יום חמישי, 10 במרץ 2011

האכזבה הגדולה של חיי


ואיך הכל קורס, ומתנפץ. וכה חסר אונים אני, עסוק בחוסר מעש, שכן איני מצליח למצוא מנוח, אחוז תזזית וכל שאני מבקש הוא לנוח. לשווא אחפש אחר דבר מה, מעשה, שיפיג, שיעלים תחושה ממאירה זו.
וכיצד הייתי כה תמים, אוויל שכזה. ילד קטן שכושל בפירוש המציאות סביבו, חולם עיוור שמפלל אל היופי שכה חסר, כה נעדר. ואין, אין מנוס, כי כבר הכל פגום ודבר לא ישיב את אותה תחושה, שלעד תהיה מוכתמת בזכרון הערגה, הכמיהה העיוורת למגעה, שהושבה ריקם. וחותם הפגיעה, צורב, שורף, מאכל. זעם, תיסכול, כעס, ועצב. האובדן, האובדן, אינו נסבל. ושוב עולים פניה לפני, איני יודע, איני מבין, במי האשם, האם זה אני שכה שגיתי בחושבי אותה לאותה הלנה מנחמת, אוהבת, נאמנה או שמא היא זו שבגדה בי, שמאסה באהבתי, אולי כבתה הלהבה בליבה בלא שיהיה הדבר הדדי.
ועתה נותרתי, סומא בודד, אבוד בריקנותו של מדבר רגשות זה שאופף אותי מכל צדדי, כי תמה האהבה, פג היופי ושוב לא תימצא אותה הרגשה, שאולי כה רציתי בה שחיפשתי אותה במקום שכלל לא הייתה קיימת.
אך אין דבר, ואולי יש בזה זיכוך כתוצאה מהכאב, כי שוב לא אפול לשקריה, שייתכן שנאמרו בתום לב אך כשלו מלשכנעי. כי לא יוכל קולה הקר, מבטה האדיש וידיה הספונות אל תוכה  לגרום לי להאמין להצהרותיה על אהבתה.
ואכזבה, אכזבה היא נתיב נוסף שבו לא אצעד שוב בחיי, ומזמין ומפתה ככל שיהיה, תמיד אזכור כי הוא נוצר בחובו רעות נוראיות. ובאותה מידה בה שוב לא אתמסר לנערה המצהירה על אהבתה אלי מפאת הפחד, יקנן בליבי רגש האובדן, דבר מה אבד ולעד יהיה חסר. אכזבה, אכזבה, תמיד בכל פעם שאתה נכווה הכל קצת פחות יפה, קצת פחות מיוחד, קצת פחות ממה שהייתה רוצה שיהיה, זה לוקח דבר מה מליבך. 

יום שבת, 5 במרץ 2011

מילים בלבד


לשקריי אל לך להאמין, כי מילים יהיו הם בלבד.
לו ידעת, כיצד הייתי מנשקך, לו אך יכלת לדעת, שיפעת רוך לך קודחת בשפתיי, ובידיי הליטופים לך שלא ידעו כותרות לילך בידי רוח ערביים, ושפתיי גומעות חומך ומושכות שהייתן עלייך ומי ידע אם תענוגי או תענוגך על נסם נישא. כה אוהב, כה אוהב, תדעני בהתמסרותי המוחלטת להעתר לבבך ליפעות כמיהתי מבעירות הליל.
מלאכית רעה, קירבי אלי, קירבי! בעבר רשפים שילחת בנפש זכה, ובערוב הימים נשפת מלוא ריאותייך משדימית כי לדעוך ביקשה האש, ואילו היום, בערת שמש עצמה ניכנה לך בידיים על שיפולי גופך. תאווה ידעת בלא שחשת, וזמר לך בלא ששמעת, וכמיהה לך בלא שטעמת, דמעות זלגו ודם הוקז ולא הרחת, ואני עמדתי לפנייך בלא שראית. וכל פעם שלנשקך ביקשתי, כל רטט בחזי וחולשה ברגליי, כל מפחת נפש ניכונה לבוא אעניק לך היום. אנשקך בעבור בכורת יופייך לקהל אישוניי המשתאה, אנשקך בעבור החיוך שנחייך ראשון בעבורי, אנשקך ריגשתי האופטימית בליל הקיץ ההוא, אנשקך על דעיכת רוחי, אנשקך על כלאי שבנית, אנשקך על שהיית עמדי לענותי בכל השנים, אך לא אנשקך בעבור לילה זה, וגם לא לזה שיבוא אחריו, לא יפתי, חוב בידייך לפרוע, אך חוששני, כי אף נצח עצמו לא יהיה סיפק בידו להעניק לך די גיפופי אהבהבים לשם כך.
עוד אודך עשן, ובנימי מחל הקרח פושה, וכמה הייתי נותן לשוב ליופי ההוא, לרגעים הקסומים הללו שלך בזרועתיי ומילים שבעבורנו נכתבו ממלאות החדר, כיצד קורן החושך בגופותינו הנמזגים. רק לאהבך, רק לאהבך, אוותר בחיים, אחוס נשמתי מידיי הלופתות גרונה. לבקשך, לבקשך לעד! לבקשך עד אשרף כליל, עד לא אשא עוד שירת נימפות זו ואטיל עצמי הימה, עד לא יושם עוד עקב בצד אגודל פעם נוספת ויקרסו הברכיים, לבקשך עד תהיי שלי.


