יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

זוכרת


"אני שיכור, אז אני אעמיד פנים שאת לא כאן, בסדר?" שאלתי אותה רטורית כשיצאתי מהפאב.
"בבקשה אל תגיד שלום" היא ביקשה.
"שלום" אמרתי.

את האהבה השארתי מאחורי בפאב, עתה נשאתי את התחליף שלי, מתודלקת בכמה קוקטילים שקניתי לה, אל עבר מונית שעמדה בקצה הרחוב.
צחנת ערווה מיוזעת מלאה נחירי כאשר הטלתי הצידה זוג תחתונים בחדרי, מעורבבת בשרידי זרעי שלי, עדות משהתרחש ממש באותה מטה אך כמה שעות לפנים, ועתה עתיד לחזור על עצמו. לאט, גוף לחוץ אלי וידי מתעקלות סביב גב ופי מרעיף נשיקות עמוק אל לשון מעכסת, התניתי עם אחת אהבה אל מישהי אחרת, בעלתי זיכרון דבר מה שנותר מאחור, זיכרון המתיר לעצמו להשלים את פערי הפרטים, פינות נסתרות בגופה שמעולם לא נשזפו על ידי עיני, לטיפות שמעולם לא החליקו על עורי, מילים שמעולם לא אמרה, אפשרויות דברים שיכלו להיות, ומתו בכל פעם שנפרדתי מעליה.
בחושך שבחדרי, לא ניתן היה לדעת כיצד נראים פני, ואם הם מחייכים או בוכים. אך ביקשתי להאמין, כי אי שם הרחק ממני, ישנה אחת היודעת, יודעת אודות הדמעות שגובות המחשבות עליה, והחיוך המופיע מאותה סיבה בדיוק. בחושך הענקתי לה תארים, יכולות מיסטיות על אנושיות, פיללתי לג'יני שתמצא, לכוכב הנופל שיחלוף על פניה, אל דג הזהב שיאפשר לה לצפות בי, כמשקיף אילם לצפות בחיי בלעדיה. רציתי שתראה, כיצד הפכו הסיגריות למריחואנה, והבירה הפכה לוויסקי עם סודה, בסגנון ג'י.די.סלינג'ר, בכדי להתאים לכל הסיפורים והשירים שחלפו בראשי אך גוועו בטרם זכו באלמותם על נייר, בכל לילה, גוזלים ממני שעה בטרם ארדם.

הגוף העירום שלידי נחר חרישות, ספון בשינה עמוקה ובוטחת, מושפעת האמון בהצהרותיי השקריות שגם לי היה טוב, ושאני הולך ומתאהב בה. קמתי ויצאתי אל הסלון, בקבוק חום שקוף נח בבטחה מוטעית על שידה קטנה בפאתי החדר.
חושב יותר משעלי לחשוב, שותה מעט יותר משעלי לשתות, מעשן מעט יותר משעלי לעשן. עשן מסתלסל ומרקד באוויר ובראשי המסוחרר, נבלע בחלל. ועוד מעט, היא כמעט פה, אני אחזיר אותה אלי. יד מושטת אלי אוויר דומם, קימוריה המסותתים, ידי מחליקות, מתוות מיתארי גופה. מבעד לאפילה, ניבטות אלי פניה, מחייכות, אני כמובן, אינני משיב חיוכה ריקם ועונה במבט מאשר כאומר, כן, אני שמח איתך, שמח שאת כאן, וודאי אינני לבדי, איני בודד, איני עצוב. רוכנת כלפי, זיק של שובבות ניסוך על פניה, היא סותרת לי בחיבה על אפי, מפנה פני לצד ומשתהה לרגע, האם היא עדיין שם? וודאי, וכי לאן תלך? מחוץ לכתלים אלו, אין דבר, קירות אטומים, אוויר זר לא יחדור לפה הלילה, חדר סגור ומסוגר, ואני בו, איתה.
"את עדיין אוהבת אותי?" אני שואל.
"אני כבר לא מכירה אותך, עבר יותר מידי זמן" היא עונה.
"אמרת פעם שלא משנה מה יקרה את תמיד תאהבי אותי, וששום דבר לא יכול לשנות את זה..."
היא מחייכת אלי "ילדון טיפש...".
מרחפת לאורך החדר, קוראת לי, גופי יגע מביע מחאה חלושה בשעה שאני מרים עצמי ומשרך צעדי לעברה. מגע, ידה בידי, מבט חודרני, היא שלי. רגלינו יחפות מתופפות בפיזום מסונכרן על הרצפה, ריקוד שמימיי. ידה מלטפת את בטני החשופה, לשנייה אני נרעד וכבר ידיד אוחזות במותניה ומושכות אותה אלי, שנייה נוספת, וגופה לחוץ כנגדי, ידי מפלסות דרכן מאחורי גבה וכבר היא אחוזה לתוכי. ריפרוף שפתיים, מתגרה קטנה שלי, פעם נוספת, ועוד שנייה,שפתינו לחוצות, חמות נעות באיטיות בואלס חושני.

