יום שבת, 2 באוקטובר 2010

היא לבשה ורוד


היא לבשה ורוד. אומנם היו מכנסייה בגוון כחלחל כהה אך חולצה ורודה ונעליים ורודות סירסו את התווך וכך הוכתר הצבע כחולש על הגדרת מלבושיה, זהו עיקרון סטטיסטי, ובו אין כל חשיבות למקרה הפרטי של גופה למן מותנייה לקרסוליה, כאם לכלל, שהיה כאמור, ורוד בתכלית, תכלית חולצתה, נעליה, פריחה מסוימת, מלאכותית או לא, בלחייה, וכן, אף שעון היד שלפרקה השמאלי, ורוד.
"זה מועדון רגאיי" מילותיה צלחו אך בקושי לעקור מבטי מאותו שעון ורוד "רגאיי מאוד באופנה עכשיו, זה בכל מקום".
משכתי סיגריה מהחפיסה (כאמל) שעל השולחן ופשפשתי בכיס מכנסיי (גאפ) אחר המצית שלי (זיפו).
"אתה לא מדבר הרבה, מה?" היא שאלה, משכתי בכתפיי "אולי זה טוב, כי כשאני לחוצה אני מדברת הרבה, ואם אני שיכורה אז בכלל..." היא החוותה בידה לכוס הבירה הצהבהבה שלה כמרמזת.
"זאת הראשונה שלך..." פלטתי בהתרסה ולגמתי מהכוס שלי (ג'יימסון). היא שתקה.
הנעתי את ידי והמאפרה נעתקה מספר סנטימטרים ממקומה לנקודה אחרת על השולחן, מאוד קיוויתי כי היא תשאל אותי לפשר התנועה חסרת התוחלת אך היא חזרה ללהג משהו אודות תל-אביב, שירות צבאי ועוד כמה דברים שבאופנה, המילה ורוד שוב העתיקה את מבטי מן המאפרה אל ידה השמאלית.
"אז מה עשית באותו יום בעזריאלי?" היא שאלה לפתע.
"נכנסתי לקנות סיגריות" שיקרתי.
בלונדינית עם עיניים כחולות. האם היא יפה? האם ייתכן כי אזיז את ידי שוב אך הפעם המאפרה לא תנוע? אין לי כל בטחון, אך ודאי מרבית הסיכויים כי אף על פי כן נוע תנוע, והיא, בהיותה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, גוון בהיר, חוטם סולד במקצת וורדרדות מצודדת בלחייה, הרי לפי כל חוק הסתברותי עלי למצאה כיפה בהחלט, אך כל עוד אין לי בטחון כי אכן תנוע המאפרה למגע ידי, כיצד אוכל לסיים את הערב בין זרועותיה העירומות?.
"מצחיק, אני אף פעם לא מתחילה עם בחורים, אבל ראיתי אותך ואמרתי 'יאללה, מה אכפת לי...' אל תראה אותי ככה, אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלו..." היא בהתה, מובכת קלות, על החולצה שלי (פלס"ר גבעתי).
"בדרך כלל..." מלמלתי אחריה.
"מה?" היא רכנה לפנים.
"אמרתי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל" וכלל הוא לרצות לשכב עם בחורות הנראות כמותה.
"כן, כנראה, אני עדיין בשוק מעצמי...".
"אני לא הסתכלתי על התחת שלך..." מילמלתי תחת מעטה עשן הסיגריה שלי.
"מה?" היא נראתה מבולבלת "מה זאת אומרת?"
"באותו יום" ניסיתי להסביר את עצמי "חשבתי על זה אחר-כך, כשהלכת, אני הלכתי בלי להתסכל לשום מקום חוץ מישר לפנים, זה מה שמשך את תשומת הלב שלך, בכלל לא ראיתי אותך עד שניגשת לדבר איתי"
"אתה חושב שזה מה שזה?" היא שיוותה לעצמה הבעה מתלבטת כמעט בכנות. במשך השנים למדתי כי בהייה רציפה ונאמנה בכוס בירה מושכת יותר נערות אל שולחני ממבט הסוקר את החדר עד כדי צוואר דואב בסופו של ערב.
"לא, אבל זה בדרך כלל ככה אז אין לי ברירה אלא לסווג גם את המקרה שלך ככזה".
"אני לא מסכימה, מה? אתה חושב שנעלבתי כי לא בדקת אותי וזה גרם לי לרצות להוכיח לך משהו, להכריח אותך להסתכל לי על התחת?!" היישרתי אליה מבט, היא כנראה יותר אינטליגנטית משנתתי לה קרדיט.
"את זה את אמרת... אבל ההוכחה היא לעצמך ולא לי, או אולי לחברה הזו שהייתה איתך"
"זה מאוד שוביניסטי מצדך"
"אני לא חושב, בשנות החמישים היה קומיקאי בשם גראוצ'ו מארקס, מהאחים מארקס, אולי שמעת עליהם, והוא אמר: אני מסרב..."
"אתה יודע מה" היא קטעה אותי "בוא נעזוב את זה, בוא נלך מכאן, מה בא לך לעשות?"
"לא יודע" עניתי לעצמי, שאל מול ידה המסמנת למלצר בבקשה לחשבון, דרש ממני לקבל החלטה בעניין יופייה.
"בא לך ללכת לראות את הזריחה בים?" היא שאלה כשכבר עמדנו בחוץ, בהיתי בנעליי (גארמונט) ובכיס המעיל (לוו אלפיין) שיחקתי בצרור המפתחות שלי (סיטרואן 95', דירת שלושה חדרים, פינת בן-יהודה ופרישמן).
"אפשרי..." חייכתי והרמתי  אליה מבט משועשע "אבל לא נראה לך שאנחנו לוקחים סיכון? כלומר, בהחלט יכול להיות שדווקא היום השמש תחליט לזרוח במערב אבל אנחנו באמת רוצים להמר על זה?"
"אני כזאת מטומטמת!" היא פרצה בצחוק פרוע וחייכה אלי, מובכת "מה אתה חושב שהסיכויים שלנו שזה יקרה?"
"תאורתית: חמישים – חמישים, או בעצם 25 אחוז כי יש גם צפון ודרום, ואז אולי זה באמת מתקבל על הדעת לנסות את מזלנו"
"אז למה לא, בעצם?" חיוכה זרח בצחוק ילדותי.
"בת כמה את?"
"20"
מיהרתי לערוך את החישובים בראשי ושאלתי "ובכל 7300 הימים בהם את חיה, את זוכרת פעם שהשמש זרחה במערב?" במהלך חיי באתי בקשרים רומנטיים עם חמש בלונדיניות.
"לא, לא שזכור לי"
"אז ההסתברות שזה יקרה היא כנראה בעצם 7301 לאחת" עם ארבע מאותן בלונדיניות שכבתי לבסוף "אז נראה שחוקי ההסתברות אומרים שעדיף שתבואי לדירה שלי, או שלך, אם את מעדיפה...".

