

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

למה דקראט טועה



דקארט טעה. אלוהים מושלם לא יצר מציאות מושלמת, גם לא אשליה מושלמת. המציאות, או האשליה של מציאות אינה מושלמת ואינה אמיתית. למה? פרדוקסים. סתירה עצמית במציאות, אי-ראצינליות של המציאות, טעות פנימית במבנה של המציאות.

יוצר המציאות לא יוכל לעולם להיות מושלם וכל-יכול.
האם הבורא יכול ליצור אבן שאין ביכולתו להרים?
מעבר לכך, אם הבורא מחליט שברצונו לברוא, הרי שהוא איבד מאומניפוטנטיותו כיוון שמעשה הבריאה נעשה בהשפעת ההחלטה ורצונו לברוא. ואם לא בחר הבורא לברוא, הרי שהוא אינו עצמאי שכן הבריאה נעשתה מחוץ לרצונו. הבורא אינו מושלם כיוון שהוא כפוף לרצונו או לחילופין סיבה אחרת, והבורא אינו מושלם כיוון שאין ביכולתו להרים את האבן שיצר.
ייתכן שהבורא אינו מושלם, אך עדיין ייתכן שכושר הבריאה שלו מושלם. הוא אומנם נתון לרצונו או לסיבה אחרת, ואין הוא יכול להרים את האבן שיצר, אך הוא עדיין יצר. אך האם מה שיצר מושלם או אמיתי? לא ולא! מדוע? פרדוקסים.

פרדוקסים במציאות ניתן למצוא בסתירות ויזואליות:



איזה ריבוע הוא הקידמי? לא ייתכן כי שניהם קידמיים ואחוריים. אך ניתן לטעון כי התשובה תלויה בצורה שבה מסתכלים, ניחא. אך מה עם הציור הבא:


פרדוקסים ויזואלים מבטלים את אמינותה של המציאות הויזואלית-אמפירית.

עוד לא קם האדם שהצליח למצוא טעות בטענותיהם המטאפיזיות של פרמינידס וממשיכו זנון. לעולם לא יוכל אכילס לעקוף צב איתו הוא עורך תחרות, מדוע? מכיוון שעד שיצמצם אכילס פער של 10 מטרים בינו ובין הצב יעבור הצב עוד מרחק, אפילו יהיה זה מרחק קטן, ועד שיצמצם אכילס מרחק קטן זה, יעבור הצב מרחק נוסף וכך עד אינסוף ולמעשה לא יוכל אכילס לעקוף את הצב לעולם. אבל למעשה עוקף אכילס את הצב ללא בעיה, ואי אפשר להסביר את הסתירה. פרמינדיס וזנון צודקים ועם זאת המציאות בה אכילס עוקף את הצב סותרת את הצדק הפרמנידי הזה.

פרדוקסים מעמידים את המציאות בסתירה עצמית מה שגורם לה להיות אי-רציונלית בעליל. המציאות אינה מושלמת.



אז שוב, מי אני?