צלצול פעמון, אני קופץ, מסב פני אל הדלת ומחזיר אליה רק בשביל לראותה גוועת אל תוך האפילה. אני מקים עצמי, מפתח מסתובב, ידית, ומעבר לדלת, היא עומדת, נכנסת, הדלת נסגרת אחריה, ואני רוצה שכבר תלך.

"אתה עדיין אוהב אותי?" היא שואלת בעודה עומדת בדלת.
"כן..." אני עונה.
"אז למה הלכת? למה כל-כך רחוק? למה למקום שבו אני לא יכולה למצוא אותך?".
"רציתי להמשיך לחפש אותך, אבל לא רציתי למצוא".
"אתה רוצה שאני אלך?".
"כן..." אני עונה.

אחרי שהיא הלכה יצאתי לחפש אותה. לבשתי את המעיל וירדתי אל הלילה של רחוב 17 מערב. הרגשתי יותר טוב עם הידיעה שהיא עכשיו עשרות אלפי קילומטרים ממני, במקום אחר, בשעה אחרת, עושה דברים אחרים, הרגשתי טוב לא לדעת מה היא עושה עכשיו, כך שאולי יש סיכוי שאני אתקל בה ברחוב, יש סיכוי שהיא באה לפה וגם היא מחפשת אותי ברחובות של צ'לסי, יורדת לווילג' ולסוהו, היא הייתה אוהבת את הסוהו, חשבתי לעצמי. היא פגמה בחיי, לקחה מהם משהו שנשאר רחוק בארץ איתה, משהו ששייך לי אך היא סירבה להחזירו. כל חיוך, כל שמחה, כל הצלחה או מאורע, כל תקווה או צפייה,
כולם היו חסרים משהו, כולם לקו, בכל אחד ואחד מהם פגם זיכרונה, דבר לא היה שלם, דבר לא היה מושלם בלעדיה. בפינת השדרה השישית ורח' ספרינג ראיתי אותה, יוצאת מפאב ונכנסת למיצובישי הלבנה הישנה שלה, ידעתי שאני אמצע אותה בסוהו. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לנסוע אחריה. היא נסעה מערבה, נכנסת למנהרת הולנד לכיוון ג'רזי, הנהג שאל אותי אם להמשיך ופירש את השתיקה שלי כאישור.
היא לא יצאה ביציאה המרכזית מירושלים, אלא בחרה בדרך המשובשת שיורדת מקריית-מנחם לכיוון עין-כרם, לא ניתקתי את עיניי מהמיצובישי הלבנה, פונה ימינה בצומת כרם ומתחילה לעלות לכיוון מבשרת ציון, המונית עקבה אחריה ממרחק של כמה עשרות מטרים. בכיכר הסטף המתפצלת למבשרת, צובה ועין-כרם היא פנתה בפתאומיות לכיוון הר-איתן, גומעת בעלטה את כביש הגישה לחניון של המעיין. המיצובישי נעצרה בקצה החניון, במקום ממנו ניתן לראות כיצד העמק המשתפל למרגלות ההר הולך ומתבהר בכיוון מזרח תחת האורות של מערב העיר. ביקשתי מהנהג לעצור ושילמתי לו, יצאתי מהמונית והלכתי לעברה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא הסתובבה אלי ושובל של דמעה מעטר את לחייה הימנית.
"אני יכול לרקוד איתך?" שאלתי.
היא התקרבה אל והניחה את ידה האחת על עורפי ובשניה אחזה בידי.
שם בלילה, בקצה החניון כשאורות האזהרה של בית-החולים מנצנצים מעבר לכתפה והכוכבים מספקים לנו מוסיקה, רקדנו.
"אז יש לי אהובה חדשה, או מאהבת, או חברה, או לפחות מישהי שאני ישן איתה" אני פותח "והיא לא את, אבל, היא גם לא היא, לא היא עצמה, לא בשבילי. היא צל, בכל פעם, בכל בוקר, צל בסמטה, צל שאני מקווה שאת תתגלי מאחוריו, אבל הוא נשאר רק צל. וכל לילה, אני ישן איתך, ומתעורר איתה, ואני שונא אותה בשל כך, כי אני חי איתה וחולם עלייך.
"ולא מפריע לה שאני לא מתגלח, ולא שאני מעשן, גם לא סמים, למרות שלזה היא לא מצטרפת אלי. והיא כבר יודעת מה אני אוהב, לפחות כך היא חושבת, והיא מנסה לשמח אותי, ורק עושה אותי יותר אומלל. והיא מנסה לדבר איתי, בלילות, אחרי שאנחנו שוכבים, ואני עונה לה, מדבר איתה, אבל לא אומר לה כלום. וחשבתי שהיא תיקח אותך הרחק מכאן, חשבתי שהיא תכה אותך עד שתברחי, אבל אני עדיין, עדיין מנסה להרגיש אותך בעור שלה, להריח אותך בריח שלה, לטעום אותך בשפתיים שלה, לשכב איתך כשאני שוכב איתה, ומשום מה אני לא מצליח, לא באמת מצליח לשכוח אותך, כי אני לא מצליח לאהוב אותך בלאהוב אותה...." ואז אני משתתק.