יום חמישי, 3 במרץ 2011

נסה להבין


איני יודע מדוע מקנן בי הצורך להצדיק עצמי בפניך, העדרותך ודאי שוללת ממך כל יכולת או זכות למתוח ביקורת או להעביר שיפוט. אך ודאי אתה יודע, וצפוי שכך יהיה, שזכרונך, שהיה סמוך ובטוח שאינו עוזבני ובכל יום אני הוגה בך, ידידי, זכרונך מתרגם לעיתים לחושה שאתה צופה במעשי. אני, הרי אתה מכיר אותי, הנני כמות שהיית אתה, רציונלי ושקול ומעולם לא נטה לב שנינו אחר המיסטיקה ואף סלדנו ממנה, אולי אתה מעולם לא עמדת נוכח הצורך להתמודד עם אובדנך, ולכן אל נא תרים גבה בשעה שנושא אני דברים אל תוך חלל ריק או אל דמות שאינה קיימת עוד, שכן גם כשאתה אינך עוד, מנחמת אותי האמונה, ולראשונה בחיי נאלץ אני להשלים ולהתרפק על אמונה כלשהי, שהינך ישנו במקום כלשהו, צופה בי.
הבן, יודע אני יפה את רגשותייך כלפי ד', את אהבתך אליה ואת שביעות רצונך מן היחסים ביני ובינה, לעולם לא אשכח את אותו יום בו סיפרתי לך בחיוך עולץ על הקשר הנרקם ביני ובין ד', ולא אשכח שאמרת לי שלא אוכל לעשות בחירה טובה יותר ממנה. אך יודע אני כי אתה מבין, וייתכן וקשה יותר להתרצות מקביעה זו כאשר אין היא נוגעת אליך אלא לחבר קרוב שבטובתו אתה חפץ, אך יודע אתה יפה, ודאי מנסיונך האישי כי אין ההגיון והשיקול מחזיקים משקל רב בדברים מסוג זה, ואין הלב תמיד מרגיש צורך להסביר מהלכיו ולבססם, וכך ודאי קשה לך להבין את מעשי. אך, אהוב נפשי, נסה להבין, אומנם דעה טובה לך ואף אהבה אל ד', ואוכל לדמיין את כעסך עלי, עת אתה חוזה חסר אונים באותם מעשים היכולים להצטייר כשפלים, וודאי צועקת נפשך להטיח בי דברי תוכחה על מעשי הרחק מעין הכל עם כ'.
אך נסה להבין, ייתכן ודעתך אינה נוחה מכ', אומנם יודע אני כי חיבבת אותה אך ודאי תתטען כי אין היא מגיעה לקרסוליה של ד', וכעס ופליאה ודאי ממלאים ליבך למראה טיפשותי. אך אתה, אינך מכיר אותה באמת, את כ', מעולם לא התוודעת אל אשר אני יודע טוב כל-כך, ואף לא אוכל להסביר לך, מה זה אותו דבר שיש בה ואין באף אחת אחרת, אף לא בד' המופלאה, אך דומני כי אתה מבין, ואולי בחוכמתך היית מיטיב להגדיר זאת, שמה שיש בכ' ולא בד' או אף אחת אחרת זו אהבתי אליה, לכן אל תכעס, אנא, אל תכעס.
בגידה הינה רק שאלה של תאריך, אמר הקרדינל רישלייה, ומהו רגע בודד או תקופה, לעומת דבר שאינו כלל נתון למרותו של זמן. ועת אני חובק את ד' במיטתה, כל זה הינו רגעי, וזמני, אך כ', כ' לעולם לא תמוש מליבי ועת היא נעה מעלי במקום מסתור, אין אני מרגיש כי אותו רגע נכון, אלא מרגיש אני כי ידי החובקות אותה צודקות באופן מוחלט ולא רגעי. לכן, ידידי, מורי, אהוב נפשי, אל נא תכעס, נסה להבין, אוהב אני אותה אהבה כה עזה, שאין העניינים ה"ארציים", כך אקרא להם, כמו ד', נושאים כל חשיבות בשעה שאני איתה, וכך נגרר אני למעשים שודאי יצטיירו בעיניך ובעיני כל אדם כבלתי מוסריים, אך כ' נכונה במישור הנצחי ולא במישור הרגעי, נסה להבין, וממרום משכנך, תן לי ברכתך.    