ובכן, מה אני? שוכב אני עם פני מעלה על כר דשא נרחב באחד הגנים הציבוריים של עירי, בוהה בתקרת התכלת שמעל ומעלה שאלה זו, ומה אני מוצא? אמנע בכל תוקף בשלב זה מלהשתמש במילה "יודע" שכן טרם יודע אני דבר, אלא אבחר לבדוק מה יש לי כבסיס ממנו אצא בחיפוש אחר ידיעה. התמונה האינסטנקטיבית שמצטיירת לי בבואי לתפוס את הוויתי היא כגוף, בעל פעילות מנטלית כלשהי הנמצא בקיום כלשהו. באם ישאל אותי אדם אחר לגבי זהותי, אגיד לו כך: אני שחר, ומוגדר אני ע"י זהותי שלמשל היא בעלת שם המזהה אותה. וזהותי זו מיוצגת ע"י גופי הנמצא במציאות שהיא עולם שלפי אמונתי הוא כוכב בתוך יקום רחב ידיים ולמעשה אין סופי. לגוף זה שלי אפשרות פעולה ותנועה במרחב זה בו אני נמצא, המוגבל תע"י החוקים הפיזיקלים של אותו מרחב. ואם ישאלו אותי כיצד אני יודע זאת, אגיד: דרך החושים, חושי מספרים לי בדרך אמפירית כי אני גוף בתוך מציאות המורכבת ממאפיינים רבים, מוגדרים לרוב ע"י חוקים פיזיקליים של חומר ותנועה, הנה כך כבר מצאתי כלי אחד בו יכול אני לעשות שימוש, החושים, המספרים לי על המציאות, המרחב והצורה של כל דבר ובכלל זה גם על מציאותי המרחבית שלי. עכשיו ישאל אותי אותו אדם, ומה מתרחש בתוכך? אבחן שאלה זו בעיון ואשיב כי דומני שאמתחתי ארסנל של ידע (אין זה ידע וודאי, וההבדלה היא אקוטית במקרה זה, כך אני מצטייר בעיני עצמי בנקודה ההתחלתית אך ברור שאין הדברים כה פשוטים והידע מוטל בספק עד שיוכח כנכון ועל כך בהמשך), דברים שמשחר חיי למדתי וצברתי ונאגרו בזיכרוני, הידע שלי מתבטא במגוון דברים המתחילים בהכרה של פרטים סביבי, כך למשל יודע אני את צורתו ומטרתו של כיסא כאשר אני נתקל בכזה. בנוסף, יודע אני לזהות עצמים ספציפיים כמו מכרים, את ביתי ואת בבואתי שלי במראה, והכרה זו מסתמכת על זיכרון של הכרות קודמת, כך יכול אני להגיד שלמעשה ידיעותי הן זיכרון מניסיון עבר של חיים שאורכם מתקרב לשמונה-עשרה שנה שבמהלכן צברתי ידיעות שעתה עומדות לרשותי במנותק מהעבר וככלי זמין להבנה של הדברים שסביבי. וכך הנה מצאתי כלי נוסף שיכול לשמש לי כעזר, והוא זיכרוני, קרי ידיעותי, המשתרעות מהכרת חפצים ועד דיקלום הגותו של ניטשה שזה עתה סיימתי לקרוא באחד מספריו וטיעוניו עוד חקוקים יפה בזיכרוני. מעבר לידיעה, יכול אני לקבוע כי יש לי היכולת לפעילות מנטלית המתבטאת בכמה מובנים. למשל, יכול אני לרכוש ידע חדש, וכך אני עושה כל הזמן, יכול אני לעשות שימוש בידע הקיים ולנווטו כדי הסקת מסקנות. כמו כן, יכול אני במסגרת הפעילות המנטלית הזו להסיק מסקנות ולברר דברים כמו למשל מתמטיקה , כלומר במילים פשוטות אני מסוגל לחשוב. ומה עוד מתחולל בתוכי? אני מרגיש, כך למשל פעמים אני מרגיש פחד, שמחה, סקרנות וכל מכלול הרגשות האלו, וכך אני מרגיש אהבה עמוקה אל נערה מסוימת ורגש סלידה מנער אחר, וכן יכול אני להגיד כי רגשות אלו משפיעות על פעילותו המנטלית ושותפות בהכתבת מעשי כגוף שכן אני מרבה לעסוק בהשפעת רגשותי באותה נערה, וכתוצאה מכך מרבה אני להתחנחן בנוכחותה ומנסה אני להתחבב על ליבה באותה מידה בה אני מבקש להתרחק מחברתו הבזויה בעיני של הנער שאינו חביב על ליבי, ולמשל יכול אני לקבוע כי רגש הסקרנות מניע אותי לחקור ולעמוד על טבעם של הדברים. וכך מוצא אני דבר מה נוסף הנמצא באמתחתי כמאפיין שלי- רגשות, שכלל לא ניתן להתעלם מהמצאותן (דבר שפילוסופים רבים עשו).
זהו כמובן תיאור סכמתי וערטילאי ביותר של עצמי כפי שאני מצטייר בעיני שלי, אך אין לו כל ערך כיוון שאין אני יכול להסתמך על דברים כפי שהם נראים לי, אלא עלי לבררם לעומקם. אך תיאור זה מעניק לי מושג על הכלים העומדים לרשותי ועתה אמנה אותם: יש לי את חושי המספקים לי מידע "מרחבי", יש לי את הידע שלי שמספק לי הכרה (ולמעשה מבוסס על זיכרון), יש לי היכולת לפעילות מנטלית- מחשבתית ויש לי הרגשות. מכל אלה עלי לסנתז דרך להבנה וחקירה בחיפוש אחר האמת. ובטרם אעשה בהם שימוש עלי לבחון אותם לעומקם ולראות מה עוד עשוי לשמש לי לעזר או למכשול או סתם כמאפיין בדרך בה אני מבקש לצעוד.