"אני אהבתי אותך פעם..." היא לחשה באוזני.
"אז למה?" שאלתי.
"אתה לא אוהב את עצמך, אז איך אתה יכול לאהוב אותי?"
"פשוט, יותר קל להסתכל לך בעיניים ומאשר במראה, בעיניים שלך תמיד נראתי יפה יותר".
"ובמה אני אמורה להסתכל? בעיניים שמפחדות להסתכל על עצמן?".
"אם אני אחזור, את תחכי לי?"
"אתה יודע שלא, אתה יודע שכבר שכחתי ממך, אתה יודע שיש לי חיים אחרים כבר, אני אחרת, בטח גם אתה...".
"אני אותו בן-אדם, בדיוק אותו בן-אדם".
"פעם הכרתי אותך, עכשיו האדם הזה שהכיר אותך השתנה, השתנה ברגע שהחלטת שאתה בורח מהכל. אולי היא הכירה אותך, אבל אני לא".
"אני לבד?" הפסקתי לרקוד והלכתי לאחור.
"אתה לבד... אני כבר שכחתי אותך". והיא מושכת את ידיה מעל כתפיי, סבה על עקביה ובתוך דקה אני כבר צופה במכוניתה נעלמת אל תוך החשכה.

מעולם לא הגעתי בחזרה לדירה. כרטיסן ברכבת מג'רזי לפן-סטיישן זיהה את התמונה שלי ואישר שהגעתי בערך בארבע בבוקר למנהטן, אף אחד מהעובדים במשמרת הלילה בתחנה לא זכר שהוא ראה אותי, שומר הלילה במדיסון סקוור גארדן אמר שנדמה לו שהוא ראה אותי אבל הוא לא בטוח, שום גופה לא צפה בהדסון. תחליף האהבה שלי אמרה לשוטרים שיצאתי שיכור מהדירה באמצע הלילה ואין לה מושג לאן נעלמתי, זה כאילו שהוא נעלם מעל פני האדמה, היא אמרה להם.




אידיוט


ובהתחלה, אתה לא בטוח שזה עובד, ומה אתה מרגיש, אם אתה מרגיש, למה אתה מרגיש ואיך. ושוב אתה שואל, אם זה מספיק. ושב אותו פחד נאלח, שאולי הפעם זה לא יצליח, עשית משהו לא נכון. ליתר בטחון אתה מחזיק את הנשימה, עוצר את האוויר שמשווע לחמוק מריאותך, והלב דופק, לנשום, המחסומים נופלים, ורק להכניס את זה, עמוק, רק שכבר יתחיל.
אבל הנה, פתאום כבר כבד, והקלה, אתה שמח, ואתה קם, והסחרחרות הקלה מרגיעה אותך, שהנה הצלחת כי זה באמת עובד, ולא נדמה לך.
ותוך שניות זה בא, אתה שם מאחור, והנה היא כבר הולכת, קמה ושוב לא צריך לסבול אותה.הפה שותק כי הוא צריך לשתוק, היד דוממה כפי שעליה להיות, והלב אינו פועם כי אין טעם יותר בטירוף זה שלך. כמו בקסם זה נפתר, ואם זה היה כל-כך פשוט, לגרש אותה ככה, למה לא עשית את זה מוקדם יותר? ממה פחדת, או אולי יותר נכון, למה קיווית? נהנת להשלות את עצמך? ואכן, אין ספק שאווילות תמימה זו שלך כה הועילה לך, הרי הבט, הבט בעצמך וראה, אידיוט, מנותק וחסר כל רגש, אתה כה אומלל בעיני, אבל טוב לך. בהרף עין הפכת כמותם, אנוכי ומרוכז בעצמך, ואולי רק כך תהיה באמת שייך, אולי ככה סוף סוף תוכל להתמקד בדיוק במה שבאמת אמור להיות כל-כך חשוב, אתה עצמך, עזוב אותם, שקע פנימה, אכול את עצמך והעלם והם לא יוכלו לגעת בכך יותר, ולא יהיה כאב.
ומה הם? וכמה מצחיק אתה, עד שזה עצוב. מה קרה לך? איפה פיספסת, איפה טעית. ואיך יכולת להיות כל כך תמים ומה גרם לך לחשוב, שיש דבר מה מעבר, ושיש יופי, שיש אהבה. ומגדל השן שלך, כל-כך נכון, ונדמה לי שכבר כמעט וחייכת, או רצית לחייך.