******

"מה תשתה?" שאלתי.
"גולדסטאר, אם אתה עדיין חי על הערכים הישנים והטובים של הקיבוץ ועוד לא מכרת את עצמך לתל אביב עד כדי כך שתחזיק, אני לא יודע, קורונה?" ניר ישב על הספה הגדולה (איקאה) במרכז הסלון וסקר את סביבתו.
"כוס או בקבוק?" שלפתי שני בקבוקים מהמקרר.
"בקבוק, בקבוק... נו אז מה אתה מספר?"
"שום דבר מיוחד" אמרתי והושטתי לו את הבירה.
"מה זה שום דבר מיוחד? איך האזרחות? איך החיים בעיר הגדולה?"
"מתאקלמים, לאט לאט..." אמרתי בזמן שהתיישבתי על הכורסא.
"ספר! מה אתה מתבייש? יש בחורות?"
"פה ושם, לא משהו מיוחד" הצתתי סיגריה.
"מה זה 'לא משהו מיוחד'? תקשיב, עכשיו עם כל ההתחממות של הגזרה אני טוחן עשרים ואחתים בעזה עם החבר'ה של המסלול, אז כשאני יוצא אני רוצה לשמוע שאתה משתגל כמו שפן, הבנת?" ניר לגם מהבקבוק, זחוח ככל הנראה, בין אם זה מהמחשבה על עזה או על שפע הבחורות העירומות שבדמיונו מילאו את דירתי.
"אני אעשה מאמץ, מה באמת קורה ביחידה?"
"טוב ששאלת, נחש מי הולך להיות המ"פ הבא?"
"יש לי הרגשה שהוא יושב לי בסלון..."
"אהה, תמיד היית בחור חריף! יפה ניחשת, המג"ד הודיע לי לפני שבוע, אני נכנס ביוני"
"מה עם קלאוזנר?"
"הולך להיות קצין אג"ם של החטיבה"
"יפה, יפה, מי היה מאמין שהצ'יקמוק של הצוות יהפוך להיות יום אחד מפקד היחידה..."
"טוב, לא כולם יכולים לטפס על התבור בחמישים דקות עם פק"ל של שלושים וחמש קילו אבל עושים מה שאפשר..." הוא חייך, תהיתי אם בכוונה החסיר ניר עשרים דקות והוסיף עשרה קילו להישג שלי, או שמא באמת רצה להאמין בכך.
"תגיד..." שבר ניר את השתיקה "למה שלא תבוא להיות סמך שלי?"
"מה? מאיפה הבאת את זה?"
"למה לא? סימן-טוב משתחרר עוד שלושה חודשים"
"למה לא? תסתכל מסביבך, תסתכל עלי..." אמרתי והחוותי כלפי בגדיי, גופייה (סוף קורס קצינים) ושארוול (סיני) "אני אזרח".
"אה שטויות! אתה יודע שייקחו אותך חזרה בשנייה..." בהרף עין חלפה במוחי תמונתי שלי במשרד המח"ט, לוחץ את ידו בחיוך או מאדים ממבוכה בשעה שהוא צוחק עלי.
"איך את כל כך בטוח?"
"תגיד, איפה אתה חי? עדיין מדברים עלייך שם, אתה אגדה ביחידה, המג"ד לא נרדם מאז שהשתחררת, ברור לך שאם היית נשאר אתה היית מחליף את קלאוזנר ולא אני... ובכלל, עם איך שהמח"ט היה דלוק עלייך מאז שהבאת לו על שיפוד את החמאסניק ההוא, רבחי, אתה עוד היית הופך למג"ד הכי צעיר בצה"ל"
"ברור..." מלמלתי אחריו.
"מה?"
"אמרתי שאם אתה אומר אתה כנראה יודע..."
"תקשיב! אף אחד, אבל אף אחד, לא הבין למה עזבת, ועוד ככה באמצע התפקיד, אתה הרי יודע שבערך מאז שהיחידה קיימת כל מי שהיה מפל"ג הכשרות הפך אחר כך להיות מפקד היחידה, נכון? אתה שברת את המסורת ועוד תקעת אותי עם כל הצעירים...".
"גאוס..." אמרתי לעצמי.
"מה? מה אתה מקשקש? תפסיק למלמל"
"אין לך מה להתלונן, הרי אם לא הייתי שובר את המסורת הזאת שלך אתה לא היית הופך להיות מ"פ ביוני, נכון?" לגרף התפלגות סטטיסטית נורמלי צורה של פעמון, הקרוי על שמו של המתמטיקאי הגרמני קרל גאוס, לפי חוקי ההסתברות מרבית התוצאות יתרכזו סביב הממוצע שיצור את כיפת הפעמון, אך יהיה מיעוט של תוצאות, סטיות תקן, יוצאי דופן שיימצאו בשולי הפעמון וייצרו את שתי פינותיו. ניר שתק.
"תראה" אמרתי בנימה מפייסת "אני מצטער, אבל אני לא רואה את זה קורה"
"אתה בטוח?"
"לא, כמו שלא הייתי בטוח כשהודעתי לקלאוזנר שאני עוזב, אבל באיזשהו שלב צריך לבחור למרות שלא יודעים בברור".
"חבל, חבל... אני לא מבין אותך" הוא מלמל וניסה ללגום מבקבוק הבירה שלו שכבר התרוקן.

******

האם נערות מסמיקות בחושך שאלתי את עצמי בחיוך והדלקתי את האור, מנסה לתור אחר סימנים לאדמומיות בלחיי הנשקפות במראה, אך יודע שתשובה כבר לא אמצא. כך או כך, הבבואה סיפקה לי מידה מספקת של שביעות רצון, אמפירית אם לא רציונלית. סקרתי את הדירה, מנסה לקלוט בעיניי דבר מה ששכחתי, הגנבתי מבט מרוצה נוסף במראה, הפעם זו הגדולה שעמדה בסמוך לדלת הכניסה, ויצאתי אל הרחוב, מדדה ללא שווי משקל במורד מדרגות הבניין.
הצינה שעמדה ברחוב התגנבה במעלה רגליי "מה זה לעומת מה שהיה בניווטים?" שוב חייכתי לעצמי ואותתי בידי למונית שהתקרבה במעלה הרחוב.

"I'm gonna be iron, like a lion, in zion…" רעמה המוזיקה מן הרמקולים הענקיים שהיו פזורים בפינות המועדון, נענעתי בראשי עם הקצב וניגשתי אל עמדת שמירת החפצים בכדי להפקיד את מעילי (קסטרו). שלוש בחורות שעמדו על הבאר זרקו לעברי מבטים חשדניים "חמודות..." דיברתי אליהן בראשי "זה בדיוק המבט שרבחי נתן לי והוא לא סיים כל כך טוב...". רכנתי מעל הבאר וקראתי בחיוך לברמן "קורונה ... בבקשה", הוא השעה כמעה את מבטו עלי והגיש לי את הבקבוק. הסתובבתי במקומי ונשענתי על הבאר, מבטי נע על פני החלל וסוקר את עשרות הגופות המתנועעים למקצב הרגאיי, חיוכי שנדמה שכבר לא נותר לו מרווח להתמתח הוכיח לי אחרת משזיהיתי בצידו השני של המועדון, את מיודעי משכבר, מפק"צ המסלול שלי, סימן-טוב, רוקד ללא כל חוש קצב. לשנייה נדמה היה כי מבטו של סימן-טוב נח עליי, אך הוא לא הראה כל סימנים של הכרה או זיהוי.
סיימתי את הבירה וניגשתי למרכז הרחבה, המוזיקה שטפה אותי וכל גופי התמסר לה בקפצוצים קלילים מעל רגליים מפוסקות שהרעיפו בעיטות קלות על אוויר החדר, ידי מחליקות על מותניי וחזי ופי שר עם או בלי קול את מילות השיר. במהרה זיהיתי את המבטים, כביכול ארעיים, מורמים ומושפלים חליפות, זיונים פוטנציאליים, גופי נבחן ונסקר תחת מעטה זהיר של חשאיות מתנצלת, אך מבטי שלי, קפוא ומכונס בעצמו, מביט סביב או בוהה ברצפה, אך לעולם לא משיב מבט.
לאחר כעשרים דקות פרשתי ממרכז הרחבה אל פינת המועדון, נשענתי כנגד הקיר והמשכתי לצפות במלוא העניין במתרחש על הרחבה, עדיין לצלילי רגאיי שלמרות שחלפה כמחצית השעה להגיעי לכאן וודאי כבר נמחקו מספר שירים מרשימת ההשמעה של התקליטן, עדיין נדמה היה כי המוזיקה כלל לא השתנתה. והנה, מאמצי לא להשיב אף מבט בוחן נשאו פרי, קול עמום אמר דבר מה לא ברור שנבלע במוזיקה, אך אין בכך דבר, כי ודאי לא נתעתד למטרה החורגת מלהסב את מבטי אל הדובר. "אף פעם לא ראיתי אותך פה? פעם ראשונה?" חייכתי "אההממ, כן, בערך..." צעקתי אל תוך האוזן המופנית אלי "באת לבד?" הנהנתי "אהבתי את התלבושת!" ועתה, למרות החושך, הרגשתי את הסומק תופח בלחיי. הוא היה חמוד למדי, בדמי שנותיו העשרים, מבטו שיכור כלוט קלות והוא לבוש מעט בחוסר טעם אך מתחת לחולצת הצווארון שלו ניקרו אותותיהם של שרירי כתפיים מכובדים. "זה?" שאלתי כמופתעת ונגעתי בגופייה הורודה (מנגו) "וזה... וזה!" מנצל את ההזדמנות בכדי להגניב מבט על ישבני הוא החווה בידו על חצאיתי (ML), ולאחר מכן על נעליי (nine west), שהיו ורודות אף הן.
בעודי מפלרטטת בחינניות עם מחזרי האפוף נחרדתי לגלות לפתע כי סימן-טוב התמקם מטרים ספורים בלבד ממני, מיד הסבתי את מבטי חזרה אל הבחור אך במהרה גברה עלי הסקרנות והגנבתי מספר מבטים חטופים לעברו של סימן-טוב שמצידו לא הראה כל סימנים שהעידו על כך שעיניו חדרו את מעטה האיפור, הפאה והבגדים וזיהו בי את פקודו לשעבר, לא רק זאת, אלא שיכלתי להשבע כי סימן-טוב אף הוא משלח מבטים חמקניים אל ישבני. חייכתי, הביקור בעזריאלי בשבוע שעבר הוכיח עתה עצמו כמוצלח, למרות שקצת הצטערתי שלא קניתי לבסוף את אותו שעון ורוד שראיתי שם.




