יום שישי, 15 באפריל 2011

השקיעה


השקיעה מפעימה לבבות אנשים. הבריות כה מאוהבות בשעות בדימדומים, וכל שקיעה ממוססת לבבות וגורמת להם להתמוגג מעונג. אנשים מעריצים נלהבים של שעות בין הערביים.
מדוע? הרי שקיעה היא הדבר הבנלי ובלתי נמנע ביותר, לו חפץ האדם, יכל לחזות יום ביומו בשקיעה המיוחדת שלו מהסיבה הפשוטה שהשמש שוקעת בכל יום. ועם זאת ,אין האדם מנצל את החופש הניתן לו לצפות הדבר הכל-כך יפה הזה באופן סדיר כל-כך. האדם מבחר לצפות בשקיעה אחת לזמן ורב ולהתפעם מאשר לחזות בה יום ביומו.
שנים גרתי בבית, בסביבות הרי ירושלים, עם מרפסת החולשת על ההרים למערב. שנים ישבתי בבית זה לקראת שעות הערביים, ולעולם לא השגחתי בשקיעה המרהיבה המתנוססת באור קדומים כתום וסגול על ההרים המקיפים את ביתי. עד שיום אחד נשאתי מבטי מעבר לזגוגיות חלון המרפסת וגיליתי את שמי ביתי כתומים וסגולים מעל להרים המוריקים-אפלים. מחזה מרהיב לכל הדעות, ועם זאת, רק לאחר מספר שנים שבהן היה הדבר באפשרותי הבאתי עצמי לחזות בפלא הטבע השמיימי הזה. איני יכול שלא לתהות, אם הייתי משגיח במחזה הנשקף תדיר מחלון מרפסתי מוקדם יותר, האם באותו אחר צהריים שבו חזיתי לראשונה בפלא זה היה זה עדיין בחזקת פלא?
אולי העובדה כי אין חוזים בשקיעה באופן תדיר היא שעושה אותה לכה מיוחדת, ואם היופי הזה היה חלק מיומנו הרגיל, ייתכן כי היה מאבד מערכו והופך מאוס. אולי אנשים מבכרים לשמור על הרגע הזה,כרגע נדיר של יופי אינסופי ולא להרסו בערס הבנליות, כמות שהם עושים עם כל דבר אחר.

יום ראשון, 10 באפריל 2011

בחורה עם צלקת


הדבר הראשון שהעתיק את נשמתי היה מראה פניה, אותן פנים מסותתות כביד אמן, עורה בהיר וחלק כשלג בן יומו שרגל אדם טרם הספיקה להכתימו. עיניה בצבע טורקיז הידוע לקומץ יורדי ים ותיקים, כים רוגע לפני אחד הציקלונים הקשים יותר, עיניים כה עמוקות, בעלות כזו הבעה המזמינה אדם לטבוע בהם עד אובדן כל תחושה וזיכרון. מצחה עומד זקוף וגאה, שפתיה החשוקות באופן טבעי בוהקות בגוון ורדרד טבעי ומאחוריהן מציצות שיניים צחורות בלובן בוהק. שערה כהה ונדמה יותר כגלים מאשר קובץ שערות מחליק על כתפיה ומתבדר בקצב אחיד לכל אורכו. בנקל יכול אדם הרואה את פניה לטעות בחושבו שהוא מת ופניה הן פני מלאך הבא לקדמו אל שערי גן-עדן. כה יפות היו פניה, כה מלאות הבעה וחוכמה, לפי מראה פניה היה מחליט האמן הממוצע כי חיפושו בא אל קיצו והוא מצא את אשר חיפש כל חייו וכי כל יופי שיבוא אחריו ידהה ויחוויר לנוכח אור פניה של אותה יפיפייה שהילכה כעת לפני.
מבטי השני הוענק לגופה שדמה לפסל אלה יוונית יותר מאשר לאישה בשר ודם, קימורים כה חלקים ומושלמים, רגליים חטובות וחזה שדמה לעכוז מלאכים[1], רגליה היו נתונות במכנסונים כה קצרים שנדמה שאם ימשכו ולו עוד מעט כלפי מעלה יציץ טבורה תחתיהם, חולצתה נתפרה באופן חסכני מפיסת בד זעומה ביותר שלא השאירה מקום רב לדימיון, כפות רגליה בנעלי עקב מאסיביות וכל הויית גופה זועקת אקסהביוניזם וחשפנות גובלת בפורנוגרפיה קלה. דבר מה היה בהילוכה שרמז כי משלימה היא עם לבושה זה בחוסר ברירה ומהעדר יכולת להילחם בדבר הגדול ממנה, בין אם היה זה האופן שבו התכנסה בעצמה בכפיפות גוו טבעית שפינתה תכופות את מקומה לנסיון זקיפות בכל פעם שנזכרה אותה יפיפייה פחדנית כי עליה לזקוף את גבה על-מנת לחשוף את חזה אל קהל לא ברור, ובין אם היה זה באופן שבו ניסתה ניסיון נואש למשוך את מכנסוניה כלפי מטה אך ללא הועיל כיוון שטווח תנועתם היה מוגבל לאזור חלציה בלבד.
ישבתי והבטתי בה, וניסתי לחשוב מדוע ספק אלה ספק בת-אדם זו נותנת עצמה במצב כזה של חוסר אונים חשוף ומדוע עליה להציג לראווה את גופה באופן כה מוקצן ובהמי משהו. תשובה לשאלתי לא אחרה לבוא, מתחת לסנטרה של אותה בת-אלים נמתחה לה צלקת ורדרדה.


