יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

נווה מדבר


היא הייתה כמו גב, של מי שיטפון קפואים, בלב המדבר. מקום כה נפלא, אך אינך יכול להיוותר בו יותר מידי, בלילה יאכלוך היתושים, ובסופו של דבר יאזל מזונך, והמים, ותמות.

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

לא היה יום


לא היה יום, לא יהיה ויודעים אנו יפה מידי כי גם לא היום, לא כאן זה יימצא. אין זה בנו, ואין זה באהובינו, למרות ששם באווילותנו נחפש. ספרים קראנו, ואת הפילוסופים ומשוררים אנו מכירים יפה, בעיני המשיחים רצינו לדעת אם אמת תימצא, ואולי אדם זה הוא אשר לו בלא יודעין פילל לבבנו, אדם לו דבר נכון במילותיו, ואולי הוא אשר יפתור תהיותינו הבלתי מתכלות. מחוזות חדשים ידענו, ורגלינו נשאונו ככל יכולתם, והלכנו אל דבר אודותיו לא ידענו דבר, זולת זו שנבקש כה להמצא שם ולו יהיה זה שונה מהמקום בעקבינו. ופיללנו תדיר, לשמש שתפציע בבוקרו של יום אחד במקום זר, וזריחתה תהה שונה, ובו ברגע נדע כי משאנו תם, ומנוחה תבוא לגופנו שנשא בכתפיו עול הכיסופים כל חייו. אל שחקים ותהומות הקיום צללנו, ובקשתנו חציה לשכוח וחציה דבר שיפיג תפילתנו לשיכחה. רקדנו, צחקנו ובכינו, הוללנו שיכורים וסמים הטילונו למזרנים מרובבים בלילות של הזיות. בצהרי היום סייענו בידי זקנה להוריד מטלטליה מן הרכבת ובערבו מסוממים הילכנו סער ברחובות. ואותן, אותן אהבנו, בעלנו, אנסנו, שקרים להן בצעקות, שקרים להן בשתיקות, במילות חנופה או ווידויים, גניחות או פרידה בהבטחה לראותה שנית. מכוערים היינו ביופינו, ויפים בכיעורינו, שקרנים ואומרי תם, פוחזים ושקולים, מלאכים או שדים, היינו הכל, טיפשים וחכמים, צודקים וטועים, ברחנו, הסתערנו, ותמיד ידענו, דבר לא היה שם.
ובה, בה ביקשנו יותר מכל למצוא, בשפתייה האומרות דבר אחר שמענו כי לעולם לא נדע טעמן, ובזה דימינו כי תמצא ערגתינו, שכן מנוח לה לא מצאנו בכל מקום אחר. ידיה הנסוגות ועינייה מתנצלות, וכשהלכה היא נשבר לבבנו על כך שלמעשה אבדנו, איבדנו עצמנו כשהלכה היא. אך הייתה זו היפה בתקופות, שכן אומנם לנו רז שמיימי לא נגלה, אך יפה ידענו היכן יימצא, היכן נימצא אנו, שם בגופה המתרחק, נלקח מאיתנו. לבסוף התמסרה גם היא, למגינת ליבנו, ואותה מפלה הייתה הנוראית מכל.
   

