יום שלישי, 6 באפריל 2010

אניגמטי ממך


ה"אמן" הילך בשעת לילה מאוחרת בינות סמטאות העיר, מאזין בחדווה לצעדיו מהדהדים מעל מרצפות האבן. מקפיד לחתום מבטו בארשת המהורהרת שליוותה אותו תמיד, בשיטוטיו המסתוריים בעיר, בסלוני האליטה, ארשת חתומה שליבתה תמיד את דמיונם של הבריות באשר למתחולל בתוך ראשו, דבר שוודאי הצדיק את התנהגותו האקצנטרית.
 
היין שלגם בביתה של גבירה מפניני הבוהמה הלם עתה בראשו של ה"אמן" והוא השתעשע בצילו הגדל וקטן חליפות לאורן של מנורות הרחוב. כרסו שהואבסה במיטב הגורמה האופנתי הכבידה עליו ותחושת הדישון הפנתה את מחשבותיו לכיוונים של כמיהה תינוקית אל מיטתו, חוכך בליבו האם עליו לכתוב מעט בטרם יפנה לישון אך למעשה מוותר בליבו מראש על הרעיון. ה"אמן" פנה אל סימטה שתובילו אל הרחוב של ביתו, לרגע נאלם צילו באפלולית הסימטה, אך מיד שב, ולצידו צל נוסף. ה"אמן" זקף ראשו וראה בצידי הסימטה דמות, שאת פניה לא יכל לראות, עומדת ללא תנועה, בראש הדמות מבליחות עיניים בורקות, מתבוננות בו.
"מי אתה?!" קרא ה"אמן" אל עבר הדמות ונתחלחל לשמע השתיקה הרועמת.
"אמור, מה רצונך? מדוע עומד אתה כך באפלה ואינך נע?! פתח פיך, דבר!" קרא ה"אמן". ושוב לא נענה.
"האם אתה אילם או חרש, או שמא אתה זר?" ריכך האמן את נימת קולו. הדמות חייכה והביטה בו במבט שהעביר רעד בגבו של ה"אמן". מחליקה כמרחפת באפילה נעה הדמות מספר צעדים למרכז הסימטה בלא שהעתיקה מבטה מה"אמן". עתה יכל ה"אמן" להבחין במעיל שחור ארוך, מגפיים גבוהות וצוואר חנוט בשריג כהה. גבר צעיר וגבוה, שער שחור הנדמה כרטוב אך אינו כך, עיניו כהות, המשיך לנעוץ בו מבט, שפתיו פסוקות כמו מתכוון לחייך.
"לא" פצתה הדמות את פיה "איני אילם או חרש וגם לא זר".
"אם כך, מי אתה?!" זעק ה"אמן" וכל גופו רועד.
"אני הוא אתה" ענתה הדמות "אני הוא בעל המבט החתום, אני הוא הפרוע והמוזר, וזה שלא ניתן לצפות מעשיו ופעם אחר פעם מפליא אני את הבריות במעשי על גבול הטירוף, מעשים בשם היצירתיות".
"הא, וודאי, הנך כותב אלמוני, המבקש לו חזות אומן, כשלי" אמר ה"אמן" בקול מתנשא "אך מדוע אתה מסתתר בינות הצללים?".
"אני מסתתר בצללים שכן אני הוא זה שמבקש אתה להיות, אך אני טמיר ונסתר ממך, אכן, אלמוני הנני, כפי שבסתר לבבך יודע אתה שעלייך להיות".

