אז מה העניין עם שירת ביאליק

אומרים לנו שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי של ישראל, נו, אז אומרים... אבל למה שנסכים לקבל את הקביעה הזו, הכל כך ישנה וכל כך נגועה בלאומיות מבלי לבדוק מה בעצם יוכלה שירת ביאליק הישנה הזו להציע לנו? ובכלל, מה זה "משורר לאומי", מאיזה תוקף? ומה קודם למה, שירת ביאליק בבגרות או שירת ביאליק כשירה לאומית? אני מסרב לבלוע בקלות כל מה שמנסים לתקוע לי בתוך הגרון.

אז מה בעצם יש בשירת ביאליק שעושה את חיים נחמן ביאליק למשורר הלאומי? המאמר הזה על שירת ביאליק, למשל, לא מתבלבל ומסביר לנו למה שירת ביאליק כל כך חשובה. אבל האמת היא, כשחושבים על זה, רוב מה שאנחנו מכירים מתוך שירת ביאליק זה הדברים הקאנוניים, מה שנלמד לבגרות, שירים כמו "על השחיטה", "לבדי", "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו-"הכניסיני תחת כנפך". אני קפצתי אל העמוד של חיים נחמן ביאליק בפרויקט בן-יהודה וגיליתי ששירת ביאליק כוללת עוד כמה שירים, עוד כמה מאוד שירים ליתר דיוק.

אז מה יש לנו כיום שהוא עדיין רלוונטי מתוך כל שירת ביאליק המהוללת? מבנים ישנים שהולמים את השירה הרוסית, נושאים לאומיים שכבר היום הם חשודים, ארס-פואטיקה שהיא כבר מזמן לא רוולנטית אחרי מות המחבר ועוד קצת יבבנות על אובדן עולם בתי המדרש היהודים. זהו? זה המשורר הלאומי שלכם? אולי הסיבה לכך שלעיתים נדמה שהציונות תקועה אי שם בעבר היא בדיוק בגלל שדברים כמו שירת ביאליק עדיין נחשבים למעוז הלאומיות.

אבל האמת היא שיש משהו בשירת ביאליק, ולו רק בגלל שדורי דורות של משוררים עבריים התייחסו אל שירת ביאליק באיזושהי צורה. היו שמרדו בשירת ביאליק, היו שחזרו אל שירת ביאליק, היו שהשאילו ממנה, התווכחו איתה ובשורה התחתונה מעט מאוד משוררים אם בכלל היו יכולים להיות רלוונטים מבלי להתייחס בצורה כזו או אחרת אל שירת ביאליק. במילים אחרות, קשה לכתוב שירה בעברית מבלי שרוחה של שירת ביאליק תשב לך איפשהו באחורי הראש, ואולי זה מספיק בכדי להכתיר את ביאליק בכל זאת בתור המשורר הלאומי של ישראל. 

מזוכיזם

הלהבה הקטנה ריצדה מעל מעטה הברזל בידי רוח נעלמת, הפכתי את המצית בכדי להחיש את התהליך. קולות צעדים הקפיצו אותי ובלא להרפות מלחצן המצית האזנתי לאלמוני שנכנס לתא השירותים הסמוך. הנחתי ללהבה לבעור עוד מספר שניות, תוהה האם הספיקה המתכת להתחמם דייה וגומל בליבי להקצות עוד מספר שניות לבערה. הרמתי את חולצתי וחשפתי את בטני, הרפתי מלחצן המצית וכהרף עין נעלמה הלהבה, לשנייה בהיתי במצית התמימה לכאורה אך הזכרתי לעצמי כי אין להניח לה להתקרר וביד בוטחת והחלטית הצמדתי את הקצה הלוהט אל שיפולי בטני בסמוך לטבור, כאלפית שנייה לקוח לכאב לקובע מעמדו כקיים, ואז, הצריבה. עצמתי עיניי, הגוש שנדמה חסם את ראותיי זמן כה רב לפתע נעלם, חשתי כמו שואף אני אוויר לראשונה מזה זמן כה רב, כמו לראשונה חשתי בזרימתו לתוך חזי. הכאב העצים אך לא הרפיתי והצמדתי את המצית ביתר כוח אל עורי, לשנייה שוב הייתי שם, בפרובנס, על הגבעה הירוקה ההיא הזרועה אלפי חרציות