יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

אידיוט


ובהתחלה, אתה לא בטוח שזה עובד, ומה אתה מרגיש, אם אתה מרגיש, למה אתה מרגיש ואיך. ושוב אתה שואל, אם זה מספיק. ושב אותו פחד נאלח, שאולי הפעם זה לא יצליח, עשית משהו לא נכון. ליתר בטחון אתה מחזיק את הנשימה, עוצר את האוויר שמשווע לחמוק מריאותך, והלב דופק, לנשום, המחסומים נופלים, ורק להכניס את זה, עמוק, רק שכבר יתחיל.
אבל הנה, פתאום כבר כבד, והקלה, אתה שמח, ואתה קם, והסחרחרות הקלה מרגיעה אותך, שהנה הצלחת כי זה באמת עובד, ולא נדמה לך.
ותוך שניות זה בא, אתה שם מאחור, והנה היא כבר הולכת, קמה ושוב לא צריך לסבול אותה.הפה שותק כי הוא צריך לשתוק, היד דוממה כפי שעליה להיות, והלב אינו פועם כי אין טעם יותר בטירוף זה שלך. כמו בקסם זה נפתר, ואם זה היה כל-כך פשוט, לגרש אותה ככה, למה לא עשית את זה מוקדם יותר? ממה פחדת, או אולי יותר נכון, למה קיווית? נהנת להשלות את עצמך? ואכן, אין ספק שאווילות תמימה זו שלך כה הועילה לך, הרי הבט, הבט בעצמך וראה, אידיוט, מנותק וחסר כל רגש, אתה כה אומלל בעיני, אבל טוב לך. בהרף עין הפכת כמותם, אנוכי ומרוכז בעצמך, ואולי רק כך תהיה באמת שייך, אולי ככה סוף סוף תוכל להתמקד בדיוק במה שבאמת אמור להיות כל-כך חשוב, אתה עצמך, עזוב אותם, שקע פנימה, אכול את עצמך והעלם והם לא יוכלו לגעת בכך יותר, ולא יהיה כאב.
ומה הם? וכמה מצחיק אתה, עד שזה עצוב. מה קרה לך? איפה פיספסת, איפה טעית. ואיך יכולת להיות כל כך תמים ומה גרם לך לחשוב, שיש דבר מה מעבר, ושיש יופי, שיש אהבה. ומגדל השן שלך, כל-כך נכון, ונדמה לי שכבר כמעט וחייכת, או רצית לחייך.

וכמה אני אוהב ומקנא בך. באיזו ערגה אתה משווע לאחר, ואכזריות החד-גונית של רצף עבר, הווה  וחלילה עתיד, ומה רגיל, כיכול להיות לא רגיל, והנה אפולינר חופן אותך בידיו ומזמין אותך אל ממלכתו, שם האסור מותר ואין מותר כשם שהכל חופשי. כי אם תבין, היכן היופי, ואם תדע, כיצד מתה האהבה. שוני מתוק, ואתה שמח.

שם למטה על הרצפה, אתה מרגיש בודד? והרי לא חסר דבר, ובכל זאת, מה זה שם במעמקים מעיק? ושוב הפסקת לחשוב, מה הייתה המחשבה ההיא, שוב אינך יכול לזכור משהשבת לך ידע. שילכו כולם, אתה מטיח באוויר הריק, מקלל ומגדף, שילכו להזדיין כולם, ואיזה חיוך יש לך על הפרצוף, ולרגע, נדמה לך שחם. ואתה מנסה, בכל כוחך, לחשוב, ושוב אתה חוזר הלוך ושוב בראשך. ונדמה לך לשנייה שמצאת, אבל אינך יכול לזכור, ולא משנה כמה תנסה, הרי זה חסר טעם, לעולם לא תמצא את אותו אדם אובד, הוא אינו לעולמים. כל שאתה רוצה הוא למצוא אחד, אדם אחד, שלא ילך להזדיין, שיאהב אותך, שתאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל ההוא אנוכי, וזאת פגעה בך ועל ההיא בכלל אין מה לדבר. ולפתע אתה סוף סוף מבין, כמו עיוור שאינו יכול לשאת עוד את עיוורונו ובוחר לראות, אתה מבין שאין יופי, ואין הדר, ואפילו רגש טהור לא, והכל כל-כך מכוער, כה מנוכר, בודד, וכבר נהיה לך קר. אבל בסדר, כי למה שיהיה לך אכפת, ואלף עזזלים, למה שתקריב, ומה זאת הנתינה, פתי, צוחקים לך בפרצופך, לוקחים ונעלמים מבלי לגעת בך.
אז למה באמת, למה שתישאר שם, על הרצפה, כי עם כל הכיעור הזה, וכל הפגימות, חיוכי הזהב ולבבות האבן, ידיים רכות ומבטים קשים, מה יהיה עלייך. די, הס, פול אחורה, השפל מבט ופגוש הרצפה המחכה לך בחיוך כזה, השען את ראשך, הנח לו להעלם אל תוך ים של שלווה, ואל תחשוב יותר, תהיה, שמח...