בינה מלאכותית


בינה מלאכותית במסע אל התודעה החופשית

הבעיה הפסיכופיזית היא אחת מהבעיות הקיומיות המרכזיות והותיקות בהיסטורית המחשבה האנושית ורוחב יריעת העיסוק בה מתפרש על פני כמעט כל הפילוסופיות והדתות שנדרשו לשאלה האם האדם הוא חומר בלבד, רוח בלבד או שילוב של שניהם. אך נדמה כי מסוקראטס ועד דקארט, ברקלי וקאנט ועל פני הדתות הגדולות (כולל בודהיזם שלו התייחסות רחבת היקף לסוגיה) לא ניתנה תשובה המניחה את הדעת אלא רק מגוון השקפות וטיעונים שחסרו ביסוסים מוצקים, דבר שאינו חריג כשלעצמו בנוף הפילוסופי, אך נדמה כי מבין השאלות הבלתי פתורות של הפילוסופיה נשמר לבעיה הפסיכופיזית מקום של כבוד וייחוד בשל הרלוונטיות של הסוגיה הן לדוגמות ועמודי התווך של הדתות כגון עקרון השארות הנפש, והן לרמת האדם הבודד התוהה על טבעו שלו וחושש כי הוא בסך הכל צביר אטומים שביום מן הימים יתפרק ויעלם כלא היה. בנוסף מקיימת הבעיה הפסיכופיזית שלוחה נוספת הנוגעת לבעיה אדירת ממדים אחרת, בעיית הדטרמיניזם וחופש הבחירה, שכן אם אכן תודעת האדם אינה אלא אוסף של תגובות כימיות הפועלות לפי עקרונות פיסיקליים, הרי שאלו שולטים בכל פעילותה והתודעה החופשית היא למעשה אשליה הנופלת לרגלי חוקי הטבע.

היוונים דיברו על סומה ופסיכה - הגוף והנפש, באפיסטמולוגיה, תורת ההכרה האירופאית במאות ה17 וה18, נעו הגישות בין דואליזם- הן גוף והן נפש, כגון זה של דקארט, מוניזם מטריאליסטי – רק גוף, האידיאליזם של ברקלי הטוען כי עולם התופעות הינו אשליה בלבד של הנפש, וקאנט שנמנע מהתמודדות ישירה עם הבעיה ובחר בדרך עקיפה בבחינת האופן בו תופסת התודעה את עולם התופעות. הבודהיזם מדבר באופן מעט מעורפל על קיום של נשמה בעולם התופעות שהוא ממשי אך עם זאת חסר משמעות ומאמין בגלגול נשמות, וכמוהו ההינדואיזם. ספק אם הדתות הגדולות האחרות היו שורדות ללא מוטיבי השארות הנפש והחיים שלאחר המוות הגלומים בהן, גם אם באורח פרשני-נספח ומאולץ מעט כמו ביהדות שם מושג גן-העדן אינו אחד מעקרונות האמונה אלא תוספת מאוחרת.
הויכוח הנושן קיבל זריקת דחף במאות האחרונות עם התפתחות המדעים ונטייתם הטבעית לראות באדם חומר בלבד, ובתודעתו אך מערך מסועף של תגובות פיזיקליות-חשמליות היוצר את מראית העין של נפש נפרדת מן הגוף ובעלת בחירה חופשית. אך מאמר זה מבקש לטעון כי ייתכן ודווקא ההתפתחויות המדעיות-טכנולוגיות עשויות לספק כלי לפתרון מסוים, חלקי, של השאלה עתיקת היומין, מכיוון צפוי ובלתי צפוי כאחד.

לא חלף זמן רב למן המצאת המחשב ב1943 בטרם בינה מלאכותית, עד אז משלח תיאורטי אזוטרי, הפכה ליעד ריאלי בעבור חוקרים רבים שביקשו לנצל את יכולות המחשב בכדי לבנות תוכנה שתוכל לחקות את החשיבה האנושית. מעבר ליישומים פרקטים של בינה מלאכותית המפרנסים בסיטונות את ספרות וקולנוע המדע הבדיוני, למחקר בנושא נודעה גם חשיבות בהבנה עקיפה של מנגנוני החשיבה והתודעה האנושיים, אותם יוכל האדם ללמוד ולהבין בכך שינסה לבנות העתק שלהם.

אך בנוסף לתובנות האמפיריות שמחקר הבינה המלאכותית עשוי להציע אודות מבני החשיבה, מבקש מאמר זה להציע היפותזה לפיה לכשיושלם בהצלחה ההעתק הראשון של המחשבה האנושית הוא עשוי להציע כלי השוואתי פסיכו-פילוסופי שונה במקצת מקו המחשבה המרכזי בתחום שיעיד על אופייה של התודעה האנושית.
באופן פשטני וסכמתי, הרעיון הוא כי לכשיושלם אותו מכשיר בינה מלאכותית ניתן יהיה לסכם את מכלול יכולותיו ולהחסירן ממכלול יכולותיו של האדם והתוצר שיתקבל, אם יתקבל, יהיה אותו חלק בתודעת האדם שהוא חופשי מהיות מורכב ממערך כימי-מתמטי בלבד. במילים אחרות, אם יימצא אספקט בתודעה והמחשבה האנושית שאינו ניתן לשכפול על ידי משוואות מתמטיות או מבנים פיזקליים, שהם במהותם דטרמיניסטיים בשל ציותם לחוקי הטבע והמתמטיקה, הרי שאותו אספקט יוכיח את הימצאותה של תודעה "נפרדת" מן הגוף, או לכל הפחות יספק רמזים באשר לטבעה של אותה אשליית תודעה עצמית ובחירה חופשית. הרעיון נשמע על פניו פשוט אך יישומו, דקויותיו ונגזרותיו האפשריות סבוכים לאין שיעור ואני אנסה להסבירם מבלי לחרוג יתר על המידה מגבולותיו ההגיוניים של מאמר בעל ייעוד כשל זה הנוכחי.

בכדי להסביר את ההיפותזה המוצעת, ראשית יש להציג את גישות פיתוח האינטליגנציה המלאכותית. בפיתוח האינטליגנציה המלאכותית קיימות כיום שתי גישות מרכזיות. הראשונה היא גישת ה"bottom-up" המנסה לחקות את התצורה של המוח האנושי. בפשטות, המוח האנושי מורכב ממיליארדי תאי-עצב הנקראים נוירונים ומקיימים בניהם תגובות כימיות-חשמליות ובכך מהווים את פעולת המוח (כך למשל מונח כי זיכרון הוא למעשה מעגל סגור של נוירונים המשמרים סימן חשמלי). גישת ה"bottom-up" מבקשת לבנות מעגלים חשמליים הפועלים באותה דרך בה פועלים הנוירונים במוח. מחקר של צמד חוקרים בשם וורן מקולוך ווולטר פיטס מציע סברה לפיה המידע המעובד בנוירונים מבוסס על שפה בינארית. שפה בינארית היא השפה בה עובד כל מחשב והיא למעשה מורכבת משתי אותות בלבד: 0 ו-1, וכך מסוגל כל נוירון להעביר שני סוגי אותות בלבד, ובמכפלה של מיליארדי נוירונים המעבדים מספר רב של אותות בשנייה, מתקבלת המחשבה האנושית. היפותזה זו מצטרפת לתיאוריה מוקדמת בהרבה של מדען בשם ג'ורג' בולה (1854). לא כאן המקום להרחיב אודות תיאוריה זו אך יש להסביר בסכמתיות כי היא מנסה לקשר בין השפה הבינארית לחוקי המחשבה ודרך קבלת ההחלטות בדרך לוגית של כן ולא (0 ו-1). מכונת הבינה המלאכותית של גישת ה"bottom-up" תהיה אם כן מערך מעגלים חשמליים ומעבדים המבוססים על שפה בינארית שיהיה זהה בתצורתו למוח האנושי, משימה סבוכה למדי, מן הסתם, שכן כאמור מכיל המוח האנושי מיליארדי תאי עצב והמיקרו-טכנולוגיה הדרושה בכדי להקים מערך כזה שיהיה בגודל סביר אינה קיימת כיום, וכן אין ההסבר שהוצג לעיל אודות פעולת המוח כה פשוט וקיימים בו משתנים רבים כגון אזורים שונים במוח בעלי תפקודים שונים, סוגי נוירוטרנסמיטורים שונים וכו'.