יום שישי, 19 בנובמבר 2010

לסיזיפוס נמאס


כמה פעמים ירה מר אדמונדס, השכן מלמעלה בעצמו? אני לא יודע, זה  כבר הפך לטקס יומי, ממש, בכל יום באזור ארבע, כאילו בכוונה, בכדי להעיר את השכנים, בהם אמא שלי שרוטנת תמיד שכבר נמאס לה מהעניין.
אני כבר יודע מתי לחכות לזה, לקול הנפץ שמהדהד בבית-הדירות, וכמובן כל הבלאגן שבא אחר-כך, אמבולנס, חוקרים מהמשטרה שמטרידים אותנו בשאלות שגברת רוזנטל מלמטה, שאמא אומרת שהיא נורא בודדה מאוד נהנית לענות עליהן. כל בוקר אני רואה את הסרטים הצהובים של המשטרה שתמיד מותחים בכניסה לדירה של מר אדמונדס מוטלים על הרצפה בחדר המדרגות ואני יודע שעד הערב הם כבר יוחלפו בחדשים.
פעם הוא היה יורה בעצמו לעיתים רחוקות, משהו כמו פעם בחודש, בערך, אבל לאט לאט הגדיל את התדירות, עד שכבר כמעט כל יום הוא מובל אל תוך אמבולנס על אלונקה כשפניו מכוסות בסדין מוכתם בדם וכל השכנים מסתכלים על מתנדבי מד"א שמגלגלים אותו לתוך האמבולנס בחשיבות-עצמית מרובה.
אבא אומר שלמר אדמונדס יש אקדח עתיק, שהוא שמר עוד ממלחמת-העולם השנייה ושהוא גם שווה הרבה כסף בתור ענתיקה, אבל למר אדמונדס הוא גורם הרבה בעיות כי כבר קשה להשיג כדורים שמתאימים לאקדח כל-כך ישן ואבא אומר שמר אדמונדס ממש מסכן כי הוא מתרוצץ כל הזמן בחניות נשק וזה גם עולה לו הרבה כסף.
לפעמים אני עולה לדירה של ידידה שלי, דיקלה, היא גרה בבניין ממול, והמרפסת שלהם אפשר לראות את הדירה של מר אדמונדס, אנחנו עומדים וצופים לתוך הדירה שלו, מחכים, תמיד באזור השעה ארבע. לפעמים, כאילו בכדי לעצבן בכוונה מתעכב מר אדמונדס עד חמש ואז ממש משעמם לי על המרפסת כי דיקלה היא די טיפשה ולא ממש מעניין לדבר איתה. למר אדמונדס יש טקס קבוע, תמיד אני רואה אותו יוצא מהמטבח בחלוק הבית האדום הנצחי שלו, מחזיק כוס ענקית של תה, הוא מתיישב על הספה בסלון ומוציא את הקופסא של האקדח ממגירה בשידה שליד הספה, הוא מוציא את האקדח ומניח אותו על השולחן, אז הוא מושיט את היד ומרים תמונה שנחה על השידה הוא מלטף אותה ומניח גם אותה על השולחן כשהיא פונה אליו, אז הוא מרים את האקדח, מסתכל עליו כמה דקות מכניס אותו לפה, אז הוא שוב מחכה כמה דקות ומוציא אותו, אז הוא מצמיד אותו לראש, ככה בצד, מעל עין ימין ואז מהר הוא לוחץ על ההדק ונשמע קול של פיצוץ, כמו קפצונים, והרבה דם עף על המשענת של הספה, כבר יש שם כתם רציני אבל אני לא חושב שיש למר אדמונדס איזשהי סיבה לנקות אותו כי כל יום הוא נוצר מחדש. אז צונח מר אדמונדס על הספה, לפעמים הוא נופל על הרצפה ואז אני כבר לא יכול לראות אותו ולפעמים הוא פשוט נשאר על הספה עד שנכנסים השוטרים והמתנדבים של מד"א שלוקחים את הגופה משם.
עכשיו אני יושב בסלון שלנו, ההורים שלי לא בבית, לקחתי את האקדח של אבא שהוא לא כ"כ עתיק וגם לא נראה לי שהוא שווה כל-כך הרבה כסף אבל זה מה שהצלחתי להשיג, לקחתי תמונה של דיקלה כי לא היתה לי תמונה יותר טובה והנחתי אותה לפני, אני מחזיק את האקדח, ומכניס אותו לפה, אני עכשיו מבין למה מר אדמונדס מוציא אותו תמיד מהפה, יש לו טעם ממש מגעיל ומי רוצה למות עם טעם של ברזל בפה, אני מצמיד אותו לראש וחושב על מר אדמונדס.                            