יום שני, 4 באוקטובר 2010

חתולים


פרדיריך ניטשה כתב על אהובתו לו סלומה שהיא בעלת אופי של חתוך- טורפת במסווה של חיית שעשועים.
ובכן, פרדי יקירי, האהוב עלי וקרוב לנפשי, אולי יותר מכל אדם אחר, הרשה לי לבאר לגבי נקודה זו ולדקדק בפרטיה של הגדרה זו.
באשר לאופים של חתולים, מעיניו של החתול נתונים אך ורק לו עצמו, נטול הוא כל רגש וחשבון לאחרים, חובות נאמנות ונתינה הן ממנו והלאה. אין זה אומר כי אין הוא מסוגל לאהוב בריה זולת עצמו, אך אין בליבו אפשרות לרגש, בין אם זו נאמנו או אהבה, שבכוחו להעפיל על רצונותיו שלו ואהבתו העצמית של החתול, ולא ניתן לשנותם.
חתולים יכולים להיות היפים שביצורים, האציליים ביותר. הטבע חנן אותם בקסם חושני בלתי מוסבר. בשעה שהם מתכרבלים בחיקך אין דומה להם, ובנקל ניתן להעביר שעות של הנאה בחברתם. אך בדומה לכל דבר מסוג דברים אלה גם משחק עם חתול הוא כאליה וקוץ בה. עליך להמתין שהחתול יחפוץ בחברתך, לעולם, גם יהיה זה כל רצונך עלי אדמות, לא תזכה לטיפת חום ואהבה מחתול אם תבוא אתה אליו, לעולם לא תקבל את שחפצה נפשך ואתה אף עלול להענות בציפורניים שלופות. לשווא תביט ממרחק בחתול, אם הלה לא יחפוץ בחברתך, תשאר מיותם בתקוותך בלבד עד שניאות החתול להקדיש לך מזמנו כי בכך חשקה נפשו, במשחק או חיבה ממך, או שמא תועלת אחרת כמו אוכל או דבר מה אחרי שהוא ממעיני החתול ובכוחך להעניק. או אז יבוא אלייך החתול עם מבטו המתפנק שבשנייה ימיס את זכר הציפורניים השלופות שקידמו אותך כאשר אתה באת אליו ולא להיפך. ושוב תתמכר למגעו עד שתמאס עליו.
אולי בעצם, הגדרתו של פרדריך נכונה, הם באמת חיות טרף במסווה של חיות שעשועים. 

אורי רוצח את אלוהים - סיפור קצר


אורי היה אנרכיסט, אנרכיסט עד לשד עצמותיו, לא כמו כל אותם מתבגרים אחוזי התלהבות, אלא אנרכיסט אמיתי.
אורי היה אנרכיסט על כל המשתמע מכך, החל ממראהו החיצוני, נעליים צבאיות גבוהות, ג'ינס משופע קרעים וחולצה שחורה נצחית וכלה במעשיו באידיאולוגיה שלו שמעולם לא חטא לה.
אורי שנא כל סוג של סמכות וסלד במאבקו התמידי מכל סוג של ממסד. זה החל בגיל צעיר כאשר נשלח לביתו ע"י המורה לאנגלית לאחר שטרח לעמוד בפניה על כל נק' הדימיון בינה ובין תרנגולת.
מהתיכון סילקו אותו בגיל 17 לאחר שבעיצומו של שיעור היסטוריה התיישב על שולחן המורה והצית לעצמו סיגריה. עד היום אין אדם אחד בכיתתו הישנה של אורי שאינו צוחק כאשר הוא נזכר בהבעת פניו של המורה כאשר אורי הציע לו בנדיבות שאכטה.
עם השנים לא דעך יצר האנארכיזם באורי, אלא רק גבר, הוא שנא את כולם, הממשלה, המשטרה, פקחי התנועה, עובדי הזבל. חוקים כל-כך הפחידו אותו, כל סוג של שליטה עליו עשה אותו חולה, ההרגשה שמישהו מכתיב  לו מה לעשות ומגביל אותו באיזה אופן רדפה אותו כסיוטים בלילות.

יום אחד ישב אורי בפינת תא מעצר בתחנת משטרה לאחר שנתפס מטיל את מימיו על ניידת משטרה. הוא הקל על השוטרים לתפוס אותו כיוון שדאג לבצע את המעשה בשעה שהשוטרים היו בתוך הניידת.
כך ישב לו אורי על דרגש בתא המעצר, וחשב, שבעצם, כל המלחמות שלו קטנות וחסרות חשיבות לנוכח הבעיה הגדולה באמת, כל המטרות שלו פעוטות ואין להן כל חשיבות בהשוואה לייעוד האמיתי שלו, הממסד והחוקים חסרי חשיבות מול הדיקטטור הפשיסט האמיתי, מי שבאמת כובל אותו ואחראי לכל החוקים שבאמת כובלים את אורי. הנה מצא לעצמו אורי כבלים אמיתיים אותם יוכל לקרוע מעליו, בכדי להיות חופשי מאותו טירן אכזר.
לאחר ששוחרר בערבות, רץ אורי לביתו, נכנס בסערה אל חדרו החשוך. אורי לקח אקדח ותחב אותו בחגורתו, תלה שרשרת עבה בצידו והוסיף אגרופן בידו השמאלית. הוא התיישב על כיסא ולקח אקדח נוסף, תקע אותו בפיו ומילא את הקיר שמאחוריו בתערובת של דם ומוח מרוסק.