הגישה השנייה, גישת ה"Top Down", מבקשת ליצור מערך של חוקים ומשוואות שיהוו מקבילה למחשבה האנושית.
רעיון הבינה המלאכותית לפי גישה זו יהיה מורכב מתרשימים מסועפים מסוג זה או למעשה סדרת משוואת עצומה בה מוצב כל ערך של מצב נתון במשוואה (או כמה משוואות) ומתקבלת תוצאה שהיא זיהוי, פירוש, החלטה או כל פעולה פסבדו-קוגניטיבית אחרת. בדרך זו פועלות כיום תוכנות בינה מלאכותית קיימות כגון תוכנות שחמט.

והאם אכן התודעה האנושית היא סדרה של משוואות, או לחילופין (למעשה זהה), מערך מעבדי מידע המסתנטזים זרמים חשמליים באורח קבוע (שכן לנוירון אין בחירה עצמית וכל דרך בה יעביר הלאה את המסר החשמלי תיקבע על ידי אופיו, הרכבו הכימי וכו')? באם התשובה היא "כן" הרי שהיא גוררת קביעה דטרמיניסטית לפיה אין כל מרכיב תודעתי במחשבותינו וקבלת ההחלטות שלנו, והן פשוט נגזרות של מערך מובנה וקבוע מראש שרק מעבד כל מצב נתון לפי חוקים ברורים ובלתי משתנים – לפיכך, אין בחירה חופשית.
אין כל בעיה לדמיין זאת. ניתן לראות את התודעה האנושית כמערך חוקים, פיזיקליים או מתמטיים או שניהם, מורכב מערב רב של משוואות קבועות הקיימות באדם ושהתעצבו לאורך השנים (ובכך יצרו את אופיו הייחודי של כל אדם) בצורה גנטית, לימודית-ביהיוויוריסטית ואפילו פסיכואנליטית (כלומר בהתאם לתפיסת הפסיכואנליזה) או פסיכופתולוגית (מחלות נפש). מידע הנקלט מכל מצב נתון, מנטלי או אמפירי, הדורש פרשנות או קבלת החלטות, מועבר בסדרת המשוואות הזו בדרך פשוטה של הצבת משתנים וכך אנו מבינים, מגיבים, פועלים וכו', וזהו כל סכום תודעתנו. ההכרה העצמית שאנו חשים, או הרושם כי אנו אדונים אוטונומיים לכל אותם תהליכים קוגניטיביים, הינה אשליה בלבד והיא למעשה תוצר של אותם תהליכים כימיים-חשמליים. לפי רעיון זה, תיאורטית, באם ידועות כל "המשוואות" באדם ספציפי (קרי, כל אלו שנגזרו מנתוניו הגנטיים, חוויות התניה ביהיוויוריסטית שעבר, זיכרונות וכו') ניתן לצפות במדויק כיצד יבין, יחשוב ויפעל במצב נתון, ובמילים אחרות, כל פעילות קוגניטיבית שלנו למעשה קבועה מראש.

בכדי לבחון את אפשרות קיומו בכל זאת של יסוד קוגניטיבי מודע ואוטונומי, מוצעת כאן היפותזה של החסרה, כלומר, החסרת סך יכולותיו של מכשיר בינה מלאכותית "מושלם" מסך יכולותיו הקוגניטיביות של האדם בכדי לקבל הפרש שיהווה, אם אכן יימצא, את מרכיב התודעה העצמית החופשית באדם. באם אכן יתוכנן מכשיר או תוכנת מחשב המסוגלת בעזרת תצורה מכנית או מערכת משוואות לחקות את פעולת האדם, אזי ייתכן וניתן יהיה להסיק מכך שהפעולות המקבילות באדם יכולות להיות להתבצע באופן מטריאליסטי. מסקנה זו היא קונטינגנטית, כלומר אפשרית לכאן או לכאן, שכן גם אם ייוצר מכשיר המשכפל את תוצר הקוגניציה האנושית, אין בכך כל הוכחה כי הקוגניציה בהכרח פועלת בדרך זו שהיא בגדר אפשרות בלבד. אך מה שלא יהיה קונטינגנטי אלא הכרחי, הוא אותם אפקטים בקוגניציה האנושית שלא יהיה ניתן לשכפל בשום דרך אמפירית או מתמטית. כלומר, אם יתברר כי לא ניתן לחולל באופן מכני או ממוחשב את תופעות התקווה או החלימה, למשל, הרי שתופעות אלו אינן חלק מן המערך הכימי-חשמלי המרכיב את הקוגניציה ולפיכך, ככל הנראה, אינן דטרמיניסטיות אלא אוטונומיות. בנוסף, ניתן יהיה לבחון האם ממכונה או תוכנה שכזו, המורכבת מחישובים מתמטיים טהורים, נובעת מודעות עצמית המכירה ומזהה את תהליכיה שלה עצמה, משמע, כעין ערך מוסף לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו.

להיפותזה זו שלל בעיות. אחת מהן היא כיצד תוגדר בינה מלאכותית המחקה באופן מושלם את החשיבה האנושית, כלומר, כיצד נדע אם אכן יש בידנו מכונה או תוכנה שכזו המהווה מדד קביל ליישום ההיפותזה? ישנה הצעת בחינה שהעלה מדען בריטי בשם אלן טורינג ולפיה מחשב ייחשב כאינטליגנטי אם יצליח להערים על בן-אנוש ולגרום לו להאמין כי הוא משוחח עם בן אנוש אחר. זהו אומנם רעיון חביב למדי אך ספק אם אכן מספק מדד הולם דיו לשלמות ומיצוי של אינטליגנציה מלאכותית. שאלת השלמות של ההעתק היא למעשה שאלה רחבה הרבה יותר אודות תחומיה ומרכיביה של התודעה האנושית, ובעיה מספקת היא להגדירה גם ללא היומרה לשכפלה, ואפילו אז, מהי אינדיקציה למקבילות שלמה?.
בעיה נוספת היא שההיפותזה אינה מביאה בחשבון את קיומם של מנגנונים נוספים הפועלים בצורה שונה ונפרדת מתצורה המרחבית של הנוירונים במוח או מערכת המשוואות שמופעלות בה, והיא עשויה להסביר את כל אותם מאפיינים קוגניטיביים שלא יכללו במכונה המבוססת על המודלים המוזכרים.

השאלות הן רבות ומסועפות, וספק אם ניתן להביא את ההיפותזה לכדי בחינה מדעית, כך או כך כנראה שנאלץ להמתין כמה עשרות שנים לפחות בטרם תהיה שאלת היישום רלוונטית. ייתכן ויתגלה כי תכנון מערכת שתקיף את כל טווח הפעילות המוחית האנושית הינה מטרה בלתי אפשרית, ראוי לציין כי כיום מדובר על אינטליגנציה בלבד ולא על מרכיבים קוגניטיביים אחרים כגון רגשות, רצונות והכרה עצמית, וגם בטווח זה האתגר גדול שכן למרות שכבר כיום ישנם מחשבים העולים על האדם בשחמט, הרי שמחשב "מושלם" יצטרך להשתוות לאדם באינספור תחומים מובחנים הרבה פחות כגון הבנה בסיסית לפחות של יחסים בינאישיים והערכה אסתטית, למשל.
עם היות היפותזת ההחסרה ככל הנראה בלתי ישימה מבחינה מעשית, שכן נגעתי רק בקצה הקרחון של הבעיות הכרוכות בה, לדעתי היא בכל זאת בעלת חשיבות ככלי התייחסות לבעיה הפסיכופיזית ובעיית חופש הבחירה. הרעיון כי כל מחשבותינו, תחושותינו וכו' הינן מתוכנתות ודטרמיניסטיות היא בעבור מרבית האנשים מפחידה ומייאשת, ובאם נצליח למצוא אלמנטים בעצמנו שלא ניתן לתכנתם ולשכפלם, הרי שייתכן ומצאנו את יסוד התודעה והבחירה החופשית. כמו כן, זו היא דרך נוספת לגשת אל שאלת התודעה העצמית כתכונה בפני עצמה (שתחייב תכנות בדרך היפותטית כלשהי במדיום בינה מלאכותית) או כתוצר נלווה לפעילות הקוגניטיבית האמפירית שכבר היום מתברר כי היא ניתנת להסבר, ניסוי והוכחה אמפיריים וכי ניתן לעמוד על התהליכים הנוירוביולוגים המרכיבים את מרבית פעולות המוח, תוצר שהוא אינו אמפירי וכאמור, יוצר שלם הגדול מסכום חלקיו. ואולי למעשה זהו האלמנט היחיד שלא ניתן לשכפול, התודעה העצמית, ההכרה העצמית, בעוד שכל השאר נתון בידיים פיסיקליות דטרמיניסטיות, החופש היחיד שניחן לנו הוא להביט בעצמנו, בכל מה שאין אנו למעשה שולטים בו. ואולי החופש שהאדם מבקש להאמין כי יש לו טמון בכל מה שמחשב לעולם לא יוכל לעשות מעצם טבעו המתמטי ואילו האדם כן, השאלה היא מה הם אותם דברים, להרגיש? לקוות? לכאוב? לאהוב? או אולי פשוט להכיר את עצמנו?.
  