[1] תודה לגיום אפולינר

יום שבת, 9 באפריל 2011

3 קטעים


* בחומה של האש ניצתה קטורת הסם. מרקחתה המתלחשת בכנפי הדונג המיסה, צלל הימה איקרוס, ואילו אני צולל הרחק מעצמי, הרחק פנימה, תחת פני השטח וממריא, עלוב, סתמי וחסר הבעה. ואת האש המכלה שכלי כיבה הגשם, ורמסה גץ זה בודד של נחמה מסממת. באורה של הירח היה העשן המיתמר ומסתלסל יפה ונוגה ככחלחל צבעו באור, נשפך עליו כמדלי צבעים קוסמי. ועשן הסם חומק לו אט אט בדרכו כרך טלפיו וחמצן גזל וכותרות הפרחים, ומבטו הממית בהם נפח, כמלו, קמשו, ואינם עוד, תחת עשן פגו.

** אסוני היה, כאסונו של כל אדם, שמעולם לא ידעתי מה מבקשות ממני הפנים הזועפות לפני במראה, מה ידרשו עיניי מרגליי, שכלי מידיי, מה ידרוש לבבי משפתיי, לעד נסתר ממני. לאבוד פעם ביקשתי, את השד פיללתי כי תוגתו ינסוך בחיי ותהיה זו לי גאולה, מורה נבוכים לי תמצא בטרגדיה כה גדולה בייאוש המאכל בי, או אז דימיתי, ייעלמו הספקות. אדם עצוב, אדם מטורף, אותם חשבתי למאושרים ואותם ביקשתי להיות.


* אני יכול להיות הרבה דברים. אני יכול להיות ידיד נפש, אני יכול להיות מטרידן סדרתי. אני יכול להיות מתחמק, יכול להיות אובססיבי, יכול להיות טלפון כל יום או לילה על חוף הים פעם בחודשיים, אני יכול להיות אהבה נכזבת או ממומשת, אני יכול להיות מסתורי או כנה ללא פשרות, אני גם יכול לא להיות בכלל. אני יכול לעזור, יכול להזדקק לעזרה, יכול להקשיב, יכול לספר, יכול גם לכתוב וגם לקרוא, אני יכול לגרום לך לצחוק, אבל גם לבכות, יכול לא לישון בגללך ויכול להופיע לך בחלומות, יכול תמיד להיות שם, יכול להעלם, יכול להיות חבר, אויב, אהוב, שנוא, אמין, בוגדני, כנה, אמיץ, פחדן, שקרן, מסובך, פשוט, אקסטטי או רגוע. אבל מה שאני לא יכול להיות, זה סתם עוד אחד.

יום ראשון, 3 באפריל 2011

ארבעה פרגמנטים


** שם, בקצה השני של המיטה, יופי נדיר, יופי מושלם, מביט בי בפנים חתומות. לקלוף אותה, מסיר שכבה אחר שכבה, צולל עיוור לתוכה, מחפש לגעת, לדעת, להרגיש. לחוות כל נים מנימי נשמתה, ומה הוא זמן כשאומרים אהבה? רצף הגיוני מחוויר לעומת התעלות הנפש של מגע חטוף, מבט חודר, כשאני נמס, מחשבה ממני והלאה, למעט היא, המשתלטת עלי וכובשת אותי. הלילה, אני שלה.


1.הסכנות הכרוכות בנסיון לעוף, מן הסתם, ידע כל ילד קטן לעמוד על האפשרות האווידנטית של התרסקות בכל נסיון לנסוק מעבר למותר על-ידי כוח המשיכה. ועם זאת, למרות בהירות וממשיות הרצפה על כל קשיותה המוכנה ומזומנה לפיצוח עצמותיו של האיקארוס התורן, אשא עיני מעלה וליבי יצא אל השחקים. המיידיות הכמעט ודאית של המוות הכרוך בניסיון לעוף אינו מונע ממני להאחז בשביב התקווה והחלום, לשעוט יום אחד במרומים. בחוסר התקווה המפוקח, התסכול הרציונלי, אין בכדי לפגום בחלום המוטרף וחסר התקווה שלי, להתרומם ולהתנתק מכבלי הרציונליות הממארת, ולקבוע ממלכתי בשמיים.