דקארט והשאלה של מי אני


בבסיס הכל, עלי לברר מי ומה אני.
במהלך אלפי שנות הגות ביקשו רבים וטובים לעמוד על שאלה זו אך לרובם טעויות בססיות בהליכי מחשבתם כמו למשל הסתמכות מוטעית בהיסך דעת או כתוצאה של פחד על דברים שאינם מוכחים או מבוססים דוגמת מציאות אמפירית. ההוגה שלדעתי קיים את הליך החקירה בעל הדיציפלינות המחמירות ביותר והקרובות למה שמבקש אני לעשות הוא רנה דקארט. ועל כן אלך אני עתה בדרכו שלו, ואראה הכין צדק, טעה, אנסה לחדד ואמשיך את דרכו שנקטעה לדעתי באיבה.

דקארט ביקש ידיעה אחת, שתשמש כהגדרתו נקודה ארכימידית ומוצא לכל דבר שמעבר, שבהתבססו של הנקודה הוודאית הראשונה, יהיה חופשי מטעויות הודות למיתודת חקירה קפדנית וחמורה שבעצם מהותה מבקשת להיות חופשית מטעויות.

דרכו של דקארט מכונה בטרמינולוגיה הפילוסופית כ"רדיקליזם". לרדיקליזם לעניות דעתי הוא דרך מצוינת ואלי היחידה לרדת לאמיתותם הסופית של הדברים ועל כך אבאר.
בבסיס הדרך אל האמת, עלי לקבל אך ורק את מה שידוע לי בוודאות, קרי, מה שהוכח מעל לכל ספק.
הרי אם אאמין רק במה שנכון, לא אטעה לעולם, אומנם תיתכן האפשרות כי אפספס דבר מה אמיתי כיוון שכשלתי מלהוכיחו, אך באם אגשים חלומותי ואכן אבסס לעצמי תמונה נכונה מלאה וכוללת של המציאות סביבי הרי שבסופו של דבר אגיע אל אותה אמיתה שבתחילה כשלתי בלקבלה כנכונה.
בתחילה אעשה שימוש בריקליזם כ"מנקה" המסנן את מכלול ידיעותי והכלים להכרה שברשותי בכדי שאוכל למצוא את אותה נקודה ארכימידית כדבריו של דקארט ממנה אוכל לצאת בדרכי לבנות את מכלול ידיעותי כאשר בטוח אני כיסודות הידיעה שלי מבוססים מעל לכל ספק וכך כל המשתמע מהם נכון אף הוא.