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

מתפשטת מועקה


ידידי,
לא אוכל לספר לך אודות אהבה, כי איני יודע מה היא ומסופקני אם אדע לעולם, אך אוכל לספר לך אודות אותה תחושה, הגואה ועולה בחזי, מפעימה את לבי שדופק כמטורף על שערי השפיות, אותה הרגשה ששום מילים לא יעשו עימה צדק בתארן אותה. הרגשה שהיא, מתוקה, ומעיקה, מאושרת, ועצובה, שקטה במעין רוך פנימי ומטורפת בדרכים שלא יעלו במחשבתו של אף אדם זולתי, כיוון שאותה הרגשה פורחת בחזי שלי בלבד והיא נחלתי הפרטית ועושני המאושר באדם, והבודד, האומלל והמאושר, הרגשה זו היא אם כל הרגשות, כי היא מכילה בה מכלול כה גדול, מסחררת, מטרפת. היא אינה עוזבת אותי ואיני יודע אם אני רוצה שתעזוב, כיוון שאותה הרגשה על מעלותיה וחסרונותיה עושה את חיי בעולם אכזר זה ברי טעם, וסיבה ממשית לקיום, אין זאת כיוון שהיא כל-כך מיטיבה עימי, נהפוך הוא! היה והייתה מושלמת הייתה משעממת כקליפת שום, מורכבותה, חוסר הוודאות שבה, התקווה והדכאון שהיא אוצרת בחובה, עושים אותה כה מתוקה, הייתי מפחית בערכה וקורא לה מזון הנשמה, אך היא כה יותר, היא תכלית החיים, כה מרגשת היא, שליבי כמעט מדמה להיפקע. ובעיני, אין מאושר ממני, ואומלל, וזה קסמה של הרגשה שזו כיוון שמשלבת היא בחיקה את סמי החיים החשובים ביותר, כי אושר ואומללות, ידידי, הם הדברים החשובים ביותר לקיום החיים.





























לו הייתי יודע למי קטע זה מוקדש ייתכן והייתי פחות מבולבל, אחת מהשתיים, תמר או כרמל, דומני כי אוהב אני את שתיכן והרי אחת מלאך והשני שטן ואיני יודע במי אני רוצה.