אורי ניגש אל דלת לבנה ופרץ אותה בבעיטה תוך שהוא מפיל בשאון רב שני עציצים טרופיים שהיו מעברה השני. הוא נכנס אל אולם לבן והלך בנחישות לאורכו אל עבר בחור בחליפה לבנה ופנים קורנות שעמד מאחורי דוכן ועיין בספר ענק, לפניו עמדה שורה של אנשים בתור מסודר. אורי הגיע אל קצה התור ועקף אותו בהבלגה וחוצפה עד שהיגע אל לובש הלבן שעוד בטרם הספיק לברך את אורי לשלום חטף בפניו מהולמה אכזרית ששלחה אותו אל הריצפה תוך שפרצי דם מאפו מכתימים את בגדיו, שיניו הקדמיות נשברו והטבעת הזוהרת שריחפה מעל ראשו התעקמה. אורי התפנה לבעיטה נוספת בשכוב על הרצפה והמשיך בדרכו אל עבר מסדרון צדדי מעברו השני של הדוכן. אורי הגיע לקצה המסדרון ופרץ בבעיטה את דלתו של משרד פינתי.
"אתה!" הוא צעק אל עבר איש עסקים מופתע בחליפה יקרה.
"חתיכת בן-זונה!" אורי החל להתקדם לעבר האיש.
"פשיסט בן זונה! אתה חושב שאתה יכול לשלוט בי?!" צעק אורי בחימה. האיש היה המום וניסה לצעוק לעזרה אך אגרופו של אורי הקדים אותו והאיש צנח אל הרצפה.
"מה זה החוקים האלה?! הא?! פיסיקה מה?!" צעק אורי בעודו בועט האיש על הרצפה פעם אחר פעם.
"מי אתה חושב שאתה?! כוח המשיכה מה? אתה תגיד לי מה לעשות?! אתה תצמיד אותי לרצפה? נאצי מזדיין!". אורי המשיך להכות בחמת זעם באיש. לבסוף נמאס לו והוא שלף את האקדח ממכנסיו ותנועה ממכונת תקע כדור בראשו של האיש.
אורי שמע מחוץ לחלון המשרד רחש. כאשר הביט דרך החלון הוא עוד יכל לראות למטה איך אנשים מבוהלים מתחילים לרחף מעל למדרכות ואיך בנייני ענק קורסים דרך בקעים שנוצרו באדמה.
אורי חייך לעצמו ובעט שוב בגופה.      

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

אמנות - סיפור קצר


היא ישבה ממולי, בקצו השני של החדר, או בקצו השני של הלילה, או בסופו של מסע ארוך שתמיד רק תכננתי. וכשהבטתי בה, כפעמים כה רבות, לראשונה בחיי, היא נראתה כאחת מאותן החרטות, כל אותם צמתי מזלג בהם טעיתי, אותן אכזבות הנישאות כמשקולות בתחתיתו של תרמיל, אלו שבחלוף שנים הייתה גדולה מדי הנאתי לצפות כי תינתן לי ההזדמנות לשוב אליהן ולתקנן, ולהגיוני המפציר לא שעיתי. ראשונה ולשכך נצחית, הייתה היא אהבת ילדות וככזו הרי היא גם היחידה. היא לא התמסרה לי מעולם, אך לעולם לא חדלתי מלצפות לכך, לא כמשאלה כי אם כידיעה שיבוא יום והיא תיפול לרגלי, עצובה וכואבת ונוטה כבר לדעוך, אך סוף סוף שלי. 
לפרקים דימיתי כי לו אבין אותה, לו אדע מה הוא המפכה משפתיה ומה משיח יופייה, כי אז אוכל לכבשה. מחזר מודרך משולח וכל צעדיו, הליטופים שמתקרבים ללא יד שתעצרם אל צפונותיה והמילים שיבקעו את כל מה שבה היה טמיר, כל צעדיו כתוכניתו של גנרל מפיח אנחת הקלה בראותו כי כל תוכניתו שהגה מתגשמת, שלב מוצלח אחר השלב המוצלח שהולידו. ועתה, חשבתי כי לו ניגלה לי החולף במעבי העומקים הנשקפים מעיניה, ודאי היה לי דבר מה יפה להגיד.
והיו זמנים אחרים שאף הם כציפורים נודדות פרחו ושבו עם העונות, בהם דימיתי כי לו תאבד שפיותי הרי אמצע את אהובתי על דלתי מתדפקת. הרי לכל אלו המטורפים לעולם נטה ליבה חיבה ותום הניבקע מבין הלכותיה שברגיל כה מצועפות. עתה שתקתי מולה, חושש שמא בקולי שאינו מוצא את נימתו ומילותיי הלוקות כתמיד שפיותי תיחשף בתסכול היות באמצע, לעולם לא מפסיד, ולעולם לא מנצח. האם שיגעונם הוא שהביאה אליהם, או שמא היא זו שנטעה בהם השיגעון? היה בליבי לברר. האח, במהרה גילית כי ייצא הבדל בין הצמד הלהב אל הבטן ובין לכווץ הקיבורות בכוח מספק בכדי להשחיל הסכין פנימה.