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

קוגיטופוביה


דיויד יום מטיף להפרדה בין ההגות הפילוסופית על השלכותיה לבין חיינו ביום-יום. יום מדבר בשבחו של הרגל אותו הוא עצמו מתאר כ"עצל ונרפה" של אמונה במוסכמות העולם וחיים נוחים לפיהם למרות הניגוד האווידנטי לנוכח ערפיליותם ואופיים המוטל בספק של החיים ה"נוחים" הללו כנגזר מן העיסוק הפילוסופי. התנהגות פופלארית זו של יום מזכירה למעשה את "תסמונת בת-היענה" של טמינת הראש בחול למראה מטרד או סכנה, בתקווה שההתעלמות הן הבעיה תגרום לה להעלם. במצב כזה מושלכת הפילוסופיה כמדע למעמד של עיסוק משני חסר משמעות שלמעשה אינו נועד לתרום דבר וחצי דבר לעוסק בו שכן הפילוסוף עצמו נמנע מלעסוק או לחיות לפי המסקנות המתבקשות מהגותו שלו, במצב כזה משולה הפילוסופיה לפתירת תשבצי הגיון ותו לא, אין בה שום תועלת זולת שעשוע ועניין לעוסק בה, כך, מובן שאין היא ראויה להיקרא "מדע" וודאי שאין היא ראויה לכינוי הבומבסטי שלה "אם המדעים".
האם אין הפילוסופיה הנעדרת השלכה על חייו של האדם אוסף אקלקטי של גיבובים מחוכמים יותר ומחוכמים פחות המתאספים לידי תורות לקוניות חסרות תכלית שכן אין הן משכילות לקיים בעצמן את מסקנותיהן שלהן, או להתעמת עם הבעיות שהן יוצרות.

רנה דקארט, בתהליך דדוקטיבי של ספקנות בלתי מתפשרת, תהליך רדיקליסטי הדומה דמיון רב להוכחה מתמטית ושקשה להשיג על נכונותו, הגיע למסקנה מבעיתה לפיה רק הוא, או לחילופין, האדם הקורא את הספר, קיים, ואין דבר זולתו הזוכה לקיום ממשי מוכח, קרי, אין בריות זולתי, אין חפצים ואף המציאות מוטלת להגדרה של אשלייה מחוכמת ותו-לו. מצב זה מוכר בטרמינולוגיה הפילוסופית כ"סולפסיזם". דקארט נמנע מלעסוק בהשלכות של מצב הסולפיסיזם ולהעמיק לחקרו ונמלט בנסיון פרוקרוסטי כל עוד נפשו בו אל חיקו המערסל של אל מלמעלה בסידרה של הוכחות על הגבול המגוחכות שספק אם דקארט עצמו יכיר בהן כקבילות להוכחת קיומו של אלוהים. וכך, משזנח דקארט את המערכה וברח אל חיק הוודאות של חיים כהוויתם למרות היותם מוטלים בספק, נותרה בעיית הסולפסיזם בהינה ולמעשה עד היום לא ניתנה לה תשובה מספקת. למיטב ידיעתי, אף לא אחד מיורשיו וממשיכי דרכו של דקארט השכיל להתמודד עם הירושה הבעייתית של דקארט, ואף אחד לא טרח להמשיך את החקירה הפילוסופית מאותה נקודה מטילת מורא של הסולפסיזם או להעמיד תשובה מספקת למה אין בעיית הסולפסיזם קבילה או רלוונטית. כ- 200 שנה לאחר דקארט התרעם הפילוסוף הצרפתי דני דידרו ואמר כי הכשלון בהפרכת משנתו של דקארט (החלק הראשון) הינו בגדר שערוריה, אך בכל זאת, הסולפסיזם עומד בגאון כבעיה שאינה נפתרה, ועם זאת, כל מי שאי פעם נתקל ונחרד למראה התוצאות של חקירתו של דקארט מעדיף לחיות את חייו בהתעלמות מוחלטת מהסולפסזים. פילוסופים וחוקרים רבים מבטלים את הסולפיסיזם ואומרים כי הרעיון מופרך, לא רציני ואבסורדי אך אף אחד לא השכיל לספק טיעונים קונקרטים ואף אחד לא הצליח להצביע על טעות בחקירתו של דקארט.
מה ערך העלאת השאלה "quid est vertias"?[1] מה הערך בנסיון לעמוד על טבעם של הדברים וגילוי הדברים כהוויתם בשעה שאם אין המסקנות הללו נוחות, יעשה כל אדם כנוח לו תוך התעלמות מהתוצאות שעוררה חקירתו את האמת?
אם אדם המבקש לרדת לסופם של הדברים בחיפוש אחר אמת וודאית (כמו דקארט) יתעלם לבסוף מהתשובות שימצא ויתמכר לאותו הרגל "עצל ונרפה" של קיום אנמי ועיוור המתעלם מכל מה "שמעבר", מה ערכו של העיסוק הפילוסופי? האם שעשוע ועניין ותו-לו? האם אין הבעיות שמטרידות את הפילוסופיה אקוטיות לגבי כל אדם, האם אין הסולפסיזם שהוכח בצורה חפה מספק דבר שיש לחקרו? האין הפרדוקסים של פרמינידס וזנון שהועלו לפני אלפי שנים אך מעולם לא נפתרו והמעמידים את כל הפיזיקה המודרנית וחיינו בכלל באור אבסורדי דבר מה שיש לרדת לסופו? ואפילו יום עצמו, שהעלה את בעיית הסיבתיות והקשר המוטל בספק בין סיבה לתוצאה, האם אנו עד כדי כך פחדנים ומוגי לב שנוכל להתמכר לאותה אוטוסוגסטציה לא מבוססת ולהאמין שאכן הסיבה לכך שידנו זזה היא שאנו רצינו שהיא תזוז, למרות שיום מספר לנו כי ייתכן ולא כך הוא המצב?


[1] לטינית:"מה היא האמת?"