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

אותה השעה בתחנת האוטובוס


אותה השעה בתחנת האוטובוס, יפה הכרתיה באותם זמנים, שעת בוקר מוקדמת ולה לקוחותיה הקבועים ולהם יעדיהם הקבועים, חבורה מלוכדת כהיותה שתקנית, אדישים היינו אלא כלפי אלו אך ורק בשעות אלו אך היה ונתקלנו בפנים מוכרות בשעה אחרת ובמקום אחר מזכים היינו את שותפינו לאותה שעה בתחנה במנוד ראש של מיודעים. בוקר בוקר היינו מתאספים, ספונים כל אחד בעייפותו, בטרדותיו מליל אמש והיום לבוא, עולים איש איש על אוטובוסו שלו לכשזה מגיע ולרוב מבלי הגנב מבט אחור שכן יפה ידענו כי אותם האנשים יימצאו שם גם למחרת היום. כך היה זה בוקר בוקר, רבים היינו בתחנה עת בוקר ובודדים ירדנו מן האוטובוסים עת ערב בכדי למצוא את התחנה ריקה.
והנה היא הגיע, והשערותיי מיד נסקו, יפה תאמה היא את התיאור, בתחילת שנותיה העשרים, גבוה ודקה אך עם רמיזה קלה של בטן משתפלת בעיבורי גופייתה הצמודה ,שערה ארוך ובהיר, פזור וגולש על גבה, אינה יפה במיוחד אך גם אינה כעורה. נעדרה השמש באותו הבוקר, עננות התפרשה מן אופק אל אופק וכיסתה כליל את השמיים,לאחר מספר דקות עשתה היא ההתאמה המתבקשת והרימה את משפי השמש מעינייה אל פדחתה ובכך חשפה זוג עיניים אדמומיות, בכי, מיד ציינתי לעצמי, אך גם עייפות, ענה בי ספק שנפל נוכח אדמומיות ששלטה גם בלחיים סמוקות. הגיוני בהחלט שבכתה, חקירותיי התאבכו, הרי אם זו אכן היא וודאי הגיוני כי בשובו מיישובינו לא תזכה לעשות זאת בשוויון נפש.
גרגור מרוחק ועיניים מיד נישאות, איזהו המספר על חזית האוטובוס, מספרי שלי, כמעט מתגאה אני עליו בפני שאר הממתינים על שהקדים להגיע, מספרי שלי, אהוב ושנוא כאחד בציפייתי אליו ולאותו היום בו תהיה לי נסיעתי האחרונה בו. מיד עם הגיעו מתקבצים חסידיו סביב הדלת הנפתחת בנשיפה, ואף היא עימנו. תחנה שנייה בקו זה היא תחנתנו, ונדיר שיימצא בשעות אלו מקום ישיבה, כך התקדמתי במעבר עד כמה שניתן לי ונשענתי על מסעדו של אחד הכסאות, שמח על שהיא עומדת בסמוך אליי.
משייט האוטובוס על הכביש וכל הדרך עיניי בוחנות אותה, הרי ייתכן מאוד שזו היא, הרי תואמים כל הפרטים, מראיה, תזמונה, יעד נסיעתה והלכלוכית בעינייה. עתה מתחילה לנקר בי השאלה, האם לפנות אליה, האם לשאלה, הרי אם אציג עצמי וודאי יימצא לנו שפע לדבר אודותיו כך תגלה היא במהרה. מתקזז החשש עם הסקרנות, והבושה עם השנאה היוקדת ליום המשמים הצפוי. ומיד התשובה צפויה, כן, וודאי לשאלה, הרי אין לי להתלונן על ריקנותם של החיים בלא לנקוט כל עמדה, הרי אין לי להלין על התארכותן המתמדת של נסיעות אלו בלא שאפנה אל אנשים העשויים לספק לי הרפתקה. לבסוף ברירה לא נותרת ואני פונה אליה, לא, זו אינה היא, וכמובן אין היא מכירה את אותה נערה מדוברת, אני מחייך בנימוס ושב לבהות בדרך האצה דרך חלונות האוטובוס. איזו טעות, חושב אני לעצמי, הרי בחפשי מזון לנפשי השוממה, כך הגדרתי זו, הרי בזה הרגע אובדן גדול נמצא לי, שכן אלמלא פונה הייתי אליה בדברים לא היו נופלות השערותיי וודאי היה טורד הדבר כל היום את מנוחתי, מחשבתי ודמיוני מפליגים היו אודתיה וכך היה נמלא לי יום שלם דרמה פורתא מבורכת עד שובי אל התחנה הריקה.  

יום שני, 7 בפברואר 2011

מעגל של פגמים


מעגל של פגמים
הוא פתח את הדלת ויצא אל השחור, השחור של הלילה, שלא היה באמת שחור אמיתי, מוחלט, הוא היה שחור מוכתם באור מנורות הרחוב, שלמעשה לא נגלו לעין אך הילת אורם הותירה פגם בלתי ניתן לתיקון בשחור הלילי. ירח חסר רק בקצת מהשלמת מלוא זריחתו ריחף מעל ההרים, מאפשר לצללית של חורש עשיר על פסגות ההרים להראות כגוש אפרפר, ירח, מאיר, פוגע באנוכיותו בזכותם של שאר הכוכבים להפיץ אורם, להראות.
בתחילה, כשפסע אל תוך השחור הלא לגמרי שחור פגע גל של צינה בגופו, צינה לילית, של שחור לא לגמרי שחור, צינה שחילחלה לשד עצומותיו שהגיבו מיד בהעברת צמרמורות בגבו. האינסטינקט הראשון שלו היה לתור אחר אפשרות תיקון בלבוש שלו בכדי להיטיב את התמודדות עם הקור,אך לא היה באמת שום תיקון אפשרי, החולצה הדקה אך ארוכת השרוולים בו זמנית כיסתה את גופו בצורה הטובה ביותר, לא היה בעצם שום דבר בכוחו בכדי להרחיק את הקור הלילי שחילחל בגופו, במחשבה שנייה, הקור לא היה מטריד כל-כך, אולי הוא אפילו תרם, בכל אופן, המצב הזה עדיף בהרבה מחום.
הוא עבר בצעדים איטיים, נגררים את המרפסת, כשידיו נתונות בכיסי מכנסיו, כי לא היה לו משהו יותר טוב לעשות איתם, ידיים לפעמים יכולות להוות מטרד. הוא הגיע אל המעקה, הוציא  את הידיים כיוון שעתה מצא להן ייעוד, והן פסקו מלהוות מטרד מרגע שהניחן על המעקה ומספקות תמיכה לגופו השעון עליהן. הוא העביר את מבטו על ההרים שמולו, צללים באור הירח האנוכי. לאט לאט הפסיק להסתכל על דבר מה והחל לבהות בכל, הוא לא ראה דבר בבליל החזיונות שנגלה לעיניו, אך למעשה ראה כל מה שיכל. עצם מוגדר או ממשי נעלם מעיניו, אך הוא יכל לראות את כל מה שאינו מוגדר ואינו ממשי, בעיניו זה היה טוב יותר.
כך הוא עמד שם, בשחור הלא לגמרי שחור, הפגום, עם חולצה שחורה דקה אך ארוכת שרוולים בו זמנית שהכריחה אותו להשלים עם צינת הלילה מלית ברירה ועם ידיים שזה עתה נמצא להם שימוש והן כבר לא היוו מטרד בשעה שהיו שעונות על המעקה. בוהה בלילה, מחמיץ את שניתן לראות, וסוקר את כל אשר נעלם ממבטו.
היא יצאה החוצה אחריו. בצעדים מתנצלים כמעה אך נחושים גמעה את המרחק אל צידה השני של המרפסת ונעמדה לידו.
הוא אהב אותה, אבל לא אהבה אמיתית. הוא יותר אהב אותה כי רצה לאהוב אותה, זאת לא הייתה אהבה אמיתית. הוא לא אהב אותה, הוא אהב את מי שהיא. זאת לא הייתה אהבה אמיתית.
מרגע שהדלת נפתחה, הוא ידע שזו היא, גם מבלי שראה אותה. גל של צמרמורת הרטיט את גבו מרגע שפסעה אל המרפסת.ליבו פעם בטירוף כמבקש לנוס למקום אחר והאינסטינקט הראשון שלו אמר לו לנוס בעקבות ליבו. הוא לא רצה לדבר איתה, אבל הייתה כניסה אחת בלבד למרפסת, והיא באה היישר אליו, מנוסה לא הייתה אפשרות. במחשבה שנייה, הירהר לעצמו, לא יזיק לדבר איתה, הרי הוא לרוב שואב הנאה מן השיחות עמה, עדיף מלהיות לבד בקור.