וכמה אני אוהב ומקנא בך. באיזו ערגה אתה משווע לאחר, ואכזריות החד-גונית של רצף עבר, הווה  וחלילה עתיד, ומה רגיל, כיכול להיות לא רגיל, והנה אפולינר חופן אותך בידיו ומזמין אותך אל ממלכתו, שם האסור מותר ואין מותר כשם שהכל חופשי. כי אם תבין, היכן היופי, ואם תדע, כיצד מתה האהבה. שוני מתוק, ואתה שמח.

שם למטה על הרצפה, אתה מרגיש בודד? והרי לא חסר דבר, ובכל זאת, מה זה שם במעמקים מעיק? ושוב הפסקת לחשוב, מה הייתה המחשבה ההיא, שוב אינך יכול לזכור משהשבת לך ידע. שילכו כולם, אתה מטיח באוויר הריק, מקלל ומגדף, שילכו להזדיין כולם, ואיזה חיוך יש לך על הפרצוף, ולרגע, נדמה לך שחם. ואתה מנסה, בכל כוחך, לחשוב, ושוב אתה חוזר הלוך ושוב בראשך. ונדמה לך לשנייה שמצאת, אבל אינך יכול לזכור, ולא משנה כמה תנסה, הרי זה חסר טעם, לעולם לא תמצא את אותו אדם אובד, הוא אינו לעולמים. כל שאתה רוצה הוא למצוא אחד, אדם אחד, שלא ילך להזדיין, שיאהב אותך, שתאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל ההוא אנוכי, וזאת פגעה בך ועל ההיא בכלל אין מה לדבר. ולפתע אתה סוף סוף מבין, כמו עיוור שאינו יכול לשאת עוד את עיוורונו ובוחר לראות, אתה מבין שאין יופי, ואין הדר, ואפילו רגש טהור לא, והכל כל-כך מכוער, כה מנוכר, בודד, וכבר נהיה לך קר. אבל בסדר, כי למה שיהיה לך אכפת, ואלף עזזלים, למה שתקריב, ומה זאת הנתינה, פתי, צוחקים לך בפרצופך, לוקחים ונעלמים מבלי לגעת בך.
אז למה באמת, למה שתישאר שם, על הרצפה, כי עם כל הכיעור הזה, וכל הפגימות, חיוכי הזהב ולבבות האבן, ידיים רכות ומבטים קשים, מה יהיה עלייך. די, הס, פול אחורה, השפל מבט ופגוש הרצפה המחכה לך בחיוך כזה, השען את ראשך, הנח לו להעלם אל תוך ים של שלווה, ואל תחשוב יותר, תהיה, שמח...

יום שני, 4 באוקטובר 2010

חתולים


פרדיריך ניטשה כתב על אהובתו לו סלומה שהיא בעלת אופי של חתוך- טורפת במסווה של חיית שעשועים.
ובכן, פרדי יקירי, האהוב עלי וקרוב לנפשי, אולי יותר מכל אדם אחר, הרשה לי לבאר לגבי נקודה זו ולדקדק בפרטיה של הגדרה זו.
באשר לאופים של חתולים, מעיניו של החתול נתונים אך ורק לו עצמו, נטול הוא כל רגש וחשבון לאחרים, חובות נאמנות ונתינה הן ממנו והלאה. אין זה אומר כי אין הוא מסוגל לאהוב בריה זולת עצמו, אך אין בליבו אפשרות לרגש, בין אם זו נאמנו או אהבה, שבכוחו להעפיל על רצונותיו שלו ואהבתו העצמית של החתול, ולא ניתן לשנותם.
חתולים יכולים להיות היפים שביצורים, האציליים ביותר. הטבע חנן אותם בקסם חושני בלתי מוסבר. בשעה שהם מתכרבלים בחיקך אין דומה להם, ובנקל ניתן להעביר שעות של הנאה בחברתם. אך בדומה לכל דבר מסוג דברים אלה גם משחק עם חתול הוא כאליה וקוץ בה. עליך להמתין שהחתול יחפוץ בחברתך, לעולם, גם יהיה זה כל רצונך עלי אדמות, לא תזכה לטיפת חום ואהבה מחתול אם תבוא אתה אליו, לעולם לא תקבל את שחפצה נפשך ואתה אף עלול להענות בציפורניים שלופות. לשווא תביט ממרחק בחתול, אם הלה לא יחפוץ בחברתך, תשאר מיותם בתקוותך בלבד עד שניאות החתול להקדיש לך מזמנו כי בכך חשקה נפשו, במשחק או חיבה ממך, או שמא תועלת אחרת כמו אוכל או דבר מה אחרי שהוא ממעיני החתול ובכוחך להעניק. או אז יבוא אלייך החתול עם מבטו המתפנק שבשנייה ימיס את זכר הציפורניים השלופות שקידמו אותך כאשר אתה באת אליו ולא להיפך. ושוב תתמכר למגעו עד שתמאס עליו.
אולי בעצם, הגדרתו של פרדריך נכונה, הם באמת חיות טרף במסווה של חיות שעשועים. 