השלב הראשון בהליך חקירתו של דקארט הוא ביטול אמינותם של החושים. מכיוון  שרוצה אני ע"י שלילת החושים להוכיח את הרציונליזם הקרטזיאני אנסה לשלול את החושים לפני שאקבל את הרציונליזם כאמת. אך מותר לנו להשתמש ברדיקליזם כיוון שהוא תקף גם מחוץ לרציונליזם. לאמיתו של דבר, רעיון הרדיקליזם במקורו כפי שהועלה ע"י בייקון הוא אמפיריצסטי. רעיון הרדיקליזם שלפיו נקבל רק מה שהוכח כנכון תקף הן ברציונליזם והן באמפיריזם ולכן אפשר להשתמש בו בכדי לשלול את החושים. לפיכך, די במקרה פרטני אחד בו חוש מטעה אותנו או אינו מדויק בכדי שלא נוכל לבטוח בו עוד, ובכדי לראות אם החושים אכן מטעים אותנו או שמא הם אמינים אבדוק אותם ואראה האם הם עלולים להוליך אותי שולל.

נתחיל בחוש הראיה. אקח בידי עיפרון, הנראה כישר ושלם, ואכניס אותו לכוס מים, והנה נדמה לי שהעפרון נשבר או לפחות התעקם, אך כאשר אוציא אותו מן המים אראה כי הוא שלם שוב. חוש הראיה אכזב אותי וגרם לי להאמין כי העיפרון שבור בזמן שהוא היה שלם. אך יכול לבוא כנגדי אמפיריציסט ולטעון כי ייתכן ויש תכונה של המים הגורמת לצורתו של העיפרון להשתנות ולפיכך הוא אכן משתנה ואין חוש הראיה שלי מטעה. אומנם טענה זו נשמעת מופרכת משהו אך אל לנו לשלול אותה על הסף ולכן חוש הראייה עדיין לא נפגע פגיעה אנושה דיה בכדי לבטלו. אשתמש בחוש המישוש ואגע בעיפרון בעודו במים ונדמה כשבור, והנה, מדווח לי חוש המישוש שלי כי העיפרון שלם וישר. הנה אני עומד במצב שבו שתי אינפורמציות שונות המגיעות מהחושים השונים שלי נוגדות אחת את השניה. לא ייתכן כי גם חוש הראיה וגם חוש המישוש צודקים כי הם עומדים בסתירה אחת לשני ומציירים שתי אמיתות שונות. אף אחד לא יערער על הקביעה כי המציאות האמפירית מצטיירת לי מסך כל המידע שמגיע דרך החושים, ואם המידע סותר, אזי אין לי דרך לקבוע תמונה מדויקת של המציאות. ולכן, אין אני יכול להסתמך על החושים בקביעת המציאות שבה אני נמצא, והאמפיריזם, בטל ומבוטל.

בכדי לפגוע פגיעה נוספת באמינותה של המציאות אפשר לפנות להגותו של הפילוסוף הסקוטי דיויד יום. לא אפרט פה את כל פרטי הכתבים שלו אך עיקרם אומר כי הפיזיקה האמפירית נשענת על שני עקרונות, שני משפטים א-פריורים שעומדים כאקסיומות:1.לכל דבר יש סיבה 2.לכל סיבה ספציפית יש תמיד אותה הולדה.
משפטים אלה מתקבלים ללא הוכחה בפיזיקה ולפיהם קובעים כי מים תמיד ירתחו במאה מעלות בלחץ אטמוספרי ולפיהם גם בונים גשרים ומשגרים טילים לחלל. אבל משפטים אלו לא ניתנים להוכחה והם מתקבלים ללא הוכחה.
המשפטים הא-פריורים של הפיזיקה "עושים סדר" בעולם התופעות אך הסדר הזה משולל כל בסיס כיוון שאין להם הוכחה. הפיזיקה של המציאות נשענת על השערה בלבד והיא אינה מוכחת ולכן אין אני יכול לסמוך עליה.