2. נהיה אחר מזוכיזם, AD ABSURDOM, כמסתבר והולך ומתבהר. ויאמר, טועה טעות אחת, אנושי, טועה בשניה, אוויל. בת צחוק שחוקה זוקפת ראשה המלגלג, שוב נפל הכסיל בפח יקוש שטמן הוא לעצמו. תר ומצא אחר הרגש במורדיה האפלים של אכזבה ידועה מראש. היכן ימצאו לו חייו אם לא בסבל הדחייה, גואה ומפעפעת, דורכת כל נים מנימי נשמתו הזועקת לייסורים. מבט מרחם מעל ללב אדיש, משלח אותו לדרכו, לחלוחית קלה מבשרת על דמעה שלעולם לא תעזוב את זווית העין, אלא תערפל ראייתו, לשביעות רצונו.

3.ניכור, מה הוא? רע או טוב, מצב ביניים, אסון או פתח לעתיד אופטימי? פלוטינוס, הגל, רוסו, מרקס, או בובר ואולי הניכור הוא הוא האבסורד של קאמי? יגידו אלה, ויכבירו אלה וישובו ויוסיפו, והמשתמע, הניכור קיים. 

4. מקיץ בבוא בוקר, ומה ימשכני מהניתוק המנחם של מיטתי, אם לא היא. מתלבש, כאשר היא במחשבותי, פותח ספר, וכתמיד היא מלווה אותי, הולך, ומבטי סוקר את הבריות, מחפש אחריה. אוכל, שותה, נושם, חי, בשבילה.

יום שישי, 25 במרץ 2011

מעגל ואשמה: שני קטעים


מעגל. מתוקה חשכת היין, ומסמא הידע, ומגנב לידי חומס נשמות מנחם שבאכזריותו משאיר צוהר יחיד דרכו חומק אור יחיד פנימה, כך שלעולם לא אשכח, את מה שלעולם לא ארצה לשכוח.
ולאן יצא ליבו של הנער שם מעבר לים, בעודו ספון, חנוט באפלולית חדרו. ורצה, אך ידו לא נעה, וביקש, אך לעולם לא יניע עצמו מעבר לחפיסת סיגריות בפאתי המיטה.
והיה אם היא אוהבת, והיה אם אני אוהב, ואם היא אינה אוהבת, ואם אני איני אוהב? פחד, פחד הוא שטן, קול רועד, מילים קרות ושוב הצפייה, צפייה אכזרית מנשוא לקול שבא תמיד באיחור. ואותו שטן ערמומי, פעמים אני יכול לו, אך בסופו של דבר תמיד ידו על העליונה. כשם שהכוונות טהורות, מעולם לא יצליח, וטעויות, פגמים, אורבים לי לעד והנה היד המושטת סופגת חבטה, ושוב נופלים.
והדרך נראת לי, מי אמר שהדרך נראת לי? ודומני שאיני יודע דבר זולת הידיעה שאיני יודע דבר, ובכל פעם שסובר אני כי הנה עלה בידי לעמוד על דרכם של דברים, מכין אני עצמי למפלה כשדבר מה יטיל בפני את העובדה כי טעיתי. ונדמה כי לעד אטעה, ולעד אתאכזב.
זה אוהב, זה שונא, זה רוצה וזה יודע, ואני, מה איתי?

******

לא כל האשם בי. אם רק הייתה אני, לא היו דמעות אלו. היא, רק בן-אדם, ולעד יהיו אלו המטורפים שישגו בחושבם כי בני-אדם ישימו ברייה זולתם בראש מעייניהם, אך בכל-זאת, אגואיזם, אגוצנטריות, אדם השקוע בעצמו יכולים להעביר את האוהבים על דעתם. כתמים בולטים יותר ככל שהרקע לבן יותר, וכך ככל שכוונותי יותר זכות, יותר טהורות ומגיעות מן המעקמים היפים ביותר של נשמתי, כך כל כתם שהיא מטילה עליהם ניכר יותר, שורף יותר, כואב יותר.
היא פושעת, כך מהטלת בי. שפתיה אומרות דבר אחד וידיה דבר אחר, ופעם אחר פעם מפך נפש זה יהיה לנחלתי משאאמין למילות אהבתה ואתקל ביום שאחרי במבטה הקר, ביחסה חסר הסבלנות. והיא אינה מבינה, כיצד עדיין איני בטוח, ולמה אני מפחד ולמה שואל. והיא אינה מבינה, מה עליה לעשות, ובכל פעם שהיא הוגה שאלה זו נצבט ליבי, שכן אני יודע, שאם אכן הייתה אני, אם הייתה אוהבת כמוני, לא היה כל מקום לשאלה זו, התשובה הייתה ברורה והשאלה כלל לא הייתה צריכה להשאל ועצם קיומה רק מהווה הוכחה לפחדי.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

