יום שני, 24 באוקטובר 2011

אהבה, את


לא אוכל להגיד אף לא דבר אחד אודות האהבה, שכן מעולם לא הבנתיה. אומנם פעמים רבות ארקח לי מיני משפטים והגדרות, דברי פיוטים ומשוואות אודותיה, אך לעולם לא יעמדו אלו בכדי להכיל בתוכם דבר מה מספק. כך אדע, נבצר ממני לדעת באמת אהבה מהי. אך זאת אדע גם, ימצאו לי דברים אותם אוהב, אוהב את חברי ומשפחתי, אוהב דברי הסופרים והמשוררים הפורטים על נימי ליבי, אוהב מראות מרהיבים, את השקיעה והזריחה ואוהב תענוגות קטנים כגדולים, אך עם הנץ מילה זו- אהבה, דבר אחד בודד יצוף ויעלה במחשבתי פעם אחר פעם, דבר אחד בודד שלא אדע מהו, אך זו אהבה, את.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

התמכרויות


שכוב על מיטתי, ועשן הסם מסתלסל מעלי, חוזרות ושבות אל מחשבותיי, כל אותן אלו שמעולם אל נטשו אותן. דמויותיהן מכבידות על חזי וזכרונן צורב, שב אני והוגה בהן בכולן, כל אותן נשים שנקף הזמן אך עדיין אוחזות בי אחיזת לפת הנדמית כלעולם לא תשתחרר.
נשים רבות ידעתי מלבדן, ההתמכרויות שלי, פני רבות ליטפתי, ולרבות נשקתי ולחשתי מילות אהבה באוזניהן, אך הן לא שרדו את מבחן הזמן, וכשם שידעתי עוד בעת שחבקתי את גופן, עתה אני יודע כי רבות מהן לא היוו עבורי דבר וחצי דבר, ואם אפילו היו לי רגשות בעבורן, התפוגגו אלו במהרה כשקר שהיו, והיום לא ערגה, לא געגוע ולא צורה מוזרה של אהבה לי אליהן, ומעולם לא באמת היו, לא כשם שהתמכרתי אל קומץ רעותיהן, שבהן לא אפסיק להגות גם שנים אחרי שמילות פרידה נישאו באוויר.
אחיזה מוזרה להן בי, כמרגע שנלחץ גופי אל שלהן, קוללתי בהן לעד, כנענש על חטא.
ומה בניהן לבין כל השאר? מה מותרם ומנין להן הזכות לחמוס להן חותם על ליבי הנושא חלקים מהן בכל פעימה שיפעם? מה בין אלו שטירפו דעתי אחריהן, לדראון עולם, לבין כל אלו שנאלצתי לשקר בפניהם עת התוודו בפני על אהבתן אותי? ונדמה כי התשובה בידי כפי שמעולם הייתה, אותן מכשפות של נצח, אלו היו המיוחדות, אלו המופרדות ובכך מורמות מכל השאר, אלו שהתקשיתי לרדת לסוף דעתן ולחדור אל נבכי ליבן, אלו שידעתיהן מבלי באמת לדעתן.
אך בעיני בלבד ייחוד על דגלן, ומה זה בי שיעניק להן ארשת מסתורין? גם זאת אני יודע, הלא אלו הן אותן נשים שגברתי עליהן ובכך לא כבשתיהן, הן אותן נשים שגברה אהבתי אותן על אהבתן אלי, הן אותן נשים שהביטו עלי ממעל במבט מסויג, ולא הודיעוני בפירוש כי עניין להן בי, הן אלו איתן הילכתי על אותו גבול דק שמעברו אהבת אמת יוקדת, ובהולכנו על גבול זה, צללתי בעוז מעברו, אך לבדי.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

