יום שישי, 7 באוקטובר 2011

4 קטעים


*היא, היא מאוהבת בו, הוא חבר שלי, ומחר הם נפגשים. אבל הוא, הוא לא מאוהב בה, הוא אוהב את חברה שלו, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא רק נפגש איתה כי היא חשובה לו, כידידה, והוא לא רוצה לאבד אותה, אבל הוא לא אוהב אותה, זאת הטרגדיה שלה, אולי גם שלו. חבר שלי מאוהב בה, כבר הרבה זמן, פעם הם היו ביחד אבל היא סיימה את זה, עכשיו היא לא רוצה אותו והוא לא יודע מה לעשות, זאת הטרגדיה שלו. חברה שלה מאוהבת בי, אבל אני לא רוצה אותה, מסכנה, זו הטרגדיה שלה. אני, אני הייתי מאוהב עד היום במישהי אחרת, הרבה מאוד זמן והיא לא רצתה אותי, היא לא אהבה אף אחד, גם לא אותי, זאת הייתה הטרגדיה שלי, אבל זה נגמר, עכשיו אני אוהב אותה, והיא נפגשת איתו מחר, זו הטרגדיה החדשה שלי. בלי טרגדיה אין אהבה, הכל יכול להיות מאוד משעשע, אבל הוא לא, קומדיה היא יחסית, טרגדיה היא אבסולוטית.


* כשהעיתון קודר, כפי שהוא תמיד, אפשר לקרוא עיתונים ישנים. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, בכדי לראות, לראות שגם פעם היה גרוע, וגם פעם הכל נראה אבוד, זה נותן פרספקטיבה. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, ולהבין, שרק העיתון הראשון היה שמח, היה אופטימי, רק הכותרת הראשונה דיברה על משהו יפה. אפשר להבין, שגם העיתון של מחר לא יהיה טוב, אלא קודר מתמיד, ואולי יותר. כשקוראים עיתונים ישנים מבינים, מבינים שכשם שרק העיתון הראשון היה אופטימי, כל שאר העיתונים, מדברים על אותו רגע בו, יהיה טוב. אז מבינים, שבעצם אתה רוצה שהעיתונים ייגמרו, שיופיע העיתון הזה שכל האחרים דיברו עליו, העיתון האחרון שהוא למעשה כמו הראשון, אופטימי. כשקוראים עיתונים ישנים, מבינים, שנולדנו בכדי למות.


*כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם, לאחר שנים, חוזר אלי מגעך, בשעה שאברך תרדמה הממששת ובאה עלי, אוכל פעמים להרגיש את שיירי מגעך על גופי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

החיים במקום אחר


רבות תמהני, התמצא לי תשובה? מה ביקשתי כל אותן שנים ולמה יצאה נפשי. וכל שפעת סבל זה, התכלית לה? איני יודע, מה ימצא לי באותו יום מיוחל ומקולל בו ישקוט הכל, ירגע ליבי, ושוב לא אבקש דבר. פעמים סברתי כי יופי והא שאבקש, שלמות, מהווה חיי ותנועתי תנועת חולם המבקש לו את הטהור מכל. אך מפלה אחר מפלה, מפך נפש רודף משנהו, והנה יודע אני היטב, לא ימצא לי יופי. דבר אחד אבקש, וזהו כאבי הנורא מכל שמזור לא ימצא לו, אבקש תמיד, בכל זמן ובכל עת, להיות במקום אחר.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מה אבד?