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

מעברה השני של הדלת


שתי פילגשים נמצאו לי באותו החדר, ומבולבל, לא ידעתי למי מהן נתאווה גופי ואת מי קיוותה רוחי, ואולי יחדיו משלו השתיים על ממלכת יהבי. אך הייתה אחת מלכת ימים עברו, ואילו האחרת יורשת עצר ימים לבוא, וכך, בערב העברת השלטון החגיגי, ידעו רגליי מבוקשן, ובעוד גופי על-כורחו נוטה לכיוון האחד, אצה דרכן של אלו בכיוון האחרת.
ושם, ניצב בינה לבין הסף ועינייה כזריחה ומולן בגוני שקיעה נצבעת הדלת, מילותיה מוכיחות, נוקבות ושואלות, נימתן חריפה אך במעברן באוויר נמתקות וכמארש ניצחון נופלות על אוזניי. "לא התכוונתי שכך זה יהיה, יכולת לפחות להגיד שלום..." היא אומרת ואילו אני מניד בראשי. אילו ידעה כמה נחבטה מילה זו מעל דפנות שרעפי, "שלום", וודאי הייתה מבינה, ואולי לא, אולי הייתה עודה קובלת כנגדי, אך זאת רק משום שהפרידה החפה ממילים, הייתה רק לי פרידה, דמומה, ערירית ונהגית בין קירות ליל תובנות, ולה היא רק אובדן בגזירה שלא ביקשה לעצמה.
"איני יודעת..." ולשמע מילותיה אני מחייך בתמיהה "כיצד לא ידעת?" אני שואל ולשון הזמנים המשתנה מתמיהה את הבעתה, "ידעתי מה?" היא שואלת ואילו אני מלמל "הכל...".
"אתה מתכוון להשאיר אותי כך, עירומה, נבוכה..." היא שואלת ואילו אני מתקנה "כוונתך שאני מותיר אותך נשכחת" ומילותיי דולות מתוכה בהרף שביבי חשש המתהווים לכדי פחד על מימושו המיידי ותרגומו לכדי כאב, ניבט אלי מעינייה הנקרעות אחר אדישותן.
ועתה מצטרפת לסביאתנו גבירה נוספת, סרסורית בת שלוש הברות, ניצבת לה כל העת בפינת החדר, חולשת על שיחתנו ומבקשת לשרבב שמה אליה. אך מבטיי, קרים וזועמים ממש ככמיהתי לקסמה, כעסי עטור כוויות, מותרים אותה תמיד אך פסע מאיתנו ובושמה ממלא נחירינו. ואילו אני עתה כאורפאוס בערוב מסעו מן השאול, האם בדומיה נכרכה היא, אשתי, אחר צעדיי? אל לי להביט, כי הנה קצה המדרגות, הנה עוד רגע והיא שלי, ולו רק אמשול ברוחי ולא אביט לאחור, אצא מאוויר חתום עבש אל שמיים נפרסים, ולא לדעת, לא לדעת, מה אמר מבטה, מה דיברו עינייה מעברה השני של הדלת, והיא תיוותר. ואותו דיבוק מוכר מדגדג בצווארי, להביט אחור אלי סער מתגלע ולהפוך נציב מלח שבוי בקפאון צעדיו, לעד הייתי נכנע לו אך עתה כל נפשי הקוראת דרור יכולה לו. "היית יכול לדבר איתי פעם אחת אחרונה, היית יכול לכתוב את אחד המכתבים האלו שלך..." היא מבקשת לסייע ביד הדיבוק. לא, לא יקירתי הכמעט אהובה, אני משיח לעצמי, כי מילים אחרונות המופקדות בידייך היו עושות אותי לאסירך, לאסיר תשובתך. ובין אם היה זה מאסר-עולם בדממה המעצימה עם הצפייה להפרתה, או מאסר בו בוקר בוקר אקיץ לסדרת מלקות אם כצפוי תשובתך תכזיב תקוותיי, לא ארכין ראשי בפני המאכלת בידייך. בפשטות, מרובות מידי הצלקות על עורפי.
"אך אחרי כל מה שהיה, מן הראוי שהיית נפרד, אומר דבר מה" היא מוסיפה ומקשה. "אך לא היה דבר" אני נזעק בקול רפה ואין זיע בפני "כל שעליו נכאב הוא כל שיכול היה להיות ולא היה, הריון בלא צירים, עובר שלא טעם מאוויר העולם, ציפייה ותו לו".
"ואילו על זה עתה אנו כואבים" אני ממשיך "אך עינייך רגישות מגבי, וידייך אם יבקשו ידאבו אלף מונים מרגליי לכשיצעדו. את הפרי המונח מנחה לרגלייך מיאנת להרים, הסבת מבטך והוא נעלם. עתה את קוראת אחריו, ייתכן ואוזניו קרויות לזעקותייך וייתכן ולא, אובדנך מפליג מעימך, והאם נישאת קינתך מעל הגלים או נבלעת בהמייתם? שלחיה וראי, אך אל תצפי מן הים כי יענה לך יותר מרחשו המתמיד".

"אתה אינך מבין, לא הבנת, אני לא ידעתי..." וצירופם של שלושת לאווים אלו כאיל ניגוח נגד מתרסיי. לא, אני משיב עצמי, שתיקתה דיברה, השיחו ידייה, לעינייה מילים והרי מעל כל אלו נתיני הפרשנות צעדו מעשיה בסך.
"פחדתי..." היא ממשיכה ועתה בוערת בי חמתי להשחית, במילותיי המתונות במקצב עשן הסיגריה המיתמר אל-על, בשצף וחרון אכפה דבריי על המציאות, למען השקט נפשי, אמת חלולה אמלא במילותיי. 
"כלוא בנפשך, ביקשתי לברוח" אני פותח "על נפשי לנוס בטירוף. ילדון טיפש אז כינית אותי ובשלשלאות משכת בחיוך. שם, בחשכת גופך במיטה, צוהר אור מסורג באישונייך, תקוות שווא של אסיר עולם, לאוויר הרים, מימי נחלים, לחופש בשפתייך. גוף אסור בין ידייך הבלתי מתמסרות, מפתח כלאי בערוותך נאצר, מזהיר וטמיר, נפלא מידי הדוממת אל מול שפתייך ששלילה וסירוב דוברת שתיקתן.
"בלילות, זעקתי אילמת באוזנייך הדהדה, ונאקות גופי הצמא אלייך בלבבך ידעת, ובחיוך אל שינתך לא נספנת. אסירך אותו שבית, כל ייסורי אלו, נחמה נמצאה לי כי ידעתי, סוהרת תמימה, מבלי משים, היית את בכלאך שבנית, אסורה לצידי, מאוהבת באהבתי, ולברוח לא תוכלי.
"השלשלאות בהן אותי אסרת אלייך, אוסרות גם נפשך שלך. כלא זה של תקווה כוזבת, של חלום שבור, כלא אהבה זה, ביתנו שלנו שבנינו. ואל נא בלבך תדמי, כי בהיותך הסוהרת חופשייה את. עם נשברים הכבלים, עם מתנפצים הסורגים וקורסים קירות התא, אני הוא זה החופשי, ואילו את נותרת ללא כלום, ערירית ובוכייה בנפשך השונאת עצמה בתוך ביתה שחרב. עתה אמרי לי יפתי, מי הוא האסור?". ועם תום דבריי, כל פנייה דוברים בוז, לעג ורחמים.

"הייתי רוצה לבקש ממך דבר מה" היא מצהירה בקול מדוד ומבטה נתון בדלת "הותר אותה פתוחה אחרייך... כדי שתוכל לחזור, עשה לך סימן, דבר מה לזכור, אותי, חותם על זרועך חותם על ליבך...".
"האם אני בתולת ישראל?[1]" אני לועג לה "ומה לי לשוב אל ערים אלו להן חטאתי ומהן גורשתי?" אך מיד נימתי מתרככת למול פניה הנופלות "הרי לא תדעי?" אני מנחמה "מאותו יום אני ירא ואותו אני מקווה, יום בו בינות מאות פרצופים אזהה את פנייך צועדות לקראתי ברחוב, אותו יום של תקווה מגיעה אל קיצה, מסלול מעגלי בין מיליוני צעדים השב אל מוצאו. אותו יום של חלום כניצן הופך פרח תחת השמש ועתה דינו רק לנבול, היום בו תהיי את כולך, וכל שיכלת להיות וכל שרציתי שתהיי, ואז יתברר כי אינך דבר מכל אלו. עתה אני נפרד ממך ועם הטרק הדלת נפרדת את לשתיים משני צידיה, בשר ודם צועדת לקול מחוגי השעון ורוח קפואה בזמן בו ראיתיך לאחרונה, בו הכרתיך ונטבעת בזכרוני. את הראשונה לא אכיר עוד, את השנייה אוהב, ולכשיפגשו השתיים, ותהפוך האחת אט אט לשנייה, אכזבה מתוקה, חופש ריק ומרוקן לאחר שנות יהב מתכלים בהבזק אחד של הבל יופי כביר מידות ותחתיו נחשף שקרו".
"נגמר?" היא שואלת ואני חוכך בדעתי. "איני מכיר את המילה הזו..." אני משיב לבסוף, "איזו מילה אתה כן מכיר?" היא שואלת, "געגוע" אני עונה בעודי קם ואוסף את חפציי "אני מכיר את המילה געגוע". ופניה, עת אני נפנה מעליה אל הדלת, קוראות אחרי, או כך אני חושב. "לא תאמר שלום בכל-זאת?" היא שואלת "הדרך ארוכה" אני משיב "ואולי בסופה בכל-זאת לא תמצאי. תרמילי כבד, איני יכול לשאת אותך, יש לקחת רק את מה שנחוץ, אחרת במהרה יפגשו ברכיים באדמה".

אוושת הדלת הנסגרת נשמעת מאחורי, וזהו ודאי עונש חדש מן האולימפוס, אני מהרהר לעצמי, בכל פעם לטרוק אחרי את הדלת אך שוב ושוב ולמצוא עצמי בעברה השני, זה שביקשתי לעזוב.