היא הייתה זונה, את תומתה ונבכיה ידעו אישי סגולה נבחרים אך לעד שופעים שעברו במיטתה, מותירים בתוכה כל אחד מהם דבר מה מעצמו, ולוקח כל אחד דבר מה ממנה אליו, כך הם אט מפזרים את נשמתה עד תיוותר היא כלי ריק. ואילו אני רק ביקשתי גם אני לחדור אל סודה, ולו פעם אחת, בטרם תהפוך כד חרס חרב. לתת את תרומתי למותה במות יופייה.     
בעצבותי פניתי אל אלו ששבו ממקדשיה, או כך לפחות אמרו אודותם. באהבה השפלתי בביטול את עיני בפניהם, מול שיעור קומתם חשתי את אהבתי אליהם, קנאית שונאת כל כך וכה רוחשת, גוברת ובשמחה אני מטיל עצמי אל קוריה. אהבתיהם לפי שדוק בושמה עוד זלף מעל חזם, לפי שאודם שפתיה עוד על צווארונם, לפי שנראה היה כי בדברם שזר הבל פיהם במילים את טעמה שלה עצמה שנשתקע בגרונם. אהבתיהם לפי שדימיתי כה בחכות צורת הליכתם ינחוני רגלי במקצבן החדש אל חדר מיטותיה.  אך את חיזורם לא ניתן היה ללמד, וידע אותם כל אחד מהם אותה במיטה, בתנוחה ואביונה השונים מאלו של רעו, ואלפי שבילים נראו סלולים אליה, אלא שאני לא השכלתי למצוא ולו אחד.
לא הצלחתי להביאם תחת מחלקה אחת, היו שם גבוהים ונמוכים, מורעבים ומדושנים שמשמניהם זולגים מעל חגורותיהם. היו הנסיכים מטורפים וגם משכילים עד בלי די, ולעיתים אף שניהם, היו הם יפים, כעורים וכעורים מבחוץ ויפים מבפנים, ולהפך. הם היו זקנים וצעירים, טובי רוח או חמורי סבר, ואני אהבתי את כולם, ולא ידעתי מי מהם ביקשתי להיות (והרי כמה קלה והמונית היא התשובה אך עם זאת בלתי אפשרית כך זה נראה, לבקש להיות עצמי לבדי). 

איני יודע כיצד נכרכתי בקסמיה הנערצים על ידי כל אך אהובים רק על כמה, מתי ביקשתי להימנות על עדרה, להיות לנסיכה? . מה היה זה שהכניסני אל גן המבוך שלה, בכל מאודי מבקש להגיע למרכזו אך עם חלוף הזמן מתעמעם החשש להיתקל ביציאה. אביט בה ולא אראה את אותן כנפיים שהפריחו אל על את אהבתי המבכירה, כי אלא אראה אהבה שגוועה אתמול בלילה עת אלי שינה נסתי ממנה, והיום בבוקר נשאוה האלים מהדס חזרה אל מיטתי, והיא נולדה מחדש, כבכל בוקר. אהבה נותרת, ובחיבה אדישה נדירות היא שועה אל כל אותן סיבות הטוענות לה ומבקשות להשיא לה עצתן ומפזזות סביבה, כאמא המשתתפת במשחקן הדמיוני של בנותיה אך אינה מסוגלת להסתיר את הלגלוג הנסוך במבטה הנוגה מעט בחיוכו, אין בה חמלה כי אם רק קוצר רוח המבקש להתרצות. לימים כה ביקשתיה עד שהייתה לי היא לאני עצמי, ולו יימצא אותו יום נורא של חירות, בו אוותר עליה, הרי יהיה הדבר בגלל שביקשתי אני עצמי אחר.

עתה היא יושבת לפני, יפה ומבהיקה ועיניה כה קרועות אלי. חיוכה, כמה הוא מסויג, כמה הוא מפחד, אך כמה כנה הוא, ואיזו שימחה מפיחה בי כנות זו. היא עוד עומדת מחוץ להישג ידי, אך אדע כי עתה די לי לבקשה ובקשתי תהייה באוזניה לצו, וללא אומר, במבט כנוע, תבוא היא ותקרב עד אפילו תונחה להיות שעונה ומתרפקת על חזי. בעוד דקה תהיה היא שלי, שלי למשך פרק הזמן שתבחר לחון לי, אצלול לתוכה, בשעריה אבוא וכשקוע תחת מים אחוז תזזית אנסה לראות כמה שיותר מעולם סודי זה בטרם תפקע נשימתי העמוקה ששאבתי לריאותיי בטרם שקעתי. או אז כבר אדע כי יהיה השקט זמני, ובמהרה יגיע אותו שד געגוע כה עצוב, וינחני שוב בעקבותיה שהפעם גם משקלי שלי על כתפיה נותן אותותיו בטביעות רגליה בקרקע הזמנים.  




יום שבת, 2 באוקטובר 2010

משהו בהשראת ג'ף באקלי


חושב יותר משעלי לחשוב, כאב. שותה מעט יותר משעלי לשתות, כוסית נוספת, לזכרה, סחרחורת. סיגריה נוספת, מעשן מעט יותר משעלי לעשן, בחילה, עשן מסתלסל ונבלע באפילה של החלל הריק והבודד הזה, ועוד מעט, היא כמעט פה, אחזיר אותה אלי.

יד מושטת אלי אוויר דומם, קימוריה המסותתים, ידי מחליקות, מתוות מיתארי גופה. מבעד לאפילה, ניבטות אלי פניה, מחייכות, אני כמובן, אינני משיב חיוכה ריקם ועונה במבט מאשר כאומר, כן, אני שמח איתך, שמח שאת כאן, וודאי אינני לבדי. רוכנת כלפי, זיק של שובבות ניסוך על פניה, היא סותרת לי בחיבה על אפי, מפנה פני לצד ומשתהה לרגע, האם היא עדיין שם? וודאי, וכי לאן תלך? מחוץ לכתלים אלו, אין דבר, קירות אטומים, אוויר זר לא יחדור לפה הלילה, חדר סגור ומסוגר, ואני בו, איתה.
היא מרחפת לאורך החדר, קוראת לי, גופי יגע מביע מחאה חלושה בשעה שאני מרים עצמי ומשרך צעדי לעברה. מגע, ידה בידי, מבט חודרני, היא שלי. רגלינו יחפות מתופפות בפיזום מסונכרן על הרצפה, ריקוד שמימיי. ידה מלטפת את בטני החשופה, לשנייה אני נרעד וכבר ידיד אוחזות במותניה ומושכות אותה אלי, שנייה נוספת, וגופה לחוץ כנגדי, ידי מפלסות דרכן מאחורי גבה וכבר היא אחוזה לתוכי.
ריפרוף שפתיים, מתגרה קטנה שלי, פעם נוספת, ועוד שנייה, שפתינו לחוצות, חמות נעות באיטיות בואלס חושני.