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

ואז היא הייתה


ואז היא הייתה, כמו להשליך ענף למדורה ולצפות בו. לראות את האש מלחכת בו, כיצד הוא פתע מתלקח והלהבות כבר אוחזות בו, ומוקדים אדומים-לוהטים כבר ניבטים מתוכו פנימה. ואז, לאט לאט הוא מתפרק ונשבר לחלקים, והאש מכלה בו, ובסופו שכל שיוותר ממנו הוא צמד קצוות חרוכים ואפר שנבלע בבערה ונעלם. כך, מבלי להעתיק את עיניי ממנה, צפיתי בה גוועת, צפיתי בה, יוקדת ובוערת, צפיתי בה הופכת לאפר, ונעלמת מחיי. ואז, הבטתי להרף קט למקום אחר, וכשהשבתי את מבטי, היא כבר לא הייתה שם.

"מה קורה איתה היום?" שאל אותי פלוני לפי זמן מה ואת משיכת כתפיי הנרגנת הקדימה-דגדגה על לשוני שאלה, למי משתיהן הוא מתכוון. כי הייתה היא האחת, גוועה ונעלמה ונעשתה לאפר ואיני יודע היכן היא כיום, וכיצד נראות עינייה, ומהוא טעמה, ומגע שדייה, איני יודע היכן היא כיום. אך תהה השנייה, ואיני יודע מתי נפרדו דרכיהן, אותה עודני מכיר יפה, ואף פוגש בה מפעם לפעם, והיא מעולם לא שנתה. הן את קולה שמעתי מעל הדהוד צעדיי בשיטוט סתמי באחד הלילות, ופניה הן לא מזמן נשקפו לי פתע מעל חלון האוטובוס עליו היה שעון ראשי המבקש להרדם, וכשהסבתי עיניי לחפש אחר מקור הבבואה, היא לא הייתה שם. והן בלב מדבר, עם אותה מדורה המטילה אורה הכתום על ענפיה התחתונים של השיטה הסוככנית, כשהפכתי את שק השינה, הרי מילא את ריחה את אוויר המדבר, ואז גם בכוכבים, על נקל ראיתי כי מתארה משורטט הקווים הנמתחים בין האורות שמעלי בשמיים. ובבית-הקפה, הרגשתי את מגע ידה על כתפי, ועד שסובבתי את מבטי היא כבר הספיקה להיעלם מעבר לפינה, ובפינת הרחוב, דגדג טעמה על שפתיי שהחלו לבדן נושקות לאוויר הריק, כשישבתי אל מול הטלפון, מחכה לצלצולו המושיע, אז היא באה ומשכה דעתי מעל הצפייה. ובמיטתי, אינספור לילות העברתי עימה שם, משתרדמה סירבה לברכני בהילתה הייתה היא באה ונכנסת עימי תחת השמיכה, עם אותן הפנים המוכרות, והתגפפויות האהבים שכה הייתי מורגל בהם עימה, עם אותו המבט, אותה ערגה, אותה אהבה ניכרת מעינייה, כמו לא עברו מאז שנים שעתה כבר אין הן מועטות. ושם שעות היינו עושים בשיחה, והיו ימים בהם היינו משיחים אודות העתיד ורקומים בנינו לבין עצמו תוכניות ותקוות, אך עתה אף לא ההווה, אותו הווה שנחלק לנו שנינו, גם הוא כבר לא ממלא לילותינו וכל שנשיח עליו יהיה העבר. יחד משרטטים, אני והיא, רגעים שחלפו, מחזירים ומחיים אותם בחלל החדר החשוך, "הזוכר אתה את אותה הנסיעה דרומה?" היא שואלת ואני מהנהן ומוסיף "כיצד באמצע הדרך גברה עלינו התשוקה וירדנו מהכביש לפינה סמויה מעין הנהגים, ואז..." והיא מחייכת, "והארוחות שהכנת לי?" ועתה תורי לחייך, "וכל אותם אחרי-הצהריים בחוף הים...", "והלילות שהיינו מעבירים בשיחה... ממש כמו עכשיו", "כן, כמו עכשיו" אני אומר אבל לפתע כבר רוצה שהיא תלך ותעזוב אותי לנפשי, שתניח לי להירדם.