אורי רוצח את אלוהים - סיפור קצר


אורי היה אנרכיסט, אנרכיסט עד לשד עצמותיו, לא כמו כל אותם מתבגרים אחוזי התלהבות, אלא אנרכיסט אמיתי.
אורי היה אנרכיסט על כל המשתמע מכך, החל ממראהו החיצוני, נעליים צבאיות גבוהות, ג'ינס משופע קרעים וחולצה שחורה נצחית וכלה במעשיו באידיאולוגיה שלו שמעולם לא חטא לה.
אורי שנא כל סוג של סמכות וסלד במאבקו התמידי מכל סוג של ממסד. זה החל בגיל צעיר כאשר נשלח לביתו ע"י המורה לאנגלית לאחר שטרח לעמוד בפניה על כל נק' הדימיון בינה ובין תרנגולת.
מהתיכון סילקו אותו בגיל 17 לאחר שבעיצומו של שיעור היסטוריה התיישב על שולחן המורה והצית לעצמו סיגריה. עד היום אין אדם אחד בכיתתו הישנה של אורי שאינו צוחק כאשר הוא נזכר בהבעת פניו של המורה כאשר אורי הציע לו בנדיבות שאכטה.
עם השנים לא דעך יצר האנארכיזם באורי, אלא רק גבר, הוא שנא את כולם, הממשלה, המשטרה, פקחי התנועה, עובדי הזבל. חוקים כל-כך הפחידו אותו, כל סוג של שליטה עליו עשה אותו חולה, ההרגשה שמישהו מכתיב  לו מה לעשות ומגביל אותו באיזה אופן רדפה אותו כסיוטים בלילות.

יום אחד ישב אורי בפינת תא מעצר בתחנת משטרה לאחר שנתפס מטיל את מימיו על ניידת משטרה. הוא הקל על השוטרים לתפוס אותו כיוון שדאג לבצע את המעשה בשעה שהשוטרים היו בתוך הניידת.
כך ישב לו אורי על דרגש בתא המעצר, וחשב, שבעצם, כל המלחמות שלו קטנות וחסרות חשיבות לנוכח הבעיה הגדולה באמת, כל המטרות שלו פעוטות ואין להן כל חשיבות בהשוואה לייעוד האמיתי שלו, הממסד והחוקים חסרי חשיבות מול הדיקטטור הפשיסט האמיתי, מי שבאמת כובל אותו ואחראי לכל החוקים שבאמת כובלים את אורי. הנה מצא לעצמו אורי כבלים אמיתיים אותם יוכל לקרוע מעליו, בכדי להיות חופשי מאותו טירן אכזר.
לאחר ששוחרר בערבות, רץ אורי לביתו, נכנס בסערה אל חדרו החשוך. אורי לקח אקדח ותחב אותו בחגורתו, תלה שרשרת עבה בצידו והוסיף אגרופן בידו השמאלית. הוא התיישב על כיסא ולקח אקדח נוסף, תקע אותו בפיו ומילא את הקיר שמאחוריו בתערובת של דם ומוח מרוסק.