צלצול פעמון, אני קופץ, מסב פני אל הדלת ומחזיר אליה רק בשביל לראותה גוועת אל תוך האפילה. אני מקים עצמי, מפתח מסתובב, ידית, ומעבר לדלת, היא עומדת, נכנסת, הדלת נסגרת אחריה, ואני רוצה שכבר תלך.

משהו בהשראת הקאונטינג קרואוס


בהמשך הרחוב מהמלון שלי. לילה של יום שלישי או רביעי, לא יודע. באמצע החיים האלה, כל מה שאני רוצה ממנה זה שתחזיק אותי, כי אני נופל, לאט לאט, ואולי כבר יותר מהר, אני מרגיש את עצמי נרדם, ואני יודע, יודע.
ואני רוצה למצוא לעצמי, נשייה, שכינה, לא. אני רוצה אהבה. והיא מעלי, מלטפת את השיער שלי, אבל היד שלה קרה, וכל מה שאני רוצה זה שתתחמם, שאני יחמם אותה, אולי היא סוף סוף תבין. אבל לא, פה ושם, ואין תקווה.
ועל גג הבניין, אני משתגע, ומתחיל לצחוק כמו חולה ירח, ואולי אני שיכור, או מסומם, אני לא יודע. אני מפחיד אותה, היא צוחקת. והרחוב למטה, שקט, ויצר נבזי דוחק בי להפר את הדממה בצלילה מחרישת אוזניים, והרחוב הזה כבר לא יהיה שקט זמן רב.
ומה זה האפור הגדול הזה? הממלא, המכלה, ואם רק היה אחר, ברור. אבל לא, אני לא מבין. והיא רק מגחכת בעצב, אין מה להבין, פשוט תמשיך, אולי פשוט אי אפשר להבין, מה זה משנה? מה זה משנה? זה משנה הכל. זה, בעצם מה שחשוב, ובלי זה, מה יש? אולי יש, אבל מה זה חשוב. אני רוצה להבין, רוצה להרגיש, להיות צודק. אבל היא מכשילה את צעדי, כאב חד, אני על המדרכה. ומאחור אני שומע אותה חשה לעזרתי, מה היא תעשה איתי, היא שואלת, אפילו למנוע ממני ליפול היא לא יכולה. ואם מישהו יכול? אני לא חשוב שאני הוא. אני לא רוצה להעלם, אני לא מוכן לדבר כזה.
רציתי כל-כך, רק משהו שונה ממני, אבל שיהיה כמוני, שיסתכל עלי, כמו שאני יודע, אבל נראה לי שהיא הלכה. לא, היא חוזרת, רק הלכה להביא יוד ותחבושת בשביל המצח שלי.החדר הזה חם, ואני רועד כל-כך, עייף, פשוט רוצה לנוח. אני לא יכול לעצור את עצמי, אני רשע, נבל אכזר, וכל כך מסכן. רע, רע, כל-כך רע, ושוב ושוב, אני לא יכול להביא את עצמי, לנוח, להרגע, להשלים. פשוט לא, פשוט לא מוכן להשלים.
מתי את חוזרת, אני צועק אליה, מלאכית קטנה. היא נעלמה. אני רוצה לעוף, מעל לבית הקברות הזה, לשרוף את העיר הזאת. ושוב, אני לא מוכן פשוט להשלים, רוצה את מה שהובטח לי, מה שהבטחתי לעצמי, מה שתמיד הייתי בטוח שיהיה.  