מבקש אני לדעת, מבקש אני להבין. מה עלי לעשות לשם כך? הרי התשובה ברורה למעשה, וכל הוגה למעשה מבינה לפני שהוא פונה לעסוק בכל דבר. עלי להביט, ולבחון דברים, וכיצד אני עושה זאת. כצעד ראשון עלי להכין לעצמי הגדרה מדויקת של האני כפי שהוא מצטייר עתה בעיני, וכן של כל הכלים העומדים לרשותי בכדי לצייר תמונה אמיתית של מציאות ואמת, תהה אשר תהה.

כמה מילים על שפה


בטרם אחל בכל סוג שהוא של חקירה, עלי לברר כי כל מהלכי כשרים ואין אפשרות שאבצע מבלי משים טעות כלשהי שתהיה לי לרועץ בהמשך דרכי. ועל כן עלי לברר ולרדת לעומקו של דבר שעושה אני ואפילו יהיה זה הדבר הנראה כברור מאליו ביותר, עדיין ישנה אפשרות שיהיה בעל פוטנציאל לחבל בדרכי ולגרום לי לטעויות שיעמידו בספק כל תוצאה שאניב במהלך חקירתי. כך, בראשית הבדיקה שלי, עלי לברר לעצמי את אופיו ודרכו של הכלי והפורמט הבסיסי ביותר לחקירה, שבו אני משתמש כמעט מבלי לחשוב בכך וגם בו אני משתמש בכדי לבטא לעצמי ולהעביר את מחשבותי- השפה.
כל החקירה הזו נעשית בדרך מסוימת, וההסבר הפשוט ביותר לדרך זו ניצב ממש ברגע זה מול עיני הקורא. כל המחשבה שלי מתבטאת בשפה, שבה נכתבות מילים אלו כתוצא ישיר של תרגום כלשהו של משהו מופשט שהוא המחשבה לכדי דבר מה יותר מוגדר ובר הבנה שהוא השפה.
השפה היא למעשה סוג של סימולרכיה, הבעה של תכנים באמצעות סמלים, מלאי מסוים של מילים מוגדרות שלכל אחת מיועדת משמעות מוגדרת, וכך אני יכול לתרגם מחשבה לדבר מה בעל משמעות שאותו יכול אני או אחר להבין. השפה היא פורמט שבאמצעותו יכול אני להביע את מחשבותי, אך בו בזמן היא כבר מכשול ראשון בדרכי שכן היא מוגבלת בכך שהיא סופית, הרי יש כמות מסוימת של מילים, מלאי מסוים של סמלים שדרכם יכול אני להציג, בראש ובראשונה לעצמי את דרכי חשיבתי ומשמעותן. מגרעתה הגדולה של השפה היא חוסר הספיציפיות שבה שכן יש יותר דברים שצריך להביעם מאשר דרכים לעשות כן וכך נוצר מצב שדברים שונים מואחדים למשמעות זהה תחת סימול של מילה יחידה. ניקח למשל דוגמא מקרית בהחלט של המילה הסתמית "מקל", הרי המילה "מקל" מתארת במהותה מספר רב של עצמים, ביו אם זה מקל ארוך, קצר, מסותת, גס, בצבעים שונים וכן הלאה כאשר כל הגדרות שונות אלו מתאספות לכדי מילה אחד בודדה, שלמרות שהיא מייצגת דברים בעלי משמעות שונה, הרי שמשמעותה יחידה היא. אומנם יכול אני להגדיל ולהוסיף תארים ומילים נוספות שיגדילו את הספציפיות כך למשל ניתן להגיד "מקל קטן מגולף בצבע ירוק" אך עדיין, ירידה לפרטים שכזאת היא עדיין מוגבלת ויכולה להגיע רק עד לגבול מסוים שהוא מכסת המילים והתארים הקיימים.
כך עלול אני להתקל במכשול בהבעה של מחשבותי, שבבסיסן הן מופשטות, אך עלי לתרגמן, גם במהלך חשיבתי שלי לכדי צורה מובנת באמצעות כמות מוגבלת של סמלים קבועים מראש. וכך מוצא אני מכשול ראשון למחשבתי שכבר מצאתי שהיא מוגבלת. השאלה שמטרידה אותי, אם במהלך התירגום, הסימול של דבר מופשט כמחשבתי לאוסף של סמלים בצורת מילים, האם אובד משהו והאם ישנה סכנה כי השפה היא לי לרועץ במהלך חקירתי?
שפה היא מערך של סמלים, כאש לכל סמל המשמעות המיוחדת לו הבאה לסמל דבר מה. בשום אופן אין השפה אמפירית שכן אין עלי לחזות או לשמוע בה בכדי לדעתה, כל תהליכי המנטלים והמחשבתיים מסומלים ע"י השפה ובאים לידי ביטוי, הן אמפרית אך בכלל, בכדי שמחשבותי יתפסו צורה עליהן להיות מתורגמות לשפה, לעת עתה אין לי שום דרך לדעת אם השפה היא לי למכשול וגם אין לי בנמצא דרך אחרת להמשיך בחקירתי ועל כן עלי להמשיך בדרך זו בתקווה שאוכל למצוא דרך לבסס או למצוא הסבר מניח את הדעת באשר לאופיה של השפה בשלב מאוחר יותר.