אורי ניגש אל דלת לבנה ופרץ אותה בבעיטה תוך שהוא מפיל בשאון רב שני עציצים טרופיים שהיו מעברה השני. הוא נכנס אל אולם לבן והלך בנחישות לאורכו אל עבר בחור בחליפה לבנה ופנים קורנות שעמד מאחורי דוכן ועיין בספר ענק, לפניו עמדה שורה של אנשים בתור מסודר. אורי הגיע אל קצה התור ועקף אותו בהבלגה וחוצפה עד שהיגע אל לובש הלבן שעוד בטרם הספיק לברך את אורי לשלום חטף בפניו מהולמה אכזרית ששלחה אותו אל הריצפה תוך שפרצי דם מאפו מכתימים את בגדיו, שיניו הקדמיות נשברו והטבעת הזוהרת שריחפה מעל ראשו התעקמה. אורי התפנה לבעיטה נוספת בשכוב על הרצפה והמשיך בדרכו אל עבר מסדרון צדדי מעברו השני של הדוכן. אורי הגיע לקצה המסדרון ופרץ בבעיטה את דלתו של משרד פינתי.
"אתה!" הוא צעק אל עבר איש עסקים מופתע בחליפה יקרה.
"חתיכת בן-זונה!" אורי החל להתקדם לעבר האיש.
"פשיסט בן זונה! אתה חושב שאתה יכול לשלוט בי?!" צעק אורי בחימה. האיש היה המום וניסה לצעוק לעזרה אך אגרופו של אורי הקדים אותו והאיש צנח אל הרצפה.
"מה זה החוקים האלה?! הא?! פיסיקה מה?!" צעק אורי בעודו בועט האיש על הרצפה פעם אחר פעם.
"מי אתה חושב שאתה?! כוח המשיכה מה? אתה תגיד לי מה לעשות?! אתה תצמיד אותי לרצפה? נאצי מזדיין!". אורי המשיך להכות בחמת זעם באיש. לבסוף נמאס לו והוא שלף את האקדח ממכנסיו ותנועה ממכונת תקע כדור בראשו של האיש.
אורי שמע מחוץ לחלון המשרד רחש. כאשר הביט דרך החלון הוא עוד יכל לראות למטה איך אנשים מבוהלים מתחילים לרחף מעל למדרכות ואיך בנייני ענק קורסים דרך בקעים שנוצרו באדמה.
אורי חייך לעצמו ובעט שוב בגופה.      

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

אמנות - סיפור קצר


היא ישבה ממולי, בקצו השני של החדר, או בקצו השני של הלילה, או בסופו של מסע ארוך שתמיד רק תכננתי. וכשהבטתי בה, כפעמים כה רבות, לראשונה בחיי, היא נראתה כאחת מאותן החרטות, כל אותם צמתי מזלג בהם טעיתי, אותן אכזבות הנישאות כמשקולות בתחתיתו של תרמיל, אלו שבחלוף שנים הייתה גדולה מדי הנאתי לצפות כי תינתן לי ההזדמנות לשוב אליהן ולתקנן, ולהגיוני המפציר לא שעיתי. ראשונה ולשכך נצחית, הייתה היא אהבת ילדות וככזו הרי היא גם היחידה. היא לא התמסרה לי מעולם, אך לעולם לא חדלתי מלצפות לכך, לא כמשאלה כי אם כידיעה שיבוא יום והיא תיפול לרגלי, עצובה וכואבת ונוטה כבר לדעוך, אך סוף סוף שלי. 
לפרקים דימיתי כי לו אבין אותה, לו אדע מה הוא המפכה משפתיה ומה משיח יופייה, כי אז אוכל לכבשה. מחזר מודרך משולח וכל צעדיו, הליטופים שמתקרבים ללא יד שתעצרם אל צפונותיה והמילים שיבקעו את כל מה שבה היה טמיר, כל צעדיו כתוכניתו של גנרל מפיח אנחת הקלה בראותו כי כל תוכניתו שהגה מתגשמת, שלב מוצלח אחר השלב המוצלח שהולידו. ועתה, חשבתי כי לו ניגלה לי החולף במעבי העומקים הנשקפים מעיניה, ודאי היה לי דבר מה יפה להגיד.
והיו זמנים אחרים שאף הם כציפורים נודדות פרחו ושבו עם העונות, בהם דימיתי כי לו תאבד שפיותי הרי אמצע את אהובתי על דלתי מתדפקת. הרי לכל אלו המטורפים לעולם נטה ליבה חיבה ותום הניבקע מבין הלכותיה שברגיל כה מצועפות. עתה שתקתי מולה, חושש שמא בקולי שאינו מוצא את נימתו ומילותיי הלוקות כתמיד שפיותי תיחשף בתסכול היות באמצע, לעולם לא מפסיד, ולעולם לא מנצח. האם שיגעונם הוא שהביאה אליהם, או שמא היא זו שנטעה בהם השיגעון? היה בליבי לברר. האח, במהרה גילית כי ייצא הבדל בין הצמד הלהב אל הבטן ובין לכווץ הקיבורות בכוח מספק בכדי להשחיל הסכין פנימה.