ובאותו מסע מדברי, לכשהקצתי תחת עץ השיטה והעמסתי על גבי את תרמילי, כבדו משום מה צעדיי. היה משקלו הנתון של התרמיל, וכל פרטיו הארוזים בו, מים ומזון ומפה ומחברת וספר ושק-שינה, והיה עליו דבר מה נוסף, דבר מה שלעד נמצא עליו ורק הולך ונעשה כבד. אותו עומר הנפשות, צרור החיים הקפואים שאף היא צרורה בו, ננשאים על גבי, יום יום, דמומים, בלתי-משתניים, ולעד קיימים רק מאחורי, ולעולם לא לפני.


יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

יקירה


יקירה,
ודאי הינך יודעת כמה נעמה לי חברתך הערב, שיחתנו הקולחת ונפשותינו המשוחחות, שיחותינו אלו חסרו לי מאוד בעת האחרונה, ושאבתי שמחה רבה מלמידת הפרטים החדשים בחייך, ואף יותר שמחתי ללמוד כי לא השתנית במאום. וודאי את יודעת אילו געגועים אחזו בי אלייך. אך עם זאת, מספר קובלנות לי אלייך.
כאמור נעמה לי עד מאוד שיחתנו, וכולי חרטה על שלא השכילה למלא את כל זמננו יחדיו, אלא רק את רובו. אותו רגע שתיקה, מבט עינייך בעיני, היה עלי להשפיל מבטי, והתנצלותי הכנה על כך שלא השכלתי לעשות זאת, אך גם היית אמורה את לנתק את עינייך מעלי ולשוב אל שיחתנו.
מגע רגלך כנגד רגלי מתחת לשולחן הפאב, אומנם צפוף המקום שאירח אותנו הערב, אך ודאי יכולנו שנינו לתקן ישיבתנו כך שמגע זה לא יהיה כה תדיר.
דברייך אודות עתידנו המשותף העתיד לבוא ביום אחד, ורמיזותייך היותר ממפורשות על רצונך, וההנחה הא-פריורית לרצוני שלי, שיום יבוא ונהיה לזוג, הרי אין זה הוא נושא ללוץ עליו ויותר מכך, אין אלו דברים שיש לאמרם בנימה רצינית. הרי אנו שנינו כבולים מרצון לאחרים, וזוכים לאהבתם ואמונם של אחרים, והרי דיברנו שנינו אודות רגשותינו אנו כלפי בני-זוגנו.
כמו כן, עלי להלין בפנייך על פרדתנו, חיבוקך שהשתהה כמעה יותר מן היאות, ומגע שפתייך הישיר, שיפה יודע אני כי אך אות לקרבת נפש הוא בעבורך, אך ודאי את מבינה כי לא אוכל לנתק עצמי מעל ראייתם של הבריות שודאי אם היו כאלו שצפו בנו היו פותרים אותנו כזוג הנתון ביחסים קרירים משהו ולא כידידים.
נעמה לי מאוד חברתך הערב, אך אני חש צורך, בשעת לילה מאוחרת זו, לחלוק עימך מחשבותיי והחרטות הנוקפות בי על ארועי הערב, שכן זה כמה שעות, שאיני מצליח לישון, אני חושב עלייך. 