הקדמה-2: פילוסופיה


מי שבאמת יבקש לדעת דבר מה לא ימצא את שחשקה נפשו בפילוסופיה, שכן קרעים רבים וסתירות יעלו וייווצרו ככל שיעמיק אותו אדם בקריאה ועיון. אין בכוונתי ליישב שאלות שונות שהועלו עם תוצאות מאוחרות יותר על מנת ליצור תמונה מדויקת של הדברים כהוויתם, שכן דרך זו לדעתי תהיה הרת-אסון ורק תעמיק את בילבולי ולכן אין לה כל ערך.
מה שבכוונתי לעשות הוא פשוטו כמשמעו, להתחיל מהתחלה. אני מבקש, בדומה לדקארט, לנקות הכל ולחקור מבראשית, בחיפוש אחר האמת. לכן, ספר זה, יהיה בחזקת תהליך בנייה, שבתחילתו אבסס את היסודות ועליהם אמשיך ואבנה כל דבר שאוכל לגלות. משאת נפשי היא בניית תמונה כוללת, נכונה וחופשית מסייגים, של אמת, נכונה, מעבר לכל ספק. איני יודע אם תהיה זו אמת אינדבידואלית, או טרנסדנטלית, אם תתאים רק לגבי, או שתספק תשובה לכל אדם, זאת איני יודע.   
איני מבקש לבטל את דבריהם של כל הפילוסופים של העבר, להיפך, כל אותם הוגים דגולים של ההיסטוריה יכולים וצריכים למלא תפקיד בעל חשיבות מכרעת בתהליך שעל מפתן דלתו אני ניצב. אצא אני מהנקודה הספקנית והסקפטית ביותר באשר לכל דבר ודבר וכל ידיעה בדרך לביסוס עובדות כהוויתן, אך בטוחני שכמעט לכל אדם שהלך בדרך זו יש דבר מה לתרום לי, וכך אשתמש ביד רחבה ברעיונותיו של כל אחד שלאל ידו לתרום ולעזור לי.
תחילת התהליך, למשל, תעזר במידה גדולה ברעיונותיו של רנה דקארט, שספרו "הגיונות" דומה במידה רבה למה שאני מבקש לעשות לבדי, ובליבי חיבה גדולה להוכחותיו של דקארט שמתקשה אני למצוא בהן פגמים, וכך יהוו אלו השפעה ניכרת על אופי התהליך בימי בחרותו וייתכן שאף בהמשך.  