אחד על אחד


השמש קופחת ממעל, ותחתינו בוער האספלט, אגלי זעה מבצבצים וגולשים מהמצח מעל עיניים מרוכזות. קול הפגיעה של הכדור ברצפה מהדהד בכל המגרש, ושוב ושוב, ועולה באויר, מחליק מעל הקרש באיושה חרישית פוגע בטבעת וגולש פנימה, נקודה נוספת, ניצחון אחד במלחמה גדולה. ושוב, מבטים חודרים, גופות מיוזעים, והקרב ממשיך. שרירים נדרכים ומשתחררים, רצים, קופצים ומשתטחים על הריצפה, הידיים אוחזות בכדור, ומאבק האיתנים בעיצומו. המגרש המבודד והשקט שוצף וגועש, נחרד למראה היריבות. אסור להפסיד, הרי זהו מבחן, מבחן של יכולות, מבחן עמידות, מי יטעה יותר, מבחן של גבריות, מי יצא וידו על העליונה, אסור להפסיד, אסור. חוקי המשחק, חוקי הרחוב, חוקים של כבוד, ולבסוף יבוא הכדור האחרון שיפלח את הטבעת ואחד מאיתנו יובס, והשני, יזכה בכל מה שחשוב כעת.
ואם זה היה כל-כך קל, כפי שזה יכול להיות, פשוט לחבוט בפרצופו ולברוח כל עוד נפשי בי בעודו על הריצפה. 

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

4 קטעים


*היא, היא מאוהבת בו, הוא חבר שלי, ומחר הם נפגשים. אבל הוא, הוא לא מאוהב בה, הוא אוהב את חברה שלו, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא רק נפגש איתה כי היא חשובה לו, כידידה, והוא לא רוצה לאבד אותה, אבל הוא לא אוהב אותה, זאת הטרגדיה שלה, אולי גם שלו. חבר שלי מאוהב בה, כבר הרבה זמן, פעם הם היו ביחד אבל היא סיימה את זה, עכשיו היא לא רוצה אותו והוא לא יודע מה לעשות, זאת הטרגדיה שלו. חברה שלה מאוהבת בי, אבל אני לא רוצה אותה, מסכנה, זו הטרגדיה שלה. אני, אני הייתי מאוהב עד היום במישהי אחרת, הרבה מאוד זמן והיא לא רצתה אותי, היא לא אהבה אף אחד, גם לא אותי, זאת הייתה הטרגדיה שלי, אבל זה נגמר, עכשיו אני אוהב אותה, והיא נפגשת איתו מחר, זו הטרגדיה החדשה שלי. בלי טרגדיה אין אהבה, הכל יכול להיות מאוד משעשע, אבל הוא לא, קומדיה היא יחסית, טרגדיה היא אבסולוטית.


* כשהעיתון קודר, כפי שהוא תמיד, אפשר לקרוא עיתונים ישנים. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, בכדי לראות, לראות שגם פעם היה גרוע, וגם פעם הכל נראה אבוד, זה נותן פרספקטיבה. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, ולהבין, שרק העיתון הראשון היה שמח, היה אופטימי, רק הכותרת הראשונה דיברה על משהו יפה. אפשר להבין, שגם העיתון של מחר לא יהיה טוב, אלא קודר מתמיד, ואולי יותר. כשקוראים עיתונים ישנים מבינים, מבינים שכשם שרק העיתון הראשון היה אופטימי, כל שאר העיתונים, מדברים על אותו רגע בו, יהיה טוב. אז מבינים, שבעצם אתה רוצה שהעיתונים ייגמרו, שיופיע העיתון הזה שכל האחרים דיברו עליו, העיתון האחרון שהוא למעשה כמו הראשון, אופטימי. כשקוראים עיתונים ישנים, מבינים, שנולדנו בכדי למות.


*כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם, לאחר שנים, חוזר אלי מגעך, בשעה שאברך תרדמה הממששת ובאה עלי, אוכל פעמים להרגיש את שיירי מגעך על גופי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

החיים במקום אחר


רבות תמהני, התמצא לי תשובה? מה ביקשתי כל אותן שנים ולמה יצאה נפשי. וכל שפעת סבל זה, התכלית לה? איני יודע, מה ימצא לי באותו יום מיוחל ומקולל בו ישקוט הכל, ירגע ליבי, ושוב לא אבקש דבר. פעמים סברתי כי יופי והא שאבקש, שלמות, מהווה חיי ותנועתי תנועת חולם המבקש לו את הטהור מכל. אך מפלה אחר מפלה, מפך נפש רודף משנהו, והנה יודע אני היטב, לא ימצא לי יופי. דבר אחד אבקש, וזהו כאבי הנורא מכל שמזור לא ימצא לו, אבקש תמיד, בכל זמן ובכל עת, להיות במקום אחר.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מה אבד?