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

ללא שם


לאות זו של הגוף, משקלו של העצב ננסך ברגליים כבודות, נשרכים צעדיהן אך בלא עוררין מקבלות הן הדין על עצמן ומוסיפות לצעוד בלא לשאול איזה טעם ימצא בכל זה. עיניי נעצמות, ומדוע שיפתחו עתה? אור החדר צורב אישוניי, מראה העולם צורב בחזי, האופקים הנפרסים במרחק, פרחיו האחרונים של שלהי האביב, העננים הנצבעים בהילוכה האיטי של צלילת השמש במערב, כל זה אך יזכיר לי כמה יפה כל שאינו בי, וכמה רחוק כל שלל יופי זה מנשמתי שלי בה עומד הריקבון מזה זמן כה רב תחת חשכתו של ענן סערה מאיים. רק חמתי מתעוררת, וכעס מתגלע וגואה במעלה גרוני למראה כל החלד השוקק, הבריות בצעדיהן הבוטחים ברחובות הנצבעים באורם של שמי דמדומי ערב. כילד קטן, אפנה לבחול בכל שביקשתי אל ידי לא השיגה, ועתה, איני רוצה לחייך, וגם אנסה, לא אצליח להניע שפתיים דמומות אלו מקפאונן.
היא עזבה אותי, ולעולם לא אדע מדוע, וכמה בוער בי לשאלה אך איני יכול, למול חיוכה ומילותיה הנכמרות אך אט מתכעסות, איני רוצה במסמר זה האחרון בקבורת שמה בגנזכי עברי. ועזבה היא, וגם אם תשוב היא, אותו דבר שנשאה עמה ממני אל קצו השני של תבל, לא ישוב. 
ופנים בקהל, עיניי מחפשות אחר בן אנוש אחד מבין כל האנשים הללו. ואחת, התשווה לה? התעלה עליה? תשובתי נתונה לי מראש, וכל מאמצי עקרים. וכמה שנאה יש בי כלפי כל אותם פרצופים, כמה בזויות, נבערות וחסרות זכות קיום הן בעיניי כל אותן נערות החוצות את מבטי, וכמה אני שונא אותן, על שאינן היא.
מלקט מעל גופי שיירים אחרונים של מגעה, דוק בושמה שעוד עומד קלוש וגווע בנחיריי. היא, פניה, כל שהייתה, בערו בי בהמיית לב שסרב להרגע למראה עינייה, ואותה להבה יוקדת של אהבתי, שבחומה הוארו חיי ובאורה פרח לבבי, אותה בערה שכחה כעת, ותחתיה, עיי חורבות מפוחם, דבר לא נשאר. שיכור על מיטה מעבר תריסים מוגפים, ננשא אל תוך ליל סיוטים, אהבתי אליה דועכת, ועימה, דועך גם אני. 

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

יהיה בסדר, שכח אותה


יצאתי מהבית, לרוץ בהרים, בשבילים שלי, הייתי חייב לברוח קצת, קצת לחשוב, מה אני עושה איתה, או יותר נכון, מה אני עושה עם עצמי בקשר אליה. רצתי הרבה, ניווטתי בין השבילים הישנים והמוכרים שהפכו אט אט פחות ישנים ופחות מוכרים, בסוף כבר לא ידעתי איפה אני וגם לא ראיתי את הבית. המשכתי לרוץ והגעתי לעץ, מתחת לעץ ישבה לה בוהה באויר אישה צעירה במשקפי שמש כהים, מעשנת סיגריה ארוכה, היא הבחינה בי וסימנה לי להתקרב, התכופפתי אליה והיא לחשה באוזני "יהיה בסדר,שכח אותה" הלכתי אחורה בצעדים מהוססים, היא חייכה אלי ואני הסתובבתי והתחלתי לרוץ, שוב אל הלא נודע. . .
המשכתי לרוץ והגעתי לסלע ענק שהתנשא מעל גבעה קירחת, בצילו של הסלע שכב בחור צעיר, משתעשע עם גיטרה קלאסית, הוא חייך אלי והפטיר בהינף יד "יהיה בסדר,שכח אותה". זה כבר היה יותר מידי והחלטתי לחזור הביתה, רצתי, מנסה לשחזר את הדרך שלי ללא הצלחה יתרה, לבסוף הגעתי לצוק, אני עמדתי שם, משקיף על הנוף ההררי, פניתי אלי ואמרתי "יהיה בסדר, שכח אותה". בחמת זעם תפסתי את עצמי והשלכתי אותי מהצוק, נפלתי על הסלעים וראיתי את ראשי המנותץ מתבוסס בשלולית דם על הסלעים למטה.
"לא יהיה בסדר, ואני לא רוצה לשכוח אותה!" צעקתי למטה והתחלתי לרוץ הרחק מהצוק.
כבר לא רציתי לחזור הביתה, המשכתי פשוט לרוץ בהרים ללא מטרה מוגדרת, חשבתי עליה, ועל כל מה שקרה איתה, פתאום נעצרתי, כל-כך הצטערתי, אני רוצח! חשבתי לעצמי, ויותר מזה, אני מתגעגע לעצמי.