יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

המניפסט הקומוניסטי - סיכום


מהלך ההיסטוריה כולו רצוף במאבקים בין מעמדות שנגמרו בשינויים מהפכניים של חברות. מעמדות מודרניים הם כלכליים אך מעמדות התקיימו במהלך כל ההיסטוריה בצורות שונות (אדונים וצמיתים וכו'). בחברה הבורגנית המודרנית המעמדות לא בוטלו אלא רק התנאים האופפים אותם השתנו. המעמדות הרבים של התקופה הקדם-מודרנית הצטמצמו לשני מעמדות: בורגנים ופרולטרים (פועלים). המהפכה שהחריבה את הפיאודליות היתה מהפכה בורגנית שנגרמה בגלל עליית כוחה של הבורגנות עקב תיעוש וגילוי של שווקים חדשים באפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. כך שמעמד הביניים התעשייתי הפך לקבוצה של עשירים השולטים על תעשיות רבות ומגוונות – הבורגנים המודרניים. ככל שהמהפכה התעשייתית התקדמה והשוק העולמי גדל, כך הבורגנות התחזקה. הבורגנים החריבו את היחסים הפיאודליים ה"טבעיים" ובמקומם הפכו את המעמדות לכלכליים בלבד. הבורגנות הפכה את פעולות האדם השונות לבעלות ערך כלכלי בלבד. הבורגנות הפכה את המשפחה למערכת של יחסי ממון והרסה את הרגשות בה: הבורגנות = רשע! אין קיום לבורגנות ללא קיומו של תהליך היצור המודרני המשתנה תמידית וההרס של היחסים הקודמים בין אדונים לנשלטים. הבורגנות אינה מתייחסת לגבולות לאומיים (גלובליזציה, מישהו?) ומנצלת את כל העולם כאחד. הבורגנות הרסה את התעשיות הלאומיות ובעקבות כך – את הלאומיות. הבורגנות מביאה למודרניזציה של כל חברות העולם שהיא מגיעה אליהן. הבורגנות גרמה לעיור מוגבר עקב כך שהם היו צריכים פועלים למפעלים שלהם.  הבורגנות הגבירה את יכולת היצור של האנושות פי כמה וכמה וריכזה את הפעילות היצרנית שלה במוקדים מרכזיים.
יחסי הייצור הבורגניים שנוצרו בעקבות אמצעי הייצור המשוכללים המודרניים הפכו את תולדות התעשייה והמסחר לתולדות מרידה של כוחות היצור המודרני ביחסי היצור המודרניים. בגלל שכוחות הייצור מתפתחים מהר מדי יחסית ליחסי הייצור (התרבות הסובבת את היצור, או בעצם התרבות בכלל) קיימת תופעה של ייצור יתר שגורמת לבעיות ועיקוב של ההתקדמות האנושית עקב חוסר יכולת להתמודד עם בעיה זו. הבורגנות מנסה להתגבר על בעיה זו על ידי השמדה של כוחות יצור ועל ידי ניסיון להתפשט לשוקים לא מוכרים ולא מנוצלים ברחבי העולם. הבורגנות בעצם לא פותרת את הבעיות אלא דוחה אותן כך שהן מועצמות ובסופו של דבר יביאה עליה את כיליונה, כמו שהיא הביאה את כיליונם של האדונים הפיאודליים. הכיליון הזה יובא עליהם על ידי מעמד שהם יצרו – הפרולטרים – מעמד הפועלים המודרני.
הפרולטריון התפתח ככל שהתפתחה הבורגנות, שמשתמשת בהם כסחורה לכל דבר ומנצלת אותם כדי להגדיל את הונה ולהתפתח בעצמה. העבודה הממוכנת יצרה תחושה של חוסר קשר בין הפועל לבין התוצרת שהוא מייצר – ניכור. הפועל לא מרגיש סיפוק מעבודתו ואינו קשור למה שהוא יוצר. ההוצאות שלו מצטמצמות לבסיסיות ביותר בלבד. ככל שערך הפועלים פוחת עקב כך שהעבודה שלהם נהיית יותר פשוטה כך גם יורד השכר שמשלמים להם. באותו זמן עקב כך שכמות המכונות גדלה – גדלה גם כמות שעות העבודה של הפועל. הפרולטרים כפופים למנגנוני פיקוח חמורים של הבורגנים שהתפתחו כדי לייעל את עבודתם בזמן שהם עובדים יותר ומקבלים פחות כסף. הפועלים נהיים משועבדים למכונה, למשגיח ולבורגני שהינו בעל אמצעי הייצור ותלויים בהם להמשך קיומם. הפרולטר הופך למכשיר בידי הבורגני והבדלים בין אנשים נהיים זניחים. גם כאשר לבסוף מקבל הפועל את כספו באים שאר הבורגנים ומנצלים אותו כדי שיקנה את תוצרת מפעליהם, כך שהפרולטרים מנוצלים גם כשאינם עובדים.