יום חמישי, 1 באפריל 2010

עבר


בליל יום חמישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית שחורה שגלשה עד ברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה האפורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים העליונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה. ברמן מנומנם בהה לתוך הערפילים כמהופנט חסר-חשק ממאחורי דלפק העץ.
בפינה אחת של החדר, חבורה של גברים בגיל העמידה הייתה שרועה על ספות העור המלאכותי, שיכורים למחצה היו, כשהעליצות שנסח האלכוהול על פניהם פינתה מקומה הזמני על פניהם לטובת השיעמום, העייפות וחוסר-התקווה שנידמו כשייכים יותר וטבעיים להבעת פניהם.
בשולחן אחר, גבר צעיר בחליפה זולה שלח את ידו במעלה חצאיתה של צעירה שנתברכה בגוף מסותת ושופע שהסיח את תשומת הלב מפניה הכעורים ושכלה הרפה ואפשר לה עדיין להיות נחשקת. מבטי מצוקה ודאגה ניכרו מפניהם של בני-הזוג שכן הם מיצו את מירב אפשרות ההתגפפות בפומבי מבלי לחרוג מכללי החברה המקובלים לאחר שלשונו של הגבר השאירה שובל דביק של רוק על כמעט כל חלקי גופה החשופים של הבחורה וגם כמה שלא היו חשופים. בעייתם הייתה, שעל-מנת להמשיך את אשר התחילו בבאר, עליהם לעזבו ולפרוש למקום פרטי ולהפסיק את הגיפוף הפומבי שיותר מהיותו מיני היה מבחינת הצגה ליושבי הבאר המועטים, הצגה שנבעה מפחד הכרה באומללותם וכישלונם האישי בחייהם, אך פרישה למקום פרטי תעמידם במצב לא נעים עד מאוד שבו יהיה עליהם לשוחח אחת עם השני, ואף אחד מבני הזוג לא יכל להעלות על מחשבתו אפשרות מבעיתה יותר.
בקצה הבר ישב ורתר לוציפר, גבר בשלהי שנות העשרים לחייו. ידו האחת שעונה על דלפק הבר, תומכת בראשו והשנייה מחזיקה בסיגריה שהפכה לבדיל אפר ארוך מט ליפול. על הבר נחו שלושה בקבוקי בירה שנדמו כזקיפים הסדורים סביב מאפרה גדושה עד גדותיה בבדלי סיגריות ושומרים עליה. תוך בהייה בנקודה לא מוגדרת בעץ הבר, נשף באיטיות עשן שנדמה כמבצע בריחה נועזת מראותיו, למורת רוחו של ורתר. העשן התבדר כמה שניות באור שבקע ממנורה קטנה שהייתה קבועה בקיר שלידו ולאחר מכן הצטרף לעשן החדר הכולל.
אן ברייסגירדל הלכה בהליכה איטית לאורך הבאר החשוך, והתיישבה ליד ורתר לוציפר, מחכה לתגובה ממנו על הבחירה שלה לכבד אותו בנוכחותה כאשר הבר כולו כמעט ריק, אך הוא אפילו לא הביט בכיוונה, לבסוף נכנעה ואמרה בטון מזלזל משהו שניסה לכפות על הכניעה שלה:
-"אכולי דיכאון אנו, לא כן?"
הוא לא הגיב.
-"ושתקנים" הוסיפה לאחר דקה קלה, כביכול לעצמה "לא עישנת קצת יותר מידי?" שאלה בכעין דאגה אימהית והיכוותה בראשה לכיוון המאפרה העמוסה לעייפה, אך עדיין לא זכתה לתגובה.
-" אתה שיכור?"
-"לא" ניאות ורתר לוציפר לענות לבסוף.
-"מה, אם כן?" שאלה, מרוצה  מכך שעל בידה להצית שיחה "האישה מעיקה עלייך? עושה בעיות?"
-"לא, כבר לא..." הוא מילמל.
-"סיימת את זה? עזבת אותה לאנחות? כל הכבוד!"
-"זה מעולם לא התחיל"