היא הייתה זונה, את תומתה ונבכיה ידעו אישי סגולה נבחרים אך לעד שופעים שעברו במיטתה, מותירים בתוכה כל אחד מהם דבר מה מעצמו, ולוקח כל אחד דבר מה ממנה אליו, כך הם אט מפזרים את נשמתה עד תיוותר היא כלי ריק. ואילו אני רק ביקשתי גם אני לחדור אל סודה, ולו פעם אחת, בטרם תהפוך כד חרס חרב. לתת את תרומתי למותה במות יופייה.     
בעצבותי פניתי אל אלו ששבו ממקדשיה, או כך לפחות אמרו אודותם. באהבה השפלתי בביטול את עיני בפניהם, מול שיעור קומתם חשתי את אהבתי אליהם, קנאית שונאת כל כך וכה רוחשת, גוברת ובשמחה אני מטיל עצמי אל קוריה. אהבתיהם לפי שדוק בושמה עוד זלף מעל חזם, לפי שאודם שפתיה עוד על צווארונם, לפי שנראה היה כי בדברם שזר הבל פיהם במילים את טעמה שלה עצמה שנשתקע בגרונם. אהבתיהם לפי שדימיתי כה בחכות צורת הליכתם ינחוני רגלי במקצבן החדש אל חדר מיטותיה.  אך את חיזורם לא ניתן היה ללמד, וידע אותם כל אחד מהם אותה במיטה, בתנוחה ואביונה השונים מאלו של רעו, ואלפי שבילים נראו סלולים אליה, אלא שאני לא השכלתי למצוא ולו אחד.
לא הצלחתי להביאם תחת מחלקה אחת, היו שם גבוהים ונמוכים, מורעבים ומדושנים שמשמניהם זולגים מעל חגורותיהם. היו הנסיכים מטורפים וגם משכילים עד בלי די, ולעיתים אף שניהם, היו הם יפים, כעורים וכעורים מבחוץ ויפים מבפנים, ולהפך. הם היו זקנים וצעירים, טובי רוח או חמורי סבר, ואני אהבתי את כולם, ולא ידעתי מי מהם ביקשתי להיות (והרי כמה קלה והמונית היא התשובה אך עם זאת בלתי אפשרית כך זה נראה, לבקש להיות עצמי לבדי). 

איני יודע כיצד נכרכתי בקסמיה הנערצים על ידי כל אך אהובים רק על כמה, מתי ביקשתי להימנות על עדרה, להיות לנסיכה? . מה היה זה שהכניסני אל גן המבוך שלה, בכל מאודי מבקש להגיע למרכזו אך עם חלוף הזמן מתעמעם החשש להיתקל ביציאה. אביט בה ולא אראה את אותן כנפיים שהפריחו אל על את אהבתי המבכירה, כי אלא אראה אהבה שגוועה אתמול בלילה עת אלי שינה נסתי ממנה, והיום בבוקר נשאוה האלים מהדס חזרה אל מיטתי, והיא נולדה מחדש, כבכל בוקר. אהבה נותרת, ובחיבה אדישה נדירות היא שועה אל כל אותן סיבות הטוענות לה ומבקשות להשיא לה עצתן ומפזזות סביבה, כאמא המשתתפת במשחקן הדמיוני של בנותיה אך אינה מסוגלת להסתיר את הלגלוג הנסוך במבטה הנוגה מעט בחיוכו, אין בה חמלה כי אם רק קוצר רוח המבקש להתרצות. לימים כה ביקשתיה עד שהייתה לי היא לאני עצמי, ולו יימצא אותו יום נורא של חירות, בו אוותר עליה, הרי יהיה הדבר בגלל שביקשתי אני עצמי אחר.

עתה היא יושבת לפני, יפה ומבהיקה ועיניה כה קרועות אלי. חיוכה, כמה הוא מסויג, כמה הוא מפחד, אך כמה כנה הוא, ואיזו שימחה מפיחה בי כנות זו. היא עוד עומדת מחוץ להישג ידי, אך אדע כי עתה די לי לבקשה ובקשתי תהייה באוזניה לצו, וללא אומר, במבט כנוע, תבוא היא ותקרב עד אפילו תונחה להיות שעונה ומתרפקת על חזי. בעוד דקה תהיה היא שלי, שלי למשך פרק הזמן שתבחר לחון לי, אצלול לתוכה, בשעריה אבוא וכשקוע תחת מים אחוז תזזית אנסה לראות כמה שיותר מעולם סודי זה בטרם תפקע נשימתי העמוקה ששאבתי לריאותיי בטרם שקעתי. או אז כבר אדע כי יהיה השקט זמני, ובמהרה יגיע אותו שד געגוע כה עצוב, וינחני שוב בעקבותיה שהפעם גם משקלי שלי על כתפיה נותן אותותיו בטביעות רגליה בקרקע הזמנים.  




יום שבת, 2 באוקטובר 2010

משהו בהשראת ג'ף באקלי


חושב יותר משעלי לחשוב, כאב. שותה מעט יותר משעלי לשתות, כוסית נוספת, לזכרה, סחרחורת. סיגריה נוספת, מעשן מעט יותר משעלי לעשן, בחילה, עשן מסתלסל ונבלע באפילה של החלל הריק והבודד הזה, ועוד מעט, היא כמעט פה, אחזיר אותה אלי.