חשד, כך זה מתחיל, עודך טיפש מספיק בכדי להיות אופטימי לחלוטין, אך כל החושים נדרכים, אתה נדרך. המחשבה על הנורא מכל עדיין רחוקה, אך עדיין האפשרות, האפשרות, אתה מקווה, אבל אתה יודע שלא תנוח בזמן הקרוב. אח"כ זה מחמיר, מליון אפשרויות רצות במוח, אך אני יודע שזה לא משנה, מה שקרה קורה הרחק ממני, וכל ניתוח שאעשה לא ישנה דבר, אבל אי אפשר להפסיק. זה מחלחל, הפחד, לשנייה נדמה שהכל נרגע והנה זה עובר, אבל זה רק אתה מקווה. יש רגע שאתה מייחל שזה כבר יגיע, שתדע כבר שזה נכון, רק להשתחרר מהפחד הנורא הזה, ולא אכפת להחליף את הרגש הנורא הזה בהרגשה נוראית אלף מונים. נמר כלוא, תכליתי לגמרי אך בלא תכלית, הגיוני, שקול, אחראי, סלע איתן, אתה כבר מוכן למפלה, אבל עוד לא מוכן להשלים, תקווה היא כה אכזרית. ואז זה מגיע, ועכשיו אני יודע שמהיום הכל כבר יהיה שונה.
ירדתי להביא קפה מהחנות למטה, לא באמת רציתי וכמוני גם אף אחד אחר, אך רציתי בשליחות. כשעליתי חזרה במדרגות הנעות, לאט לאט נגלתה לפני דמותה, מדברת בפלאפון, ככל שקרבתי אליה שקעה התוכחה, ככל שקרבתי אליה היטבתי לראות את תווי פנייה נופלים עד שכאשר עמדתי לפניה פרצו הדמעות.
אני זוכר את המגע של הקיר על גבי, זוכר את המפגש עם הרצפה, זוכר את תבנית המרצפות תחת ראשי המושפל וחפון בין שתי ברכיי, זוכר את העשן המסתלסל מהסיגריה בין אצבעותיי הנחות חסרות אונים על ברכיי.
אדישות היא מנת חלקה של העיר, אך שם בתחנה המרכזית, הייתה חמלה בעיניהם של אנשים. נדיר לראות עיניים היודעות בוודאות כי שמחות הן שאינן אתה באותו רגע.
כאב, ערפילי, חסר חדות, חסר הגדרה, ברור כי דבר מה רע ארע, אך המחשבה לא מצליחה להצטלל דיה בכדי להבין באמת מהו הדבר הנורא הזה, מתחיל בחזה שנלפת, לב הולם ברקות, יורד אל הבטן, זיעה קרה בגב, הדמעות מגיעות רק מאוחר יותר. בתחילה פוטר השכל עצמו בכך שעם הזמן תשקע המשמעות ותובן, שיבוא יום ואוכל לעכל את מה שארע, אך הם הזמן מתחוור כי לא כך יהיה, והשלמה לא תבוא, ולא מנוחה אמיתית, אלא חלקית, ארעית, תלויה על בלימה, עד שישוב קול טמיר וישאל, מה אבד?.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

על האמן והפילוסוף


מה יבקש הפילוסוף? לדעת את החיים. ומה יבקש האמן? לשכללם.  הפילוסוף יבקש לו לצפות על החיים, למען יוכל להבינם, ירצה הפילוסוף תשובות. לאמן אין כל צורך בתשובות, ואף לא הגדרות כלשהן, לא דעת ולא הבנה ירצה האמן, תשובות יש לו די צורכו, ויודע הוא כל שעליו לדעת. יודע האמן כי יבקש את החיים, ויתרה מזאת, יבקש לחצותם אל מחוזות של חיים שאינם לפני הבריות ואינם לפניו, ירצה האמן בהיפר-חיים, בעזיבה ללא שוב של הבנאליות ושכלולה כך, ששוב לא תדמה למה שידע כל חלדו. מוצץ האמן לשד החיים, להזין את האש הבוערת בקרביו, ירצה האמן לינוק מן הוויתו את כל הניתן לו, ואף יעשה כל שבידו בשביל למצוא את אותו דבר, את אותו ניצוץ, השונה מכל הרגיל.
הפילוסוף אך צופה בחיים, האמן שקוע בהם כל כולו עד אין לו כל שנץ מחייו שיוכל להביט עליהם מבחוץ, וכך, דבריו הנכונים ככל שיהיו של הפילוסוף, לא יהוו דבר וחצי דבר עבור האמן, שכן אמת אחת יש לו, החיים, והיצירה שיספקו.