היא לבשה ורוד


היא לבשה ורוד. אומנם היו מכנסייה בגוון כחלחל כהה אך חולצה ורודה ונעליים ורודות סירסו את התווך וכך הוכתר הצבע כחולש על הגדרת מלבושיה, זהו עיקרון סטטיסטי, ובו אין כל חשיבות למקרה הפרטי של גופה למן מותנייה לקרסוליה, כאם לכלל, שהיה כאמור, ורוד בתכלית, תכלית חולצתה, נעליה, פריחה מסוימת, מלאכותית או לא, בלחייה, וכן, אף שעון היד שלפרקה השמאלי, ורוד.
"זה מועדון רגאיי" מילותיה צלחו אך בקושי לעקור מבטי מאותו שעון ורוד "רגאיי מאוד באופנה עכשיו, זה בכל מקום".
משכתי סיגריה מהחפיסה (כאמל) שעל השולחן ופשפשתי בכיס מכנסיי (גאפ) אחר המצית שלי (זיפו).
"אתה לא מדבר הרבה, מה?" היא שאלה, משכתי בכתפיי "אולי זה טוב, כי כשאני לחוצה אני מדברת הרבה, ואם אני שיכורה אז בכלל..." היא החוותה בידה לכוס הבירה הצהבהבה שלה כמרמזת.
"זאת הראשונה שלך..." פלטתי בהתרסה ולגמתי מהכוס שלי (ג'יימסון). היא שתקה.
הנעתי את ידי והמאפרה נעתקה מספר סנטימטרים ממקומה לנקודה אחרת על השולחן, מאוד קיוויתי כי היא תשאל אותי לפשר התנועה חסרת התוחלת אך היא חזרה ללהג משהו אודות תל-אביב, שירות צבאי ועוד כמה דברים שבאופנה, המילה ורוד שוב העתיקה את מבטי מן המאפרה אל ידה השמאלית.
"אז מה עשית באותו יום בעזריאלי?" היא שאלה לפתע.
"נכנסתי לקנות סיגריות" שיקרתי.
בלונדינית עם עיניים כחולות. האם היא יפה? האם ייתכן כי אזיז את ידי שוב אך הפעם המאפרה לא תנוע? אין לי כל בטחון, אך ודאי מרבית הסיכויים כי אף על פי כן נוע תנוע, והיא, בהיותה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, גוון בהיר, חוטם סולד במקצת וורדרדות מצודדת בלחייה, הרי לפי כל חוק הסתברותי עלי למצאה כיפה בהחלט, אך כל עוד אין לי בטחון כי אכן תנוע המאפרה למגע ידי, כיצד אוכל לסיים את הערב בין זרועותיה העירומות?.
"מצחיק, אני אף פעם לא מתחילה עם בחורים, אבל ראיתי אותך ואמרתי 'יאללה, מה אכפת לי...' אל תראה אותי ככה, אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלו..." היא בהתה, מובכת קלות, על החולצה שלי (פלס"ר גבעתי).
"בדרך כלל..." מלמלתי אחריה.
"מה?" היא רכנה לפנים.
"אמרתי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל" וכלל הוא לרצות לשכב עם בחורות הנראות כמותה.
"כן, כנראה, אני עדיין בשוק מעצמי...".
"אני לא הסתכלתי על התחת שלך..." מילמלתי תחת מעטה עשן הסיגריה שלי.
"מה?" היא נראתה מבולבלת "מה זאת אומרת?"
"באותו יום" ניסיתי להסביר את עצמי "חשבתי על זה אחר-כך, כשהלכת, אני הלכתי בלי להתסכל לשום מקום חוץ מישר לפנים, זה מה שמשך את תשומת הלב שלך, בכלל לא ראיתי אותך עד שניגשת לדבר איתי"
"אתה חושב שזה מה שזה?" היא שיוותה לעצמה הבעה מתלבטת כמעט בכנות. במשך השנים למדתי כי בהייה רציפה ונאמנה בכוס בירה מושכת יותר נערות אל שולחני ממבט הסוקר את החדר עד כדי צוואר דואב בסופו של ערב.
"לא, אבל זה בדרך כלל ככה אז אין לי ברירה אלא לסווג גם את המקרה שלך ככזה".
"אני לא מסכימה, מה? אתה חושב שנעלבתי כי לא בדקת אותי וזה גרם לי לרצות להוכיח לך משהו, להכריח אותך להסתכל לי על התחת?!" היישרתי אליה מבט, היא כנראה יותר אינטליגנטית משנתתי לה קרדיט.
"את זה את אמרת... אבל ההוכחה היא לעצמך ולא לי, או אולי לחברה הזו שהייתה איתך"
"זה מאוד שוביניסטי מצדך"
"אני לא חושב, בשנות החמישים היה קומיקאי בשם גראוצ'ו מארקס, מהאחים מארקס, אולי שמעת עליהם, והוא אמר: אני מסרב..."
"אתה יודע מה" היא קטעה אותי "בוא נעזוב את זה, בוא נלך מכאן, מה בא לך לעשות?"
"לא יודע" עניתי לעצמי, שאל מול ידה המסמנת למלצר בבקשה לחשבון, דרש ממני לקבל החלטה בעניין יופייה.
"בא לך ללכת לראות את הזריחה בים?" היא שאלה כשכבר עמדנו בחוץ, בהיתי בנעליי (גארמונט) ובכיס המעיל (לוו אלפיין) שיחקתי בצרור המפתחות שלי (סיטרואן 95', דירת שלושה חדרים, פינת בן-יהודה ופרישמן).
"אפשרי..." חייכתי והרמתי  אליה מבט משועשע "אבל לא נראה לך שאנחנו לוקחים סיכון? כלומר, בהחלט יכול להיות שדווקא היום השמש תחליט לזרוח במערב אבל אנחנו באמת רוצים להמר על זה?"
"אני כזאת מטומטמת!" היא פרצה בצחוק פרוע וחייכה אלי, מובכת "מה אתה חושב שהסיכויים שלנו שזה יקרה?"
"תאורתית: חמישים – חמישים, או בעצם 25 אחוז כי יש גם צפון ודרום, ואז אולי זה באמת מתקבל על הדעת לנסות את מזלנו"
"אז למה לא, בעצם?" חיוכה זרח בצחוק ילדותי.
"בת כמה את?"
"20"
מיהרתי לערוך את החישובים בראשי ושאלתי "ובכל 7300 הימים בהם את חיה, את זוכרת פעם שהשמש זרחה במערב?" במהלך חיי באתי בקשרים רומנטיים עם חמש בלונדיניות.
"לא, לא שזכור לי"
"אז ההסתברות שזה יקרה היא כנראה בעצם 7301 לאחת" עם ארבע מאותן בלונדיניות שכבתי לבסוף "אז נראה שחוקי ההסתברות אומרים שעדיף שתבואי לדירה שלי, או שלך, אם את מעדיפה...".