יד מושטת אלי אוויר דומם, קימוריה המסותתים, ידי מחליקות, מתוות מיתארי גופה. מבעד לאפילה, ניבטות אלי פניה, מחייכות, אני כמובן, אינני משיב חיוכה ריקם ועונה במבט מאשר כאומר, כן, אני שמח איתך, שמח שאת כאן, וודאי אינני לבדי. רוכנת כלפי, זיק של שובבות ניסוך על פניה, היא סותרת לי בחיבה על אפי, מפנה פני לצד ומשתהה לרגע, האם היא עדיין שם? וודאי, וכי לאן תלך? מחוץ לכתלים אלו, אין דבר, קירות אטומים, אוויר זר לא יחדור לפה הלילה, חדר סגור ומסוגר, ואני בו, איתה.
היא מרחפת לאורך החדר, קוראת לי, גופי יגע מביע מחאה חלושה בשעה שאני מרים עצמי ומשרך צעדי לעברה. מגע, ידה בידי, מבט חודרני, היא שלי. רגלינו יחפות מתופפות בפיזום מסונכרן על הרצפה, ריקוד שמימיי. ידה מלטפת את בטני החשופה, לשנייה אני נרעד וכבר ידיד אוחזות במותניה ומושכות אותה אלי, שנייה נוספת, וגופה לחוץ כנגדי, ידי מפלסות דרכן מאחורי גבה וכבר היא אחוזה לתוכי.
ריפרוף שפתיים, מתגרה קטנה שלי, פעם נוספת, ועוד שנייה, שפתינו לחוצות, חמות נעות באיטיות בואלס חושני.

צלצול פעמון, אני קופץ, מסב פני אל הדלת ומחזיר אליה רק בשביל לראותה גוועת אל תוך האפילה. אני מקים עצמי, מפתח מסתובב, ידית, ומעבר לדלת, היא עומדת, נכנסת, הדלת נסגרת אחריה, ואני רוצה שכבר תלך.

משהו בהשראת הקאונטינג קרואוס


בהמשך הרחוב מהמלון שלי. לילה של יום שלישי או רביעי, לא יודע. באמצע החיים האלה, כל מה שאני רוצה ממנה זה שתחזיק אותי, כי אני נופל, לאט לאט, ואולי כבר יותר מהר, אני מרגיש את עצמי נרדם, ואני יודע, יודע.
ואני רוצה למצוא לעצמי, נשייה, שכינה, לא. אני רוצה אהבה. והיא מעלי, מלטפת את השיער שלי, אבל היד שלה קרה, וכל מה שאני רוצה זה שתתחמם, שאני יחמם אותה, אולי היא סוף סוף תבין. אבל לא, פה ושם, ואין תקווה.
ועל גג הבניין, אני משתגע, ומתחיל לצחוק כמו חולה ירח, ואולי אני שיכור, או מסומם, אני לא יודע. אני מפחיד אותה, היא צוחקת. והרחוב למטה, שקט, ויצר נבזי דוחק בי להפר את הדממה בצלילה מחרישת אוזניים, והרחוב הזה כבר לא יהיה שקט זמן רב.
ומה זה האפור הגדול הזה? הממלא, המכלה, ואם רק היה אחר, ברור. אבל לא, אני לא מבין. והיא רק מגחכת בעצב, אין מה להבין, פשוט תמשיך, אולי פשוט אי אפשר להבין, מה זה משנה? מה זה משנה? זה משנה הכל. זה, בעצם מה שחשוב, ובלי זה, מה יש? אולי יש, אבל מה זה חשוב. אני רוצה להבין, רוצה להרגיש, להיות צודק. אבל היא מכשילה את צעדי, כאב חד, אני על המדרכה. ומאחור אני שומע אותה חשה לעזרתי, מה היא תעשה איתי, היא שואלת, אפילו למנוע ממני ליפול היא לא יכולה. ואם מישהו יכול? אני לא חשוב שאני הוא. אני לא רוצה להעלם, אני לא מוכן לדבר כזה.
רציתי כל-כך, רק משהו שונה ממני, אבל שיהיה כמוני, שיסתכל עלי, כמו שאני יודע, אבל נראה לי שהיא הלכה. לא, היא חוזרת, רק הלכה להביא יוד ותחבושת בשביל המצח שלי.החדר הזה חם, ואני רועד כל-כך, עייף, פשוט רוצה לנוח. אני לא יכול לעצור את עצמי, אני רשע, נבל אכזר, וכל כך מסכן. רע, רע, כל-כך רע, ושוב ושוב, אני לא יכול להביא את עצמי, לנוח, להרגע, להשלים. פשוט לא, פשוט לא מוכן להשלים.
מתי את חוזרת, אני צועק אליה, מלאכית קטנה. היא נעלמה. אני רוצה לעוף, מעל לבית הקברות הזה, לשרוף את העיר הזאת. ושוב, אני לא מוכן פשוט להשלים, רוצה את מה שהובטח לי, מה שהבטחתי לעצמי, מה שתמיד הייתי בטוח שיהיה.