[1] ירמיה ל"א, 20

חובת ההוכחה


מסה על הזרות האנושית, עירום רגשי, עורה של הנשמה, אותנטיות וכמה דברים שניטשה אמר

"כשם שהעצמות, הבשר, הקרביים וכלי הדם
עטופים בעור ההופך את מראה האדם לנסבל
                                                                           כך סערת הרגש ותשוקות הנפש עטופות    
                                                             יוהרה, היא עורה של הנשמה"
-פרדיריך ניטשה-

יחיד וחברה. החוף מוגדר ע"י הים, העמק מוגדר ע"י ההר, הטוב ע"י הרע והאושר מוגדר ע"י הסבל וכך גם היחיד, מוגדר ע"י החברה. מושג הזהות האישית וודאי קשור קשר גורדי בתיחום מהותו של היחיד ע"י החברה, ואותו יחיד הרי אינו אלא השתקפותו שלו בעיני הסובבים אותו. מיד מתעוררת התהייה, האם אותו יחיד, אותה זהות המוגדרת בעיניהם של הזולת, היא אותה זהות העומדת בבסיס מהותו של היחיד העומד בפני עצמו ואינו מוגדר ע"י בבואה של זהות המשתקפת כתוכחה ניצחת לנגדו בעיני הסובבים אותו?
התשובה המתבקשת היא "לא!" נחרץ ומהדהד. וודאי אין כל נבכי הנפש, נימי הנשמה וקרביו של האדם גלויים לעינה הבוחנת של הסביבה אלא הם עטופים או מסנוטזים, ביוהרה, כמאמר ניטשה, או מעטפת פסבדו-תיאטרלית המהוה את מנגנון ההגנה הפסיכולוגי המורכב ביותר של נפש האדם. הפרדה בתוך זהות דואלית מפוצלת, אחת "פנימית" ואחת "חיצונית".
אין כל האשמה ביחיד, וודאי החברה משחקת את משחקת הזהויות השאולות והבלתי-אותנטיות מתוך אינטרסנטיות של הלך רוח אקסזיסטנציאליסטי אגוצנטרי המושתת על הסכמיות חשאית של השלמה עם משחק התפקידים וחוסר האותנטיות של האדם.
אפיזודה מינית ארעית, וודאי לא נישקה אותה בחורה את מחשבותי, לא את תחושותי, חלומותי או תהיותי, לא את אשר אני יודע ולא עם מה שאני רוצה, היא לא נישקה אותי כי אם משהו אחר, היא התנשקה עם מראה חיצוני שוודאי אינו קשור בדבר לנבכי נפשי, היא התנשקה עם הקינאה של חברותיה, היא התנשקה עם חשיבותה העצמית, ולגבי, היא התנשקה עם מערכת פעולות חיצונית שכל תכליתן הייתה הכוונה להכנס אל מכנסיה, הצגה של דמות שהייתה זרה ומוזרה לי "הפנימי", וודאי לא התנשקה איתי האמיתי מכיוון שאין כל סיכוי שאותה נערה זכתה לראות ולו שמץ של אותנטיות ממני לאורך כל המהלכים שהובילו לאותה אפיזודה וכן אין כל סיכוי שאני זכיתי להכירה באמת על בוריה, ועל כן, הננו, זוג יישויות זרות מנותקות לגמרי אחת אל השנייה ועם זאת עוסקות בביטוי הקירבה הגדול ביותר של הטבע האנושי. זרות לעד תהיה המוטיב המרכזי ביחסים בין בני-אדם, לא משנה מידת הקירבה, הזהות האותנטית, "הפנימית" לעד תהיה בודדה.

"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו, תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת" אמר אוסקר ויילד. ממה מפחד האדם בסרבו לחשוף את עצמו ואת נפשו עירומה כביום היוולדה, אלא משתמש במסווה המנסה להסתתר תחת אצטלה של הצגה המתיימרת לאותנטיות שאינה הביטוי הלויאלי לאמת הבלתי תלויה שלו? מהי אותה מחיצה החוצצת בין נפשו הגולמית של האדם לזו המוצגת לראווה כזהותו הידועה והמוכרת ברבים? אמר ניטשה: "האדם לעולם לא יבין את רעהו: נפשו נדהמת מכמויות הטירוף והרשע שאגורים בנשמתו של חברו", במקום להטיח בפני החברה נשמה עירומה למען תתמודד אותה חברה עם האמת הבלתי מתפשרת של הוויתנו אנו מציגים איזה משחק, נוטפים מחשיבות עצמית, משחקים דמות, אוסף של מאפיינים שסיגלנו לעצמנו מתוך כוונה תכליתית של עיצוב דמות שתשחק במשחק החברתי שבמהותו קטונתי מלעסוק במאמר זה, אך הוא קשור ברצון לעוצמה (ספר של ניטשה). אולי עיצוב הדמות הבלתי אותנטית בעליל נובע ביסודו מאיזו בושה, פחד מחשיפה של סודנו הגדול ביותר, אנחנו. כמו פחד מעירום, כך מסרבים אנו לחשוף נפש אמיתית, רגשות, מחשבות, פחדים ועוסקים בשיווק עצמי, שווי זהותנו החיצונית לערכים חיצוניים, אולי קולקטיבים, זהות שלעד תעמוד בניגוד, בהתנגשות, במאבק עם זהותנו האמיתית. ואלי התפתחות הסופר-אגו יסודה בבושה באיד ופחד מחשיפתו. עיון זריז בכתבי פרויד יראה שהגיל בו מתפתח הסופר-אגו הוא פחות או יותר הגיל בו חדל הילד מהרגשת הנוחות והטבעיות בלהתרוצץ עירום והוא מתחיל להקפיד על לבישת בגדים בפרהסיה. כך, משהתבגרנו חסרים אנו את האותנטיות של העירום, הן הגופני והן הרגשי של הילדים שאין כנים ואמיתיים מהם, לא בכדי אמר ישו:"אם לא תשובו להיות כילדים לא תבואו אל מלכות שמיים"[1].

"החיים מקריבים עצמם תמורת עוצמה, הרצון לעוצמה" ניטשה, כמובן. אם נחשוף את זהותנו האמיתית, העירומה, פגועים אנו, חשופים למשלח ידם של הבריות, ועל כן, מנגנון ההגנה האדיר של הזיוף האינסופי מקריב את החיים על מזבח נסיון הוכחה של משהו שהוא אינו אנו באמת, הוכחה של עוצמה, הישגים חברתיים בקניית לנו אוהדים מתוך פחד של פגיעה במהותנו הבסיסית, שבהכרח מתחייבת מחשיפה.
כמאמר ניטשה על טיבה של שיחה שאין מסתירים בה דבר, ששמה האמיתי גיהנום, לפי ניטשה, חשיפה של האדם אל הזולת היא הקדמה לבגידה.

פרנץ קפקא דיבר על מושג "לחיות אמת". כה מרוחקות הבריות מקיום מושג זה במובן של זהות חיצונית וכה מרוחקים מקיום מושג האותנטיות של הוסרל, היידגר ושות'.
כמובן, הזיוף אינו מוחלט וכולל, פה ושם צף ועולה שמץ אותנטיות מבעד למעטה היוהרה, הזהות המרוכבת ממאפיינים זרים והזרות האנושית מתערערת, כמובן, הזהות החיצונית המסונטזת אינה מנותקת לחלוטין מהמהות האמיתית והיא מושתת עליה ויונקת ממנה אך זו האחרונה מכוסה בשכבות של יוהרה, זיוף והעמדת פנים.
התאטרליות של החיצוניות שלנו, סודות קרבינו, נשמתנו, עטופה בעור של יוהרה, חשיבות עצמית וזהות שאולה מסונטזת, שלעד תהיה נסיון של ממכר עצמי, חובת הוכחה שאיננו מטורפים, הוכחה שנפשנו אינה מרושעת, אינה מעוותת, הוכחה של זהות מוצלחת המשחקת יפה במשחק החברתי, ומעל לכל, זהות אינה נפגעת באמת ואינה נבגדת שכן אין אף אחד בעמדה שבה יכול הוא לבגוד בדבר שאינו נתון לו. עלינו רק להיזהר מכך שמרוב שיווק עצמי, לא נמכור את כל כולנו ונאבד לעצמנו לנצח.


[1]  דברי ישו בספר "הבשורה ע"פ מתי", תהרגו אותי לא זוכר איזה פסוק, בכל אופן ניטשה היה הורג אותי על זה שאני מצטט את ישו.

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

למה דקראט טועה



דקארט טעה. אלוהים מושלם לא יצר מציאות מושלמת, גם לא אשליה מושלמת. המציאות, או האשליה של מציאות אינה מושלמת ואינה אמיתית. למה? פרדוקסים. סתירה עצמית במציאות, אי-ראצינליות של המציאות, טעות פנימית במבנה של המציאות.