******

"מה תשתה?" שאלתי.
"גולדסטאר, אם אתה עדיין חי על הערכים הישנים והטובים של הקיבוץ ועוד לא מכרת את עצמך לתל אביב עד כדי כך שתחזיק, אני לא יודע, קורונה?" ניר ישב על הספה הגדולה (איקאה) במרכז הסלון וסקר את סביבתו.
"כוס או בקבוק?" שלפתי שני בקבוקים מהמקרר.
"בקבוק, בקבוק... נו אז מה אתה מספר?"
"שום דבר מיוחד" אמרתי והושטתי לו את הבירה.
"מה זה שום דבר מיוחד? איך האזרחות? איך החיים בעיר הגדולה?"
"מתאקלמים, לאט לאט..." אמרתי בזמן שהתיישבתי על הכורסא.
"ספר! מה אתה מתבייש? יש בחורות?"
"פה ושם, לא משהו מיוחד" הצתתי סיגריה.
"מה זה 'לא משהו מיוחד'? תקשיב, עכשיו עם כל ההתחממות של הגזרה אני טוחן עשרים ואחתים בעזה עם החבר'ה של המסלול, אז כשאני יוצא אני רוצה לשמוע שאתה משתגל כמו שפן, הבנת?" ניר לגם מהבקבוק, זחוח ככל הנראה, בין אם זה מהמחשבה על עזה או על שפע הבחורות העירומות שבדמיונו מילאו את דירתי.
"אני אעשה מאמץ, מה באמת קורה ביחידה?"
"טוב ששאלת, נחש מי הולך להיות המ"פ הבא?"
"יש לי הרגשה שהוא יושב לי בסלון..."
"אהה, תמיד היית בחור חריף! יפה ניחשת, המג"ד הודיע לי לפני שבוע, אני נכנס ביוני"
"מה עם קלאוזנר?"
"הולך להיות קצין אג"ם של החטיבה"
"יפה, יפה, מי היה מאמין שהצ'יקמוק של הצוות יהפוך להיות יום אחד מפקד היחידה..."
"טוב, לא כולם יכולים לטפס על התבור בחמישים דקות עם פק"ל של שלושים וחמש קילו אבל עושים מה שאפשר..." הוא חייך, תהיתי אם בכוונה החסיר ניר עשרים דקות והוסיף עשרה קילו להישג שלי, או שמא באמת רצה להאמין בכך.
"תגיד..." שבר ניר את השתיקה "למה שלא תבוא להיות סמך שלי?"
"מה? מאיפה הבאת את זה?"
"למה לא? סימן-טוב משתחרר עוד שלושה חודשים"
"למה לא? תסתכל מסביבך, תסתכל עלי..." אמרתי והחוותי כלפי בגדיי, גופייה (סוף קורס קצינים) ושארוול (סיני) "אני אזרח".
"אה שטויות! אתה יודע שייקחו אותך חזרה בשנייה..." בהרף עין חלפה במוחי תמונתי שלי במשרד המח"ט, לוחץ את ידו בחיוך או מאדים ממבוכה בשעה שהוא צוחק עלי.
"איך את כל כך בטוח?"
"תגיד, איפה אתה חי? עדיין מדברים עלייך שם, אתה אגדה ביחידה, המג"ד לא נרדם מאז שהשתחררת, ברור לך שאם היית נשאר אתה היית מחליף את קלאוזנר ולא אני... ובכלל, עם איך שהמח"ט היה דלוק עלייך מאז שהבאת לו על שיפוד את החמאסניק ההוא, רבחי, אתה עוד היית הופך למג"ד הכי צעיר בצה"ל"
"ברור..." מלמלתי אחריו.
"מה?"
"אמרתי שאם אתה אומר אתה כנראה יודע..."
"תקשיב! אף אחד, אבל אף אחד, לא הבין למה עזבת, ועוד ככה באמצע התפקיד, אתה הרי יודע שבערך מאז שהיחידה קיימת כל מי שהיה מפל"ג הכשרות הפך אחר כך להיות מפקד היחידה, נכון? אתה שברת את המסורת ועוד תקעת אותי עם כל הצעירים...".
"גאוס..." אמרתי לעצמי.
"מה? מה אתה מקשקש? תפסיק למלמל"
"אין לך מה להתלונן, הרי אם לא הייתי שובר את המסורת הזאת שלך אתה לא היית הופך להיות מ"פ ביוני, נכון?" לגרף התפלגות סטטיסטית נורמלי צורה של פעמון, הקרוי על שמו של המתמטיקאי הגרמני קרל גאוס, לפי חוקי ההסתברות מרבית התוצאות יתרכזו סביב הממוצע שיצור את כיפת הפעמון, אך יהיה מיעוט של תוצאות, סטיות תקן, יוצאי דופן שיימצאו בשולי הפעמון וייצרו את שתי פינותיו. ניר שתק.
"תראה" אמרתי בנימה מפייסת "אני מצטער, אבל אני לא רואה את זה קורה"
"אתה בטוח?"
"לא, כמו שלא הייתי בטוח כשהודעתי לקלאוזנר שאני עוזב, אבל באיזשהו שלב צריך לבחור למרות שלא יודעים בברור".
"חבל, חבל... אני לא מבין אותך" הוא מלמל וניסה ללגום מבקבוק הבירה שלו שכבר התרוקן.