חשד, כך זה מתחיל, עודך טיפש מספיק בכדי להיות אופטימי לחלוטין, אך כל החושים נדרכים, אתה נדרך. המחשבה על הנורא מכל עדיין רחוקה, אך עדיין האפשרות, האפשרות, אתה מקווה, אבל אתה יודע שלא תנוח בזמן הקרוב. אח"כ זה מחמיר, מליון אפשרויות רצות במוח, אך אני יודע שזה לא משנה, מה שקרה קורה הרחק ממני, וכל ניתוח שאעשה לא ישנה דבר, אבל אי אפשר להפסיק. זה מחלחל, הפחד, לשנייה נדמה שהכל נרגע והנה זה עובר, אבל זה רק אתה מקווה. יש רגע שאתה מייחל שזה כבר יגיע, שתדע כבר שזה נכון, רק להשתחרר מהפחד הנורא הזה, ולא אכפת להחליף את הרגש הנורא הזה בהרגשה נוראית אלף מונים. נמר כלוא, תכליתי לגמרי אך בלא תכלית, הגיוני, שקול, אחראי, סלע איתן, אתה כבר מוכן למפלה, אבל עוד לא מוכן להשלים, תקווה היא כה אכזרית. ואז זה מגיע, ועכשיו אני יודע שמהיום הכל כבר יהיה שונה.
ירדתי להביא קפה מהחנות למטה, לא באמת רציתי וכמוני גם אף אחד אחר, אך רציתי בשליחות. כשעליתי חזרה במדרגות הנעות, לאט לאט נגלתה לפני דמותה, מדברת בפלאפון, ככל שקרבתי אליה שקעה התוכחה, ככל שקרבתי אליה היטבתי לראות את תווי פנייה נופלים עד שכאשר עמדתי לפניה פרצו הדמעות.
אני זוכר את המגע של הקיר על גבי, זוכר את המפגש עם הרצפה, זוכר את תבנית המרצפות תחת ראשי המושפל וחפון בין שתי ברכיי, זוכר את העשן המסתלסל מהסיגריה בין אצבעותיי הנחות חסרות אונים על ברכיי.
אדישות היא מנת חלקה של העיר, אך שם בתחנה המרכזית, הייתה חמלה בעיניהם של אנשים. נדיר לראות עיניים היודעות בוודאות כי שמחות הן שאינן אתה באותו רגע.
כאב, ערפילי, חסר חדות, חסר הגדרה, ברור כי דבר מה רע ארע, אך המחשבה לא מצליחה להצטלל דיה בכדי להבין באמת מהו הדבר הנורא הזה, מתחיל בחזה שנלפת, לב הולם ברקות, יורד אל הבטן, זיעה קרה בגב, הדמעות מגיעות רק מאוחר יותר. בתחילה פוטר השכל עצמו בכך שעם הזמן תשקע המשמעות ותובן, שיבוא יום ואוכל לעכל את מה שארע, אך הם הזמן מתחוור כי לא כך יהיה, והשלמה לא תבוא, ולא מנוחה אמיתית, אלא חלקית, ארעית, תלויה על בלימה, עד שישוב קול טמיר וישאל, מה אבד?.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

על האמן והפילוסוף


מה יבקש הפילוסוף? לדעת את החיים. ומה יבקש האמן? לשכללם.  הפילוסוף יבקש לו לצפות על החיים, למען יוכל להבינם, ירצה הפילוסוף תשובות. לאמן אין כל צורך בתשובות, ואף לא הגדרות כלשהן, לא דעת ולא הבנה ירצה האמן, תשובות יש לו די צורכו, ויודע הוא כל שעליו לדעת. יודע האמן כי יבקש את החיים, ויתרה מזאת, יבקש לחצותם אל מחוזות של חיים שאינם לפני הבריות ואינם לפניו, ירצה האמן בהיפר-חיים, בעזיבה ללא שוב של הבנאליות ושכלולה כך, ששוב לא תדמה למה שידע כל חלדו. מוצץ האמן לשד החיים, להזין את האש הבוערת בקרביו, ירצה האמן לינוק מן הוויתו את כל הניתן לו, ואף יעשה כל שבידו בשביל למצוא את אותו דבר, את אותו ניצוץ, השונה מכל הרגיל.
הפילוסוף אך צופה בחיים, האמן שקוע בהם כל כולו עד אין לו כל שנץ מחייו שיוכל להביט עליהם מבחוץ, וכך, דבריו הנכונים ככל שיהיו של הפילוסוף, לא יהוו דבר וחצי דבר עבור האמן, שכן אמת אחת יש לו, החיים, והיצירה שיספקו.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

3 קטעים ותובנה על אהבה


*דממת מוות מחליקה מעל עיי חורבות עשנים, מבעד לעננים, קרני שמש מבליחות מרצדות מעל זכרי הגשם שניטח מזה זמן כה רב, אני משרך צעדי מבין ההריסות, והשקט מידעני, המלחמה תמה. ואין זו מלחמת מנצחים, כמה זמן לקח לנו להבין זאת, המאבקים העקובים מדם, לבסוף חדר ההכרה, כי לעולם לא יגבר אחד מאיתנו על השני, מלחמה זו, ההרס והזוועות, מעולם לא יכלנו לנצח, מלחמה שלא נועדה שינצחו בה, הן זו היא דרכה של מלחמות, אין מנצחים. ידי קפואה, שומטת את הדגל הלבן בידי, הצונח וכבר אין הוא לבן יותר, אלא מוכתם בבוץ השלוליות, אין לי עוד צורך בו, את, כבר מזמן אינך פה, את, ואני, פליטים, עקורים, חללי מלחמה.