הקדמה-1: פילוסופיה


כבר בפתח דברי, ארהיב עוז ואקבע קביעה, שתהיה בלתי מבוססת בעליל, כיוון שתחסר כל שמץ של הוכחה או טיעונים שיבואו לאמתה, אך דומני שלא ימצא אדם שיחלוק עלי בקביעת אבן בסיס זו, שלמעשה מהווה את נקודת המוצא לכל מכל וכל. בבסיס כל מחשבה אנושית עומדת התהייה, השאלה הנצחית היא המניע. זה כמה שנים שנפשי יוצאת אל הפילוסופיה וטורח אני לקרוא בעיון רב כל פיסת נייר כתובה הנופלת לידי ועלולה בדרך כלשהי לספק לי עניין כלשהו, וכך בקיא אני במידה מסוימת בתמונה הכללית של היסטורית החקירה האנושית, החל מהפילוסופיה היוונית, דרך ההוגים של ימי הביניים, תורת ההכרה של המאות ה17 וה18, המהפכות שאקזיסטיניאליסטיות של ניטשה וממשיכי דרכו וכן מתחיל אני להתעניין בהגות פיזיקלית ומתחיל להתוודע לרעיונות מעניינים מאין כמוהם כמו תורת הקוואנטים והכאוס, ורעיונות על מוצא היקום ומבנהו. אך עם כל הידע שצברתי ועודני הולך וצובר, מודע אני באופן מכאיב לעובדה שכל צבירת הידע שלי, שאיני מתבייש להודות שגאה אני בה גאווה גדולה, היא בבחינת שיכשוך רגלי בברכה עמוקה מאוד, שרק עתה מתחוורים לי מקורותיה, למרות שמאז ומעולם הייתי מודע אליהם. רבות וטובות דיברו פילוסופים רבים. אפלטון, אריסטו, דקארט, קאנט, ניטשה, ניוטון, איינשטיין, הוקינג ועוד רשימה אינסופית של הוגים גדולים שלכל מוצא פיהם משמעות רבה לגבי, אך בהקשר להקדמה זו אין כל חשיבות לתוכן דבריהם, אלא למניע, לכוח שעומד בבסיסה של כל מילה כתובה מפרי עטם של הנ"ל, וזו השאלה, התהייה, המחשבה.
המאפיין הבנאלי והברור ביותר של הפילוסופיה, של החיים, הוא הרצון, הכמיהה, לאמת. ההשראה לכתיבת כל ספר ומסה פילוסופית הוא החיפוש אחר האמת, הרצון לרדת לשורשם של דברים. אפשר להגדיר זאת כמיפוי, הגדרה של הדברים, העמקת החקירה והידע לגבי הכל.
וזו המניע המוצהר של ספר, של מסע זה. אתוודה בפה מלא על הבילבול הגדול שקיים בליבי. ייתכן שבילבול זה נגרם בשל גילי ביחסית רך, אך אני מוצא שאני נקרע בין אסכולות, דרכי מחשבה ושיטות שונות. עם כל הערכתי לפיזיקאים-פילוסופים מודרניים, איני יכול שלא להרגיש שחסר דבר מאוד בסיסי בכל הגותם, שכן הם מתעלמים לגמרי מהפילוסופיה של דקארט ויום למשל, שבעטייה אין כל ערך לשום תיאוריה או דוקטורינה פיזיקלית של אף הוגה, מבריק ככל שיהיה. במהלך ההיסטוריה הפילוסופית נשארו שאלות רבות מידי פתוחות, ללא מענה, וכך מקנן בליבי פחד נאלח, כי אין כל ערך לכל דבר שאני למד, שכן הוא עלול להתבטל ומתבטל בגלל שההוגה בחר להתעלם משאלות בוערות שהפריעו לו לביסוס תאוריות שונות. קאנט פסח על כמה שאלות קשות שנשארו פתוחות בהגותם של דקארט ויום, ניטשה התעלם במפגין וביטל כל חקירה פילוסופית של האפיסטימולוגיה שקדמה לו, וכל הפיזיקה המודרנית של איינשטיין ויורשיו אינה טורחת להקדיש מחשבה ולו לשנייה לבעיות שהועלו שנים רבות לפניהם שעלולות לבטל כל דבר שאי פעם עשו.