-" לפי ראות עיני, והרשה לי לחשוף את השקפתי בפניך, דבר שמעולם לא החל אינו קיים, ולכן העגמומיות שאופפת אותך כעת אינה מחויבת המציאות"
-"אינך מבינה..."
-"הואל בטובך להאיר את עיני"
-"אין דבר נורא מאהבה נכזבת"
-"מעולם לא ידעתי אהבה נכזבת, אך גרמתי למספר לא מבוטל של לבבות שבורים, אין זה כל-כך נורא, הם, אתם, מתגברים, גברים"
-"אמרתי לך שאינך מבינה... מסופקני אם תוכלי" אמר בכעס.
-"כמה זמן אתה כבר שקוע בה?" חקרה, שואלת את תפקיד הרופא המנסה לרדת לשורש הבעיה.
-"תשע שנים"
-"מה?! נטרפה עלייך דעתך?!" היא זעקה "תשע שנים בגלל רומן שסרח?! אינך רציני!".
-"לצערי, רציני אני עד כאב. עיזבי, אין זה מיכולתך להבין את המתרחש בליבי"
-"דומני שהצדק עימך, לצערי" מילמלה "אז מי היא זו המטילה מום דיכאון בן תשע שנים בלב גברים?"
-"איני רוצה לדבר עליה"
-"תוכל לפחות לספר לי את אשר קרה?"
-"לא, צר לי"
-"ומה עלה בגורלה?"
-"איני יודע, ואיני רוצה לדעת. מנסה אני להשכיח אותה ממחשבותי, ואת אינך מועילה בשאלותיך הנוברות בעבר כך"
-"מצטערת, אולי התרופה בשבילך, היא דבר מה שימחה את זכרונה ממך, כמו אישה חדשה" הציעה.
-"איני מסוגל לחשוב על נשים אחרות מלבדה, כולן מאבדות מיופיין וקסמן עם הנץ הזיכרון הראשון שלה"
-"מסופקני, אולי אינך רוצה לשכוח ממנה"
-"האמיני לי, אין דבר שארצה יותר מאשר לשכוח אותה..." אמר ורתר בייאוש "יש נשים האוחזות בך באשכייך, ואינך יכול להשתחרר מאחיזתן כל חייך"
-"בטוחני שאני אוכל לשחרר את אשכייך" היא עברה לרמיזות עבות יותר והניחה את ידה על ירכו, מבטו נשאר נעוץ בדלפק העץ.
עם ידה השנייה החלה ללטף את עורפו, הוא הרים את מבטו והביט בה בפעם הראשונה, היא ניצלה את ההזדמנות, קרבה אליו, משכה את ראשו אליה ונשקה לו על שפתיו, פעם אחת, ופעם נוספת, ופעם השלישית תחבה את לשונה במורד גרונו כמחפשת אחר שקדיו, ידה ליטפה את ירכו. הוא הביט בה בעיניים קרועות כמבקש להגיד דבר מה אך מילותיו נעצרות בידי כוח גדול ממנו. הם יצאו את הבר ועלו על מונית, כל הדרך לדירתה התגופפה אן כנגד גופו הקפוא של ורתר שעדיין נדמה כמנסה להגיד דבר מחאה אך אין הדבר בכוחו.
בדירתה של אן, ישב ורתר על ספת הסלון ולגם מקוקטיל אלכוהולי גועלי להחריד שהגישה לו אן בגאווה, היא עצמה שתתה ישירות מבקבוק ויסקי מאיכות בינונית, אורות עמומים האירו את הדירה שהכילה שרידים של בלאגן שסודר בחופזה, ורתר נסוח האלכוהול שקע בספה וחש כאילו אין בכוחו לקום שוב.
היא התיישבה לידו והחלה נוגסת בצווארו בשקט מופתי, תוך ליטוף בטנו וירכו לסירוגין, ורתר בהה נכחו ולא שאה לליטופיה. לבסוף נעמדה מולו ופשטה את חולצתה, חושפת זוג שדיים בעטיפה של חזיית סאטן שחורה, היא כרעה אליו, מתיישבת עליו כשרגליה משני צדדיו ונשקה לו, הוא משך את ראשו אחורה והצליח לפלוט במלמול חרישי את אשר היה על ליבו כל המסע מהבאר, "לא הייתי עם אישה זה תשע שנים...".
היא הביטה בו וחייכה, לאחר מכן כרעה על ברכיה, ופתחה את חגורת מכנסיו, ומשכה אותם מטה.