ספר


"מה קרה לך בן-אדם?!" הוא נזף בי אחרי שהיא הלכה זעופה.
"מה?" הגבתי, מנסה להדגיש שוויון נפש סטואי.
"קצת טאקט, מה איתך? נימוס בסיסי, בחיים לא ראיתי אותך מתנהג ככה למישהו, אני לא הייתי מסוגל לדבר ככה למישהי, ועוד כזאת כוסית. מי זאת בכלל?"
"אתה לא רוצה לדעת, והיא גם לא כזאת כוסית."
"כנראה שעם הנימוס הלכה גם הראיה שלך! נו קדימה, שפוך, מה הסיפור עם הבלונדה?"
"יש לנו הרבה עבר ביחד..."
"נו..."
"הכרתי אותה לפני שלוש שנים. לקח לי יומיים להדלק עליה, חודש להתאהב, שנה לעשות משהו בנידון ועוד שנה להתגבר עליה" הדלקתי סיגריה תוך כדי דיבור "לא  משנה, בסוף זה נגמר".
"איך זה נגמר?" הוא הקשה.
"דכאון, בכי בלילות, סמים, הרבה סמים, הרס מוחלט, אה כן, וספר" קמתי ללכת.
"ספר?"
"כן, היא קראה ספר". אמרתי ויצאתי מבית-הקפה.

יום שבת, 19 במרץ 2011

על הכאב הנוראי שבהסקת מסקנות


מזה יומיים היא אינה יודעת נפשה מרוב צפייה. במשך כל הזמן הזה, היא אינה יוצאת את פתח דירתה מחשש שאם תעדר ולו לדקה, היא תפסיד את אשר לו היא כה מייחלת. היא ניסתה למצוא לה תעסוקות, אך היא אינה מסוגלת להתרכז בדבר, ולכן היא מהלכת הלוך ושוב בדירתה החשוכה כנמר כלוא. פעמים אוחז בה טירוף קל לנוכח קוצר הרוח שנעשה דייר של קבע בנשמיתה, והיא פוצחת בבולמוס נוירוטי של פעלתנות חסרת תוכלת, אך במהרה היא פוסקת, נופלת על מיטתה ומליטה את פניה בייאוש, אך מייד קמה מחוזקת בתקווה חדשה של אשליה עצמית.
עתה היא ישובה על הריצפה, גווה כפוף כנגד שולי המיטה. היא אוחזת בידה סיגריה, מביטה בעשן מתבדר לאיטו באור הקלוש של מנורת שולחן ונעלם באוויר החדר. בתנועה מיומנת היא מפילה את שיירי האפר שכבו אל מאפרה גדושה עד גדותיה הניצבת למרגלותיה, וחוזרת ושואפת את העשן לראותיה, ומביטה בטלפון השוכב דומם.
היא מחכה, הצפייה מאכלת בנשמתה. כבר יומיים היא מתנודדת תמידית בין מפח-נפש לתקווה, בין ייאוש לחלום. רבות עסקה בהפלגה בדימיונה, חלמה על כל האושר העתיד ליפול בחלקה, לכשיתרצה לבסוף הטלפון, יפסיק לענותה, וייאות לתת את צלצולו המיוחל. שרק יתקשר כבר, ומדוע הוא כה מתמהמה? אין ספק בליבה כי אכן יתקשר, שכן הוא אמר שיעשה כן, אומנם באותו זמן דימתה כי יש בקולו ניכור מסוים, אך ככל שהרבתה לחשוב על כך, פטרה את אותו ניכור כזניח, אולי בכלל דימיינה אותו, ואם בכלל היה כזה שמץ של ניכור, וודאי שלא כוון אליה, שכן שפתיו הגו את ההבטחה, אותה הבטחה שמרתקת עתה את מבטה אל הטלפון, הבטחה להתקשר.
נישאת על כנפי דימיונה, היא טווה את עתידם המשותף, והיא אינה יכולה להמנע מלהעלות חיוך של עונג צרוף על פניה לנוכח הוודאות שבעתיד כה ורוד בחברת מי שהיה מושא חלומותיה זה זמן כה רב. לאורך כל אהבתה המתמשכת אליו, וכמעט ולעולם לא העזה להשלות עצמה שייתכן יום אחד יהיה שלה, אך הנה, חלומה במרחק שיחת טלפון אחת, והנה הוא כבר כאן, בהישג ידה, הרי הוא אמר שיתקשר.