******

האם נערות מסמיקות בחושך שאלתי את עצמי בחיוך והדלקתי את האור, מנסה לתור אחר סימנים לאדמומיות בלחיי הנשקפות במראה, אך יודע שתשובה כבר לא אמצא. כך או כך, הבבואה סיפקה לי מידה מספקת של שביעות רצון, אמפירית אם לא רציונלית. סקרתי את הדירה, מנסה לקלוט בעיניי דבר מה ששכחתי, הגנבתי מבט מרוצה נוסף במראה, הפעם זו הגדולה שעמדה בסמוך לדלת הכניסה, ויצאתי אל הרחוב, מדדה ללא שווי משקל במורד מדרגות הבניין.
הצינה שעמדה ברחוב התגנבה במעלה רגליי "מה זה לעומת מה שהיה בניווטים?" שוב חייכתי לעצמי ואותתי בידי למונית שהתקרבה במעלה הרחוב.

"I'm gonna be iron, like a lion, in zion…" רעמה המוזיקה מן הרמקולים הענקיים שהיו פזורים בפינות המועדון, נענעתי בראשי עם הקצב וניגשתי אל עמדת שמירת החפצים בכדי להפקיד את מעילי (קסטרו). שלוש בחורות שעמדו על הבאר זרקו לעברי מבטים חשדניים "חמודות..." דיברתי אליהן בראשי "זה בדיוק המבט שרבחי נתן לי והוא לא סיים כל כך טוב...". רכנתי מעל הבאר וקראתי בחיוך לברמן "קורונה ... בבקשה", הוא השעה כמעה את מבטו עלי והגיש לי את הבקבוק. הסתובבתי במקומי ונשענתי על הבאר, מבטי נע על פני החלל וסוקר את עשרות הגופות המתנועעים למקצב הרגאיי, חיוכי שנדמה שכבר לא נותר לו מרווח להתמתח הוכיח לי אחרת משזיהיתי בצידו השני של המועדון, את מיודעי משכבר, מפק"צ המסלול שלי, סימן-טוב, רוקד ללא כל חוש קצב. לשנייה נדמה היה כי מבטו של סימן-טוב נח עליי, אך הוא לא הראה כל סימנים של הכרה או זיהוי.
סיימתי את הבירה וניגשתי למרכז הרחבה, המוזיקה שטפה אותי וכל גופי התמסר לה בקפצוצים קלילים מעל רגליים מפוסקות שהרעיפו בעיטות קלות על אוויר החדר, ידי מחליקות על מותניי וחזי ופי שר עם או בלי קול את מילות השיר. במהרה זיהיתי את המבטים, כביכול ארעיים, מורמים ומושפלים חליפות, זיונים פוטנציאליים, גופי נבחן ונסקר תחת מעטה זהיר של חשאיות מתנצלת, אך מבטי שלי, קפוא ומכונס בעצמו, מביט סביב או בוהה ברצפה, אך לעולם לא משיב מבט.
לאחר כעשרים דקות פרשתי ממרכז הרחבה אל פינת המועדון, נשענתי כנגד הקיר והמשכתי לצפות במלוא העניין במתרחש על הרחבה, עדיין לצלילי רגאיי שלמרות שחלפה כמחצית השעה להגיעי לכאן וודאי כבר נמחקו מספר שירים מרשימת ההשמעה של התקליטן, עדיין נדמה היה כי המוזיקה כלל לא השתנתה. והנה, מאמצי לא להשיב אף מבט בוחן נשאו פרי, קול עמום אמר דבר מה לא ברור שנבלע במוזיקה, אך אין בכך דבר, כי ודאי לא נתעתד למטרה החורגת מלהסב את מבטי אל הדובר. "אף פעם לא ראיתי אותך פה? פעם ראשונה?" חייכתי "אההממ, כן, בערך..." צעקתי אל תוך האוזן המופנית אלי "באת לבד?" הנהנתי "אהבתי את התלבושת!" ועתה, למרות החושך, הרגשתי את הסומק תופח בלחיי. הוא היה חמוד למדי, בדמי שנותיו העשרים, מבטו שיכור כלוט קלות והוא לבוש מעט בחוסר טעם אך מתחת לחולצת הצווארון שלו ניקרו אותותיהם של שרירי כתפיים מכובדים. "זה?" שאלתי כמופתעת ונגעתי בגופייה הורודה (מנגו) "וזה... וזה!" מנצל את ההזדמנות בכדי להגניב מבט על ישבני הוא החווה בידו על חצאיתי (ML), ולאחר מכן על נעליי (nine west), שהיו ורודות אף הן.
בעודי מפלרטטת בחינניות עם מחזרי האפוף נחרדתי לגלות לפתע כי סימן-טוב התמקם מטרים ספורים בלבד ממני, מיד הסבתי את מבטי חזרה אל הבחור אך במהרה גברה עלי הסקרנות והגנבתי מספר מבטים חטופים לעברו של סימן-טוב שמצידו לא הראה כל סימנים שהעידו על כך שעיניו חדרו את מעטה האיפור, הפאה והבגדים וזיהו בי את פקודו לשעבר, לא רק זאת, אלא שיכלתי להשבע כי סימן-טוב אף הוא משלח מבטים חמקניים אל ישבני. חייכתי, הביקור בעזריאלי בשבוע שעבר הוכיח עתה עצמו כמוצלח, למרות שקצת הצטערתי שלא קניתי לבסוף את אותו שעון ורוד שראיתי שם.