היא באה לידו ונשענה על המעקה, נצמדת אליו מעט, אולי מפאת הקור. פעם הוא היה ממש שמח כאשר היא הייתה עושה את זה. עכשיו לא היה כל-כך אכפת לו. היא הביטה בו, מחכה שיגיד דבר מה. הוא בחן את פרצופה המתחנן למילים, וחיפש, חיפש מילים. הוא רצה להגיד לה משהו, אך לא עלה במוחו דבר אחד שיוכל להגיד לה. מילים לפעמים יכולות להוות מטרד.
בליל המילים בראשו הסתדר לכמה הברות עם קשר קלוש אך ודאי בניהן. המילים פסקו מלהוות מטרד.
"הכל בסדר ולא, חיים לא חיים, אני הכל ולא כלום".
היא הביטה בו עם העיניים היפות שלה. היא אהבה שהוא דיבר ככה, ולמרות שלא ממש הבינה, היה קסם מסוים באופן שבו דבריו היו סתומים. הוא השיב לה גם במבט חודרני, ועבר לאט לאט לבהות בה. ראה כיצד היא מאבדת צורה והתהווה לחדשה, אמיתית יותר, ברורה ,והספק נעלם. הוא מעולם לא יכל לראות אותה כך, אך עתה כמעט ושכח כיצד נראתה קודם. הוא לא ראה אותה וראה את כולה. בעיניו זה היה יותר טוב.
כך הם עמדו שם, בשחור הפגום, עם חולצה פרדוקסלית שהכריחה אותו לעמוד בצינת הלילה, עם ידיים הנשענות על המעקה, כשהיא עומדת לידו והוא בוהה בה, לא רואה אותה אלא את כולה, דמות שהייתה עד עכשיו נסתרת.
הוא טיפס על המעקה, הסתכל עליה פעם אחרונה וזינק אל תוך השחור הלא לגמרי שחור, הפגום. פורש את ידיו, משווה לגופו צורה של צלב, לרגע נדמה כדואה באוויר, אך מייד נכנע לכוח המשיכה ומתחיל לצנוח אל עבר הקרקע למרגלות המרפסת. הקלה אפפה אותו, אך הקלה רגעית בלבד, פגומה. הקלה שעזרה, אך לא לגמרי. הוא לא באמת התרחק, לא מהשחור הפגום ולא מן האהבה הפגומה שלו, שהביטה בו עתה בעיניים קרועות.
משראה את הקרקע שועטת לעברו, החלה איוושה של פחד מפלסת דרכה במעלה עמוד השידרה, דרך החזה לעבר הלב. הוא לא רצה שיכאב לו, אך במחשבה שנייה, לא הייתה לו ברירה כיוון שלא יכל לעשות דבר בנידון, ובכלל, חשב, עדיף מלהשאר למעלה.
הוא ניסה להבין, שוב,. המחשבות והשרעפים שכל חייו ריצדו בראשו, מבלי שיוכל להבינן או לסדרן בסדר הגיוני. מחשבות לפעמים יכולות להוות מטרד. פתאום הכל הסתדר, הוא הבין, את האמת האחד והיחידה. המחשבות כבר לא היוו מטרד, הוא כבר לא היה צריך להסתכל, או לבהות. כאקט סימבולי הוא עצם את עיניו. הוא כבר לא היה צריך להרגיש כלום, כבר לא נזקק לגירויים. ומשהבין זאת, הם הפסיקו לבוא מאליהם. הוא לא היה צריך לראות כלום, וגם לא לשמוע, או להרגיש. זה פשט בגופו, הוא אפילו לא הרגיש כשגופו נחבט במדרכה, לא הרגיש איך ראשו מתנפץ על האספלט, את ליבו מפסיק לפעום. הוא לא הרגיש את הדמעה שלה צונחת ממרומי המרפסת ונוחתת על לחיו הדוממת ממוות. הגוף המרוסק שלו השתרע על המדרכה בשחור הלא לגמרי שחור, עם חולצה שחורה שעתה הייתה מוכתמת בדם, עם ידיים מושלכות לצדדים שעתה כבר לא היה צורך למצוא להן שימוש. והיא עומדת מעליו ובוכה, והוא כבר לא ראה אותה בוכה אך ראה את בכייה, ולא היה צריך להגות בו כיוון שהבין אותו. בעיניים עצומות לעד, הוא ראה הכל, ובין הכל, ולא הביט ולא חשב. וכלום לא היה פגום, הכל היה מלא, אמיתי, והוא לא היה צריך להשלים עם פגימות של שום דבר, ושום דבר לא היווה מטרד. הוא לא היה כלום, והיה הכל. הוא היה מת, אבל הוא היה.  

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

יום אחד אשוב אלייך


יום אחד אשוב אליך. עונות ושנים יחלפו, תקדם השמש השוקעת פני ותרדוף גבי, באוויר לוהט נטול רוח ייזע גופי וירעד זה גם בחולי רצוץ תחת זלעפות בליל חורף צפוני. שבילים וכבישים אדע, וכמוהם אנשים, לעולם לא יחזרו על עצמם, ומשהיה אחד בעקביי שוב אביט בו אך בחריטות בזכרוני שמצא הלה לנכון להשתכן בהן. ערים ונשים אדע ואוהב, ובלא כל נקיפות על ליבי אותירן נמות בבטחה עת אצא לי שוב אל דרכי. ייאוש יאכל בי, ושמחה עילאית אדע, ולעולם לא יהיה אחד מאלו שלם באמת ובתמים. ומקץ כל אלו, אשוב אלייך, לביתי שנטשתי.
וגופי לפנייך, צלקות וקעקועים יעטרו בעורו, ופעמים לא ניתן לדעת מה הוא מה, איזה אות זיכרון וסמל ניתן לי ביד גורל ומה ביקשתי אני לעצמי. בעיניי, עיניי אדם צעיר שזקן בטרם עת תחת אורחות הלך בן בלי בית שלא ייקראו חיים אך לא יהיה דבר ראוי יותר להקרא כך, בעיניי, כבויות כמעה ועייפות, עיניים אלו שכרעו תחת מראות עולם ומלואו ולא יכלו עוד להכיל עוד דבר נוסף אחד, לא נוף, או בניין, שום לא פנים יפות ולא עוד בית זר ואף לא עמד עומד כוחן להביט שוב במראה, עיניים חסרות כמעה שמחה ותום שלפנים ראית בהן, ולכשנתמצא כל שחלמו וקיוו נדמה כי נתעמעם מאורן, וחסרות הן אותה סקרנות ותאווה, אותה ציפייה לחיים שישטפו אותן בהילוכם המרהיב שתמיד ידענו נמצא אי שם מעבר לגבעות עליהן השקפנו יחדיו תחת השקיעה ההררית שלבסוף הפכה מאוסה. בעייני אספר לך כי שנה בי הכל, ושוב איני אותו אדם, וכרגליי שנתחזקו תחת משא המרחקים ותרמילי הכבד, כגופי שכחש ועורי שהשחים תחת שמש ארצות אחרות, כך, גם לבבי אינו אותו הלב וכל דבר שמצאת בו לפנים שוב אינו שם עוד, ועת יתעצב עלייך לבבך, וכל חדוות הציפייה לבואי תהפוך כגורלה של כל תקווה תוגה מקוננת, ועת תאמרי להפנות מעליי המביט בך כמו לא ראיתיך מעולם לפנים. אז יקווה בזווית פי חיוך, קטן ומסויג, מלנכולי במידת מה כחיוכו של אדם כלוא שאיכל הייאוש בשפיותו ועתה שימחתו היא שמחת המטורף. ואז אספר לך, יפתי, אספר לך בגופי הרועד כמו שרעד לפני שנים כאשר נשקתי לך , כמו רעד שנים לפנים כאשר מעלייך נפרדתי, בגופי הרועד אספר לך כי בכל עיר וכפר, בכל משעול ויער קודר, בכל אדם שנקרא בדרכי, בכל אישה המתמסרת לידיי החומדות, בכל, היית את לצידי, ומעולם, מעולם לא חדלתי מלזכרך, מעולם לא חדלתי להגות בך, מעולם לא חדלתי לאהבך. נתין תבל והארצות הייתי, נווד חסר כל בו ישלטו הרוחות, לחזי התובע יופי וקיבתי התובעת מזונה נשמעתי בלבד, אך גם אז, הייתי אני רכושך, הייתי אני עבדך, הייתי אני הוא שבכל עת ובכל מקום, בכל זמן ובכל דרך בה הלכתי, תמיד נשאתי זכרונך עימי ותמיד אהבתיך. וכשאשוב, תזכרי את מילותיי שאמרתי, כי אחזור יום אחד, לחפש אותך, וכשתבל מלואה על כל שביליה ניצבת אחר עקביי, למצוא את עצמי.