* תמורותיו של הזמן, כך למדתיהן. כאב מתגלגל והופך כעס. הרגש שבעבר היה הגעגוע הפך מרצון עז בפגישה או בזיו קול לרצון וציפייה שאותו געגוע לא יהיה עוד לעולם. התרפקות על העבר הופכת במהרה לכניעה למען תקווה. ומחר, יהיה יותר טוב.


* אהבה פירושה להיות חשוף לפגיעה מידי האהוב, לא רק בשל דבר שעשה אלא גם בידי הדבר שלא עשה.


*ילד אובד נטוש אל מול מסך בוהק, ושאון קולות אויבים כניצנוץ מרגיז באפלה גועשים מטה מעבר לכתלים ברחוב כעוס שכן נאמר לו בלא פקודה כי עליו לרוץ קדימה. פרוות כסות רצפה, נעימה למגע כזה שאינו בר חובת בחירה, ויד חופנת אפר שחור שצימח מבעד לחוטים. ואוויר נצור תחת המורדים המבקשים אחר ראשו לנצחונם. קיר ערום בחוסר החופשיות שהוענק לו לא להיות קיר לבדו, ועליו התמונות והקישוטים, ואלו הנועדים ליפות צינוק מאסר מטונף, ניצבים תלויים ומכלימים לנוכח כישלונם להעניק נופך נוח לדבר מה שכלל אינו כזה. ורחש מרוחק של אלו שעל ראשם עטרת היופי וחמסו מנזר הכל את אותה עטרת מזהיבה אך נטולת כריזמה. ודימעה צונחת כטיפה בודדה בים מים שלם, ודבר נכון אחד בים של שקר.

יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

סדנת כתיבה יוצרת


סדנת כתיבה יוצרת היא דרך מעולה לשפר את מיומנויות הכתיבה שלנו ולהיות מסוגלים לבטא את עצמנו בכתב בדיוני בצורה טובה, רהוטה ויעילה יותר. אולם אין לעולם להפריז ביכולות של סדנת כתיבה יוצרת להפוך אותנו לכותבים טובים או יותר נכון מוצלחים מבחינת מערכת הערכים של החברה שלנו-  כלומר כאלו שפרסמו ספר ואף הצליחו למכור כמה עותקים ממנו בכדי להשיג מעמד של סופר.
כמו בכל תחום אמנותי, סדנת כתיבה יוצרת באה להעצים ולהעניק כלים לביטוי ליכולות שכבר קיימות. היכולות שמעצימה סדנת כתיבה יוצרת הן גם יכולות טכניות בתחום של כתיבה יוצרת כמו סגנון כתיבה, חוש לדמויות ולבניית סיפור, אך גם תכונות אחרות כמו דמיון עשיר, יכולת להשתמש בחומרים מהחיים ולתרגם אותם לתחום של כתיבה יוצרת, סגנון עבודה נכון בעבור כתיבה יוצרת ועוד.
צריך להודות על העובדות, מרבית האנשים שהולכים אל סדנת כתיבה יוצרת לא משיגים ממנה את מה שרצו. לעיתים באמצעות סדנת כתיבה יוצרת הם מקבלים משהו שלא חשבו שיקבלו, אך זה לא משנה את העובדה כי מרבית הציפיות של אנשים שפונים אל סדנת כתיבה יוצרת אינן מתגשמות, ויכולות הכתיבה שלהם אינם נוסקות לגבהים שעליהם הם חולמים. הסיבה לכך היא שעם כל היכולת, וכל הטכניקה, וכל התהליך שעוברים דרך סדנת כתיבה יוצרת, בסופו של דבר הכל בתחום של כתיבה יוצרת טמון במיינד-סט הנכון. התחושה של האדם, היחס שלו אל עצמו, אל המציאות שלו, המשמעות של הדמות של במראה לפני שהוא מתיישב לכתוב, אלו הם בסופו של דבר מה שקובע האם אדם יוכל להיות מוצלח בתחום של כתיבה יוצרת, וזה יכול להגיע עם או בלי סדנת כתיבה יוצרת. וזה אפילו לא משנה מה האיכות של התוצרת של הכתיבה היוצרת של אדם שיושב למלאכה עם המיינד-סט הנכון, מה שחשוב הוא התחושה שלו שכבר לא תלויה בדעה של אחרים, הרגע הטהור והמזוקק של השראה וביטחון ומציאת ברכה במעשה ידייך להתפאר. זו התמצית של הבטוי העצמי, זו התמצית של כתיבה יוצרת. סדנת כתיבה יוצרת יכולה לקרב אותנו אל המקום הזה, לאפשר לנו לפתח ביטחון והכרות עם עצמנו, אך היא לא יכולה לקחת אותנו כל הדרך. את הקילומטרים האחרונים שאחרי סדנת כתיבה יוצרת אנחנו צריכים לצעוד לבד, כמו כל כך הרבה משוררים וסופרים גדולים לפנינו.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