יוצר המציאות לא יוכל לעולם להיות מושלם וכל-יכול.
האם הבורא יכול ליצור אבן שאין ביכולתו להרים?
מעבר לכך, אם הבורא מחליט שברצונו לברוא, הרי שהוא איבד מאומניפוטנטיותו כיוון שמעשה הבריאה נעשה בהשפעת ההחלטה ורצונו לברוא. ואם לא בחר הבורא לברוא, הרי שהוא אינו עצמאי שכן הבריאה נעשתה מחוץ לרצונו. הבורא אינו מושלם כיוון שהוא כפוף לרצונו או לחילופין סיבה אחרת, והבורא אינו מושלם כיוון שאין ביכולתו להרים את האבן שיצר.
ייתכן שהבורא אינו מושלם, אך עדיין ייתכן שכושר הבריאה שלו מושלם. הוא אומנם נתון לרצונו או לסיבה אחרת, ואין הוא יכול להרים את האבן שיצר, אך הוא עדיין יצר. אך האם מה שיצר מושלם או אמיתי? לא ולא! מדוע? פרדוקסים.

פרדוקסים במציאות ניתן למצוא בסתירות ויזואליות:



איזה ריבוע הוא הקידמי? לא ייתכן כי שניהם קידמיים ואחוריים. אך ניתן לטעון כי התשובה תלויה בצורה שבה מסתכלים, ניחא. אך מה עם הציור הבא:


פרדוקסים ויזואלים מבטלים את אמינותה של המציאות הויזואלית-אמפירית.

עוד לא קם האדם שהצליח למצוא טעות בטענותיהם המטאפיזיות של פרמינידס וממשיכו זנון. לעולם לא יוכל אכילס לעקוף צב איתו הוא עורך תחרות, מדוע? מכיוון שעד שיצמצם אכילס פער של 10 מטרים בינו ובין הצב יעבור הצב עוד מרחק, אפילו יהיה זה מרחק קטן, ועד שיצמצם אכילס מרחק קטן זה, יעבור הצב מרחק נוסף וכך עד אינסוף ולמעשה לא יוכל אכילס לעקוף את הצב לעולם. אבל למעשה עוקף אכילס את הצב ללא בעיה, ואי אפשר להסביר את הסתירה. פרמינדיס וזנון צודקים ועם זאת המציאות בה אכילס עוקף את הצב סותרת את הצדק הפרמנידי הזה.

פרדוקסים מעמידים את המציאות בסתירה עצמית מה שגורם לה להיות אי-רציונלית בעליל. המציאות אינה מושלמת.



אז שוב, מי אני?


ובכן, מה אני? שוכב אני עם פני מעלה על כר דשא נרחב באחד הגנים הציבוריים של עירי, בוהה בתקרת התכלת שמעל ומעלה שאלה זו, ומה אני מוצא? אמנע בכל תוקף בשלב זה מלהשתמש במילה "יודע" שכן טרם יודע אני דבר, אלא אבחר לבדוק מה יש לי כבסיס ממנו אצא בחיפוש אחר ידיעה. התמונה האינסטנקטיבית שמצטיירת לי בבואי לתפוס את הוויתי היא כגוף, בעל פעילות מנטלית כלשהי הנמצא בקיום כלשהו. באם ישאל אותי אדם אחר לגבי זהותי, אגיד לו כך: אני שחר, ומוגדר אני ע"י זהותי שלמשל היא בעלת שם המזהה אותה. וזהותי זו מיוצגת ע"י גופי הנמצא במציאות שהיא עולם שלפי אמונתי הוא כוכב בתוך יקום רחב ידיים ולמעשה אין סופי. לגוף זה שלי אפשרות פעולה ותנועה במרחב זה בו אני נמצא, המוגבל תע"י החוקים הפיזיקלים של אותו מרחב. ואם ישאלו אותי כיצד אני יודע זאת, אגיד: דרך החושים, חושי מספרים לי בדרך אמפירית כי אני גוף בתוך מציאות המורכבת ממאפיינים רבים, מוגדרים לרוב ע"י חוקים פיזיקליים של חומר ותנועה, הנה כך כבר מצאתי כלי אחד בו יכול אני לעשות שימוש, החושים, המספרים לי על המציאות, המרחב והצורה של כל דבר ובכלל זה גם על מציאותי המרחבית שלי. עכשיו ישאל אותי אותו אדם, ומה מתרחש בתוכך? אבחן שאלה זו בעיון ואשיב כי דומני שאמתחתי ארסנל של ידע (אין זה ידע וודאי, וההבדלה היא אקוטית במקרה זה, כך אני מצטייר בעיני עצמי בנקודה ההתחלתית אך ברור שאין הדברים כה פשוטים והידע מוטל בספק עד שיוכח כנכון ועל כך בהמשך), דברים שמשחר חיי למדתי וצברתי ונאגרו בזיכרוני, הידע שלי מתבטא במגוון דברים המתחילים בהכרה של פרטים סביבי, כך למשל יודע אני את צורתו ומטרתו של כיסא כאשר אני נתקל בכזה. בנוסף, יודע אני לזהות עצמים ספציפיים כמו מכרים, את ביתי ואת בבואתי שלי במראה, והכרה זו מסתמכת על זיכרון של הכרות קודמת, כך יכול אני להגיד שלמעשה ידיעותי הן זיכרון מניסיון עבר של חיים שאורכם מתקרב לשמונה-עשרה שנה שבמהלכן צברתי ידיעות שעתה עומדות לרשותי במנותק מהעבר וככלי זמין להבנה של הדברים שסביבי. וכך הנה מצאתי כלי נוסף שיכול לשמש לי כעזר, והוא זיכרוני, קרי ידיעותי, המשתרעות מהכרת חפצים ועד דיקלום הגותו של ניטשה שזה עתה סיימתי לקרוא באחד מספריו וטיעוניו עוד חקוקים יפה בזיכרוני. מעבר לידיעה, יכול אני לקבוע כי יש לי היכולת לפעילות מנטלית המתבטאת בכמה מובנים. למשל, יכול אני לרכוש ידע חדש, וכך אני עושה כל הזמן, יכול אני לעשות שימוש בידע הקיים ולנווטו כדי הסקת מסקנות. כמו כן, יכול אני במסגרת הפעילות המנטלית הזו להסיק מסקנות ולברר דברים כמו למשל מתמטיקה , כלומר במילים פשוטות אני מסוגל לחשוב. ומה עוד מתחולל בתוכי? אני מרגיש, כך למשל פעמים אני מרגיש פחד, שמחה, סקרנות וכל מכלול הרגשות האלו, וכך אני מרגיש אהבה עמוקה אל נערה מסוימת ורגש סלידה מנער אחר, וכן יכול אני להגיד כי רגשות אלו משפיעות על פעילותו המנטלית ושותפות בהכתבת מעשי כגוף שכן אני מרבה לעסוק בהשפעת רגשותי באותה נערה, וכתוצאה מכך מרבה אני להתחנחן בנוכחותה ומנסה אני להתחבב על ליבה באותה מידה בה אני מבקש להתרחק מחברתו הבזויה בעיני של הנער שאינו חביב על ליבי, ולמשל יכול אני לקבוע כי רגש הסקרנות מניע אותי לחקור ולעמוד על טבעם של הדברים. וכך מוצא אני דבר מה נוסף הנמצא באמתחתי כמאפיין שלי- רגשות, שכלל לא ניתן להתעלם מהמצאותן (דבר שפילוסופים רבים עשו).
זהו כמובן תיאור סכמתי וערטילאי ביותר של עצמי כפי שאני מצטייר בעיני שלי, אך אין לו כל ערך כיוון שאין אני יכול להסתמך על דברים כפי שהם נראים לי, אלא עלי לבררם לעומקם. אך תיאור זה מעניק לי מושג על הכלים העומדים לרשותי ועתה אמנה אותם: יש לי את חושי המספקים לי מידע "מרחבי", יש לי את הידע שלי שמספק לי הכרה (ולמעשה מבוסס על זיכרון), יש לי היכולת לפעילות מנטלית- מחשבתית ויש לי הרגשות. מכל אלה עלי לסנתז דרך להבנה וחקירה בחיפוש אחר האמת. ובטרם אעשה בהם שימוש עלי לבחון אותם לעומקם ולראות מה עוד עשוי לשמש לי לעזר או למכשול או סתם כמאפיין בדרך בה אני מבקש לצעוד.