בעלי המלאכה הזעירים והעוסקים במקצועות חופשיים יורדים ל"שפל מדרגת הפרולטריון" כי אין להם מספיק הון כדי להיות בורגנים והם מוכרעים על ידי המפעלים הגדולים כך שחשיבותם הופכת להיות זניחה. בנוסף גם ההערכה אליהם יורדת כי התפקיד הכלכלי שלהם נהייה הרבה פחות חשוב וכך הפרולטריון נהיה מורכב מכל החלקים באוכלוסיה שהם לא בורגנים.
המלחמה של הפרולטריון בבורגנות בד בבד עם הקמתו. התחילה עם מאבק של פועלים יחידים, המשיכה בבתי חרושת ספציפיים ולאחר מכן ענפי ייצור שלמים החלו למרוד בבורגנים שמנצלים אותם. הבורגנים רוצים לחזור ולשלוט בגורלם. (מרקס קצת הוזה פה לדעתי, הפועלים בימי הביניים לא היו אף פעם חופשיים במיוחד).
הפועלים בשלב זה (בימיו של מרקס) היו מפוזרים ומה שאיחד ביניהם לא היתה תודעה למצבם אלא תגובה לכך שהבורגנים היו מאוחדים והם היו מאוחדים נגדם. הפרולטרים בנקודה זו בהיסטוריה אינם נלחמים אם כך בבורגנים אלא בשרידי האריסטוקרטיה ביחד עם הבורגנים וכל ניצחון שהם משיגים הוא ניצחון של הבורגנות. (היו מעמד כשלעצמו).
הפרולטריון הולך וגדל ככל שהתעשייה הולכת וגדלה, וכך גם השוויון בין הפועלים גדל, השכר שלהם משתווה ברמה נמוכה אחת והעבודה שלהם נעשית דומה יותר ויותר. כתוצאה מהשתוות זו ומהתחרות הרבה בין הבורגנים לבין עצמם שמשווה גם ביניהם, הופך המאבק בין הפרולטר הבודד לבורגני הבודד למאבק בין מעמדי. הפועלים מתאחדים לאיגודים בשביל לשמור על תנאיהם וקיימות התקוממויות ואף לעיתים נדירות גם מרידות. כשמצליחים הפועלים במאבקם הם אינם מנצחים את הפרולטרים אלא הניצחון תורם לכך שהם יתאחדו עוד יותר. אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים (רכבות, עיתונים וכו') שנוצרו בעזרת הבורגנות, משמשים את הפועלים כדי להתקשר ולהתאחד. באמצעות קשר זה מאחדים הפועלים את מלחמתם בבורגנים בצורה שלא הייתה יכולה לקרות מאות אחדות של שנים לפניכן וכך המלחמה הופכת למלחמת מעמדות מוחלטת, מלחמה פוליטית טראנס-לאומית (מונח שאול, כמובן). מלחמה זו נחלשת עקב התחרות בין הפועלים אך חוזרת ומתחזקת כל פעם שהם מצליחים לנצל את הפרצות בקרב הבורגנים.
על ידי כך שהבורגנים משתמשים בפרולטרים למלחמה נגד האצולה הישנה, הם מקנים בידם השכלה על איך צריך למרוד ולהלחם. בנוסף לכך גם התווספתם של אנשים משכילים רבים שלא היו עד אז פועלים לפרולטריון מוסיפה לרמת ההשכלה הכללית שלהם ועוזרת להם במאבקם.
בהמשך המאבק, חלק מהמעמד השליט מבין את מאבקם ומצטרף אליהם, אלה הם המנהיגים לעתיד של הפרולטריון. הפרולטריון הם אלה שיגרמו למהפכה כי הם נוצרו על ידי הבורגנות ופועלים נגדה באופן תמידי לעומת מיני זעיר-בורגנים ואיכרים שרק מנסים לשמור את המצב כמו שהוא. (הופכים על ידי הידיעה למעמד למען עצמו)
הפרולטריון לא חי בדרך הישנה אלא בדרך חדשה לחלוטין בה הוא משועבד להון ולבעלי ההון. בשביל הפרולטרים הלאומיות, הדת והמוסר הם כלים שמקדמים אינטרסים בורגניים ומנצלים אותם (תודעה כוזבת).
כדי להגיע לשחרור על הפרולטרים להרוס את כל בניין העל (התרבות שנוצרה כדי לנצל אותם, תודעה כוזבת שוב וכו') ולהתחיל הכול מחדש. הבורגנות אינה יכולה להמשיך לשלוט כי היא לא יכולה להבטיח את תנאי החיים המתאימים למשרתיה – הפרולטריון.
II
הקומוניסטים הם מפלגת פועלים שרוצה לקדם את האינטרסים של הפועלים. הם מבליטים את האינטרסים הטראנס-לאומיים של הפועלים ככלל. הם מבינים את האינטרסים של הפועלים יותר טוב מכולם. מטרתם היא למגר את שלטונה של הבורגנות והם ביטוי טבעי של מלחמת המעמדות. המטרה של הקומוניסטים: ביטול הקניין הבורגני ובסופו של דבר ביטול הקניין הפרטי.
ביטול זה אינו נוגד את העובדה שכל אדם הוא בעלים על מה שהוא יוצר כי עובדה זו בוטלה כבר על ידי הבורגנים, ביטול הקניין הפרטי הוא המשך טבעי של כך. הקניין הפרטי כיום (בתקופתו של מרקס) הוא בידי הבורגנים בלבד ומשומש בכדי לנצל את הפרולטרים ולא כביטוי לחופש האדם כיוצר. בגלל שההון כיום לא מיוצר על ידי אדם אחד אלא על ידי אנשים רבים, מובן שההון (והקניין) צריך להיות רכוש ציבורי, ולא פרטי. הון הוא אינו כוח פרטי, אלא חברתי.
העבודה בחברה הקומוניסטית לא תהיה רק למען העבודה והייצור עצמו (מה שקורה בחברה הקפיטליסטית) אלא למען העשרת חייהם של העובדים כך שהם יתוגמלו מעבר לשכר המינימאלי שהם צריכים בשביל להמשיך לעבוד. החופש היחידי בחברה הקפיטליסטית הוא השוק החופשי וביטול של הקניין הפרטי יבטל את החופש הזה וישווה את הבורגנים לפרולטרים. הקניין הפרטי אינו משחרר אלא משעבד את הפועל לכסף ועל ידי כך – לעבודה ולבורגנים. ביטול הקניין לא יבטל את התרבות בכללה אלא יבטל את התרבות המטריאליסטית הקיימת. הרעיונות הקפיטליסטיים אינם מוחלטים וניתנים לשינוי, הסיבה שחושבים שהם לא ניתנים לשינוי היא בדיוק התודעה הכוזבת המופצת על ידי הבורגנים ובסופו של דבר משפיעה גם עליהם.
ככל שישתנו התנאים של בני האדם כך תשתנה גם תודעתם (ההוויה קובעת את התודעה). הרעיונות השולטים בכל זמן לא היו אלא רעיונותיהם של המעמד השליט. ישנה טענה שקיימות גם אמיתות נצחיות כמו חופש וצדק שהקומוניזם מנסה לבטל. אמיתות "נצחיות" אלא הן רק ביטוי לכך שבכל הזמנים שעברו היה קיים ניצול של מעמדות שונים על ידי בעלי הכוח.
יש לבטל את הלאומיות כי הפרולטריון הוא טראנס-לאומי וקיימים פרולטרים בכל המדינות ועל כולם להתאחד. לפרולטריון אין מולדת והניגודים הלאומיים בין הפרולטרים בני הלאומים השונים מתבטלים לאיטם גם כך עם עלייתו של השוק העולמי וכו'. פעולה מאוחדת של הפרולטרים מכל העמים היא התנאי הראשון לשחרורו של הפרולטריון מעול הבורגנים. בהמשך על הפרולטרים להשתלט על הדמוקרטיה ולהפוך למעמד שליט ולפעול למען הגשמתם של האידיאלים הקומוניסטיים וכך בהמשך יתבטלו המעמדות והקניין הפרטים, הפרטים יהפכו שווים, יחסי הייצור הישנים יתבטלו ואיתם גם הקונפליקט המעמדי ותקום חברה חדשה, שוויונית שתתמוך בהתפתחות החופשית של הכלל.
סיכומים נוספים:

יום שני, 24 באוקטובר 2011

אהבה, את


לא אוכל להגיד אף לא דבר אחד אודות האהבה, שכן מעולם לא הבנתיה. אומנם פעמים רבות ארקח לי מיני משפטים והגדרות, דברי פיוטים ומשוואות אודותיה, אך לעולם לא יעמדו אלו בכדי להכיל בתוכם דבר מה מספק. כך אדע, נבצר ממני לדעת באמת אהבה מהי. אך זאת אדע גם, ימצאו לי דברים אותם אוהב, אוהב את חברי ומשפחתי, אוהב דברי הסופרים והמשוררים הפורטים על נימי ליבי, אוהב מראות מרהיבים, את השקיעה והזריחה ואוהב תענוגות קטנים כגדולים, אך עם הנץ מילה זו- אהבה, דבר אחד בודד יצוף ויעלה במחשבתי פעם אחר פעם, דבר אחד בודד שלא אדע מהו, אך זו אהבה, את.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

התמכרויות


שכוב על מיטתי, ועשן הסם מסתלסל מעלי, חוזרות ושבות אל מחשבותיי, כל אותן אלו שמעולם אל נטשו אותן. דמויותיהן מכבידות על חזי וזכרונן צורב, שב אני והוגה בהן בכולן, כל אותן נשים שנקף הזמן אך עדיין אוחזות בי אחיזת לפת הנדמית כלעולם לא תשתחרר.
נשים רבות ידעתי מלבדן, ההתמכרויות שלי, פני רבות ליטפתי, ולרבות נשקתי ולחשתי מילות אהבה באוזניהן, אך הן לא שרדו את מבחן הזמן, וכשם שידעתי עוד בעת שחבקתי את גופן, עתה אני יודע כי רבות מהן לא היוו עבורי דבר וחצי דבר, ואם אפילו היו לי רגשות בעבורן, התפוגגו אלו במהרה כשקר שהיו, והיום לא ערגה, לא געגוע ולא צורה מוזרה של אהבה לי אליהן, ומעולם לא באמת היו, לא כשם שהתמכרתי אל קומץ רעותיהן, שבהן לא אפסיק להגות גם שנים אחרי שמילות פרידה נישאו באוויר.
אחיזה מוזרה להן בי, כמרגע שנלחץ גופי אל שלהן, קוללתי בהן לעד, כנענש על חטא.
ומה בניהן לבין כל השאר? מה מותרם ומנין להן הזכות לחמוס להן חותם על ליבי הנושא חלקים מהן בכל פעימה שיפעם? מה בין אלו שטירפו דעתי אחריהן, לדראון עולם, לבין כל אלו שנאלצתי לשקר בפניהם עת התוודו בפני על אהבתן אותי? ונדמה כי התשובה בידי כפי שמעולם הייתה, אותן מכשפות של נצח, אלו היו המיוחדות, אלו המופרדות ובכך מורמות מכל השאר, אלו שהתקשיתי לרדת לסוף דעתן ולחדור אל נבכי ליבן, אלו שידעתיהן מבלי באמת לדעתן.
אך בעיני בלבד ייחוד על דגלן, ומה זה בי שיעניק להן ארשת מסתורין? גם זאת אני יודע, הלא אלו הן אותן נשים שגברתי עליהן ובכך לא כבשתיהן, הן אותן נשים שגברה אהבתי אותן על אהבתן אלי, הן אותן נשים שהביטו עלי ממעל במבט מסויג, ולא הודיעוני בפירוש כי עניין להן בי, הן אלו איתן הילכתי על אותו גבול דק שמעברו אהבת אמת יוקדת, ובהולכנו על גבול זה, צללתי בעוז מעברו, אך לבדי.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

אחד על אחד


השמש קופחת ממעל, ותחתינו בוער האספלט, אגלי זעה מבצבצים וגולשים מהמצח מעל עיניים מרוכזות. קול הפגיעה של הכדור ברצפה מהדהד בכל המגרש, ושוב ושוב, ועולה באויר, מחליק מעל הקרש באיושה חרישית פוגע בטבעת וגולש פנימה, נקודה נוספת, ניצחון אחד במלחמה גדולה. ושוב, מבטים חודרים, גופות מיוזעים, והקרב ממשיך. שרירים נדרכים ומשתחררים, רצים, קופצים ומשתטחים על הריצפה, הידיים אוחזות בכדור, ומאבק האיתנים בעיצומו. המגרש המבודד והשקט שוצף וגועש, נחרד למראה היריבות. אסור להפסיד, הרי זהו מבחן, מבחן של יכולות, מבחן עמידות, מי יטעה יותר, מבחן של גבריות, מי יצא וידו על העליונה, אסור להפסיד, אסור. חוקי המשחק, חוקי הרחוב, חוקים של כבוד, ולבסוף יבוא הכדור האחרון שיפלח את הטבעת ואחד מאיתנו יובס, והשני, יזכה בכל מה שחשוב כעת.
ואם זה היה כל-כך קל, כפי שזה יכול להיות, פשוט לחבוט בפרצופו ולברוח כל עוד נפשי בי בעודו על הריצפה. 

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

4 קטעים


*היא, היא מאוהבת בו, הוא חבר שלי, ומחר הם נפגשים. אבל הוא, הוא לא מאוהב בה, הוא אוהב את חברה שלו, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא רק נפגש איתה כי היא חשובה לו, כידידה, והוא לא רוצה לאבד אותה, אבל הוא לא אוהב אותה, זאת הטרגדיה שלה, אולי גם שלו. חבר שלי מאוהב בה, כבר הרבה זמן, פעם הם היו ביחד אבל היא סיימה את זה, עכשיו היא לא רוצה אותו והוא לא יודע מה לעשות, זאת הטרגדיה שלו. חברה שלה מאוהבת בי, אבל אני לא רוצה אותה, מסכנה, זו הטרגדיה שלה. אני, אני הייתי מאוהב עד היום במישהי אחרת, הרבה מאוד זמן והיא לא רצתה אותי, היא לא אהבה אף אחד, גם לא אותי, זאת הייתה הטרגדיה שלי, אבל זה נגמר, עכשיו אני אוהב אותה, והיא נפגשת איתו מחר, זו הטרגדיה החדשה שלי. בלי טרגדיה אין אהבה, הכל יכול להיות מאוד משעשע, אבל הוא לא, קומדיה היא יחסית, טרגדיה היא אבסולוטית.


* כשהעיתון קודר, כפי שהוא תמיד, אפשר לקרוא עיתונים ישנים. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, בכדי לראות, לראות שגם פעם היה גרוע, וגם פעם הכל נראה אבוד, זה נותן פרספקטיבה. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, ולהבין, שרק העיתון הראשון היה שמח, היה אופטימי, רק הכותרת הראשונה דיברה על משהו יפה. אפשר להבין, שגם העיתון של מחר לא יהיה טוב, אלא קודר מתמיד, ואולי יותר. כשקוראים עיתונים ישנים מבינים, מבינים שכשם שרק העיתון הראשון היה אופטימי, כל שאר העיתונים, מדברים על אותו רגע בו, יהיה טוב. אז מבינים, שבעצם אתה רוצה שהעיתונים ייגמרו, שיופיע העיתון הזה שכל האחרים דיברו עליו, העיתון האחרון שהוא למעשה כמו הראשון, אופטימי. כשקוראים עיתונים ישנים, מבינים, שנולדנו בכדי למות.


*כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם, לאחר שנים, חוזר אלי מגעך, בשעה שאברך תרדמה הממששת ובאה עלי, אוכל פעמים להרגיש את שיירי מגעך על גופי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

החיים במקום אחר


רבות תמהני, התמצא לי תשובה? מה ביקשתי כל אותן שנים ולמה יצאה נפשי. וכל שפעת סבל זה, התכלית לה? איני יודע, מה ימצא לי באותו יום מיוחל ומקולל בו ישקוט הכל, ירגע ליבי, ושוב לא אבקש דבר. פעמים סברתי כי יופי והא שאבקש, שלמות, מהווה חיי ותנועתי תנועת חולם המבקש לו את הטהור מכל. אך מפלה אחר מפלה, מפך נפש רודף משנהו, והנה יודע אני היטב, לא ימצא לי יופי. דבר אחד אבקש, וזהו כאבי הנורא מכל שמזור לא ימצא לו, אבקש תמיד, בכל זמן ובכל עת, להיות במקום אחר.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מה אבד?


חשד, כך זה מתחיל, עודך טיפש מספיק בכדי להיות אופטימי לחלוטין, אך כל החושים נדרכים, אתה נדרך. המחשבה על הנורא מכל עדיין רחוקה, אך עדיין האפשרות, האפשרות, אתה מקווה, אבל אתה יודע שלא תנוח בזמן הקרוב. אח"כ זה מחמיר, מליון אפשרויות רצות במוח, אך אני יודע שזה לא משנה, מה שקרה קורה הרחק ממני, וכל ניתוח שאעשה לא ישנה דבר, אבל אי אפשר להפסיק. זה מחלחל, הפחד, לשנייה נדמה שהכל נרגע והנה זה עובר, אבל זה רק אתה מקווה. יש רגע שאתה מייחל שזה כבר יגיע, שתדע כבר שזה נכון, רק להשתחרר מהפחד הנורא הזה, ולא אכפת להחליף את הרגש הנורא הזה בהרגשה נוראית אלף מונים. נמר כלוא, תכליתי לגמרי אך בלא תכלית, הגיוני, שקול, אחראי, סלע איתן, אתה כבר מוכן למפלה, אבל עוד לא מוכן להשלים, תקווה היא כה אכזרית. ואז זה מגיע, ועכשיו אני יודע שמהיום הכל כבר יהיה שונה.
ירדתי להביא קפה מהחנות למטה, לא באמת רציתי וכמוני גם אף אחד אחר, אך רציתי בשליחות. כשעליתי חזרה במדרגות הנעות, לאט לאט נגלתה לפני דמותה, מדברת בפלאפון, ככל שקרבתי אליה שקעה התוכחה, ככל שקרבתי אליה היטבתי לראות את תווי פנייה נופלים עד שכאשר עמדתי לפניה פרצו הדמעות.
אני זוכר את המגע של הקיר על גבי, זוכר את המפגש עם הרצפה, זוכר את תבנית המרצפות תחת ראשי המושפל וחפון בין שתי ברכיי, זוכר את העשן המסתלסל מהסיגריה בין אצבעותיי הנחות חסרות אונים על ברכיי.
אדישות היא מנת חלקה של העיר, אך שם בתחנה המרכזית, הייתה חמלה בעיניהם של אנשים. נדיר לראות עיניים היודעות בוודאות כי שמחות הן שאינן אתה באותו רגע.
כאב, ערפילי, חסר חדות, חסר הגדרה, ברור כי דבר מה רע ארע, אך המחשבה לא מצליחה להצטלל דיה בכדי להבין באמת מהו הדבר הנורא הזה, מתחיל בחזה שנלפת, לב הולם ברקות, יורד אל הבטן, זיעה קרה בגב, הדמעות מגיעות רק מאוחר יותר. בתחילה פוטר השכל עצמו בכך שעם הזמן תשקע המשמעות ותובן, שיבוא יום ואוכל לעכל את מה שארע, אך הם הזמן מתחוור כי לא כך יהיה, והשלמה לא תבוא, ולא מנוחה אמיתית, אלא חלקית, ארעית, תלויה על בלימה, עד שישוב קול טמיר וישאל, מה אבד?.