בבוקר הקיצה אן במיטת האפיריון הגדולה לקול נפץ שנדמה מרוחק משהו בראשה הלום השיכר, כשעוד עיניה עצומות ליטפה את לחייה בהתפנקות וגילתה שהיא לחה באופן מפתיע, היא ניגבה את ידה הרטובה ממה שפטרה כזיעה  בסדין המיטה. ברגלה הרגישה בדבר מה חמים, לאחר כמה שניות הגדילו חושיה לעשות, והיא הבינה שהדבר החמים, נוזל הוא. היא פתחה את עיניה והביטה בידה שהייתה מרוחה בשרידים של אדום. בבהלה התרוממה והביטה סביבה בכדי לגלות שמיטתה הפכה לשלולית דם ואף שהיא עצמה מכוסה דם, בבעתה הביטה בגופה הנחה לידה כשאקדח בידה וחור בראשה.

בליל יום שישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית סגולה שגלשה על לברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב השחורות שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה השחורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים האחרונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה, ברמן מנומנם בהה אל תוך הערפילים כמהופנט חסר חשק ממאחורי דלפק העץ.
בקצה הבר ישב גבר, אן ברייסגירדל הילכה באיטיות לאורך הבאר החשוך והתיישבה לידו...








     

יום שבת, 6 במרץ 2010

חזרה בתשובה


סלע שחור טס בחלל
לבד, בודד ואומלל
שואט במרחבים האין סופיים של הזמן
במדבר רגשות של עולם לא סלחן
מחפש תשובה על שאלה עתיקה
אך כל השלילה מספק
זו שתיקה

מחפש משמעות
פוחד למות
מתגלגל בין כוכבים כנידון לגלות
מחפש משמעות
פוחד למות
רוצה הכל אבל לא יכול

סלע שחור מגיע לכוכב
רוצה עליו עכשיו לשכב
בלהט הרצון הסלע עף
בלהט החיפזון הסלע נשרף

על כוכב נוחת גרגיר אפר
קטן ובודד אך בעולם מוכר
לסלע כבר אין בעיות, אין שאלות
אבל לסלע גם אין מחשבות

יום רביעי, 6 בינואר 2010

אלמפאיו - סיפור קצר


למזרח החל האופק להתבהר כמעה, אך אופיר ידע די זריחות בחייו בכדי לדעת כי יחלפו עוד כארבעים דקות בטרם יזכה לחזות בשמש של ממש מעל ההרים, כך או כך הוא ידע כי גם אז לא יעלה בידה של זו לחמם את האוויר הצונן יתר על המידה, לא בגובה 2700 מטר מעל פני הים, לא עם טלאי השלג שנחו על כל מדף סלע ושמן הסתם אך יהפכו נפוצים יותר ויותר ככל שיתקדמו. יום קשה נכון להם, הוא הרהר בליבו, ומיד, כתמיד, פטר חששותיו בציינו לעצמו כי ידע קשיים גדולים מאלו בחייו.
המחנה המה חרישית בתכונה מנומנמת, האוהלים הפזורים זעו לתנועת בעליהם המקיצים, חולצים עצמם משקי השינה ובזריזות עוטים עליהם את בגדיהם. בפאתי המחנה טרחו שני מורי הדרך המקומיים ששכרו בהעמסת הציוד על פרדות המסע, במרכז המחנה כבר רכן יוהאן, שותפם האוסטרי לטיפוס, מעל גזייה ועליה סיר בינוני המעלה אדים של קפה. יוהאן הרים מבטו וחייך אל אופיר שהשיב בברכת "בוקר טוב" אילמת והחל מתקרב אליו מכווץ  בלא הועיל בתוך מעילו העבה, הוא חיבב את יוהאן, וזה, כך נדמה, השיב לו חיבה. אופיר התיישב לצידו של יוהאן, מנסה לקלוט מעט מן החום שנפלט מהסיר, הוא חייך בהוקרת תודה בשעה שיוהאן הגיש לו כוס קפה וכמה ביסקוויטים. הוא הצית סיגריה ובהה בנוף, משתדל להתחמק ממבט של יוהאן. "רק אל תבוא לבכות לי כשיכאב לך הראש...", אופיר ידע שהקול בעל המבטא הכבד צודק, אך אם הוא לא הפסיק לעשן בהזדמנויות כה רבות בחייו, ודאי לא יפסיק עתה, וכך או כך, אם על סף מחלת גבהים הוא יעמוד ביומיים שנותרו להם לטיפוס, ודאי לא תהה זו סיגריה זו שתכריע לכאן או לכאן, והוא ידע כי כושרו יעמוד לו בטיפוס בלא סבוך יתר על המידה אך בכל זאת בעל האתגר הניצב לפניהם, וכך, סיכם לעצמו, יש לו את מלוא הזכות להנות מהיופי הדומם של השחר המפציע מעל הרי מזרח פרו בדרכו שלו.
יד נעלמת טפחה על כתפו ומעט מהקפה שבכוסו זינק אל עבר האדמה "בוקר טוב, רמבו!" הוא לא היה צריך להרים את ראשו בכדי לדעת מי הוא בעל הקול הלטיני הצוהל, מרכוס, בן עשירים ארגנטינאי, התיישב לצידו וקיבל לידיו ספל קפה. "ישנת טוב, רמבו?" שאל מרכוס, מרוכז בביסקוויטים שבידיו. אופיר הנהן, למה לעזאזל הייתה חייבת קרן לספר למרכוס מה הוא עשה בצבא? טוב, היא ככל הנראה רק ניסתה להעלות את קרנו בעיני שאר חבריהם לטיפוס, אופיר חייך לעצמו כשנזכר במבטה הגאה כשסיפר לה על קבלתו לסיירת. אך למידע על עברו בצבאי לא הייתה את התוצאה המצופה, לפחות לא בעבור מרכוס שמיהר להדביק לאופיר את הכינוי "רמבו" והתענג בכל הזדמנות על שנינותו.
קרן, אופיר כמו נזכר בדבר שלא חדל מלהעסיק את מחשבותיו מרגע שהקיץ. הוא תר במבטו על פני המחנה, מנסה להזכר היכן הוצב האוהל שחיפש, ושם, אור העששית שדלקה בתוך האוהל הציג על הדפנות הכחולות צדודית נשית עוטה על עצמה שכבה אחר שכבה של בגדים. דקה לאחר מכן התיישבה קרן בהצהלה לצידו של מרכוס שהעניק לה נשיקה על רקתה ומיהר לכרוך ידו סביבה כמנסה לחממה. "גארסון!" קרא מרכוס בבידוח דעת אל עבר יוהאן "קפה למדמואזל!" יוהאן חייך קצרות ומזג כוס נוספת בעבור הנערה הישנונית עדיין. "בוקר טוב, איך ישנת?" חייכה קרן אל אופיר "בסדר גמור, אני..." הוא ויתר על המשך המשפט בשל העובדה שמרכוס בחר באותו הרגע לטעום מתנוך אוזנה של קרן שהגיבה מצידה בציחקוק שבעבור אופיר הבהיר כי עניינה בו תם לעת עתה. הוא הצית סיגריה נוספת. 