על כתיבה וחורף: שני קטעים


חושך, האורות כבויים, התריסים מוגפים. האור היחיד הוא שומר המסך שמרקד באפלה בריקוד פסיכדלי ושתי קרני אור בודדות שחדרו איכשהו דרך התריסים, קרני אור שנכנסות לחדר, מבינות איזו טעות עשו, מנסות לברוח אך נבלעות בעלטה.
הוא שם, חצי יושב חצי שוכב על המיטה בפינת החדר, צרחות מלנכוליות וגיטרות נאנקות ממלאות את חלל החדר, והוא שם, עם סיגריה ביד, ראשו כבר כבד ומט לצנוח לתוך ערפול גמור, אך הוא מתרכז רק בסיגריה, לא בערפולו, לא בכבדות אבריו אלה רק בכתם האדום שמותירה בערת הסיגריה בעיניו המורגלות בחושך. אור אדמדם בוקע בין שרידי האפר, מכלה אותם מבפנים עד שהם צונחים אל בטנו ומתפוררים. הוא משחרר ענן עשן סילוני לאוויר, העשן מרקד בעליצות עם קרני האור האובדות והצרחות המלנכוליות. הוא לא עייף, גם לא עצוב ולא מסכן, פשוט שוכב שם, בחושך, בוהה בסיגריה שלו, עד שהיא נגמרה.
הוא קם, מנער את האפר מעליו, מתפשט והולך למקלחת, נהנה מהערום שלו במסדרונות הבית. הוא לא טורח להדליק את האור, עומד בחשוך תחת זרם המים, נותן להם לגלוש עליו, מתמכר לדרך שבה הם מחליקים על גופו, עם הראש כנגד הקיר. לא מסוגל לסגור את המים. בסוף הוא מצליח לצאת, מגשש בחושך חזרה לחדרו, הצרחות כבר כמעט נגמרו ורק קרני האור עוד מפרפרות בפחד בין הצללים. הוא מדליק את האור, שכואב, ששורף לו בעיניים, שוכב, ומתחיל לכתוב.

******

ביום בו נפתחו ארובות השמיים, והאלים בכו, היום בו נטשה השמש את העולם לאנחות והשאירה אותו תחת שלטונו של ענן אפל, ביום בו הפכו הרחובות נהר. ביום הזה נולדתי אני, לשוטט בין טיפות מי השמיים המתהוות לנהרות בצידי הכביש, לרחף בתוך ענן אפל נטול שמש, נולדתי אני לתוך חורף, ילד של חורף.
וכאשר פסק הגשם, נתרצו האלים ונסגרו ארובות השמיים, וכאשר שבה השמש וגרשה את אותו ענן עריץ, וכאשר יבשו המים ורחובות קיבלו את צורתם הישנה. ביום הזה נשארתי רטוב, ועדיין היה לי קר כי לא עלה בידי השמש לחדור אל עצמותי הקפואות, ביום ההוא עדיין לא יכולתי לראות ועיני היו נתנות בערפל אפור, ורגלי בוששו ברחובות היבשים כנגד זרם שוטף. נשארתי אני ילד של חורף.