פיסות השלג שהפשירו קלות ביום, וחזרו וקפאו לגמרי לכדי קרח בלילה נצנצו מכל עבר תחת אור השמש העומדת כבר במרכז הרקיע. אופיר הלך דומם באחורי הקבוצה כשלגבו תיק שיכל להכיל בקלות גם אחד או שתיים מחברי הקבוצה, מנסה להביט בנוף אך אינו מצליח לעצור עיניו מלשוב פעם אחר פעם אל גבה של קרן ההולכת כעשרה מטרים לפניו, עסוקה בשיחה ערנית עם אחד מהמטפסים הבריטים.
"עד קצה העולם..." חשב אופיר בליבו "עד קצה העולם הלכתי אחריה, אני לא מאמין, מה לעזאזל אני עושה פה?". ארבעה חודשים לפני כן ישב אופיר בחדרה של קרן ועל פניו חיוך מיואש, היא הכריעה אותו, כל זמן הצבא תמיד חלם לנסוע לאירופה, הוא טיפס על די והותר הרים והלך מספיק מבחינתו למשך כל חייו, אבל קרן רצתה דרום אמריקה, והמאבק היה אבוד מראש, "כנראה" הוא הרהר באינטרוספקציה מתוודת "לא היה זה משנה היכן, העיקר להיות איתה".
הקבוצה עצרה למנוחה ואופיר מיהר להשליך מעליו את התיק, הסיגריות באמת הפריעו לו. "מה קרה רמבו? לך קשה, לא יכול להיות..." מרכוס חייך אליו. "חתיכת אפס" השיב אופיר בליבו ורק חייך כלפי חוץ "אני סוחב כאן גם את הציוד של חברה שלך". הוא שנא את מרכוס, אך כמובן לא יכל שלא לתהות אם היה נותן דעתו בחימה כה גדולה לאופיו המעצבן אם מרכוס וקרן לא היו הופכים לזוג לפני חודש, חשו הצדק של אופיר הזכיר לו כי בתחילה כשאך נפגשו הוא דווקא חיבב את הארגנטינאי וכי מאז ומתמיד הייתה לו נטייה לפתח שנאה לכל בחור שזכה לבקר בין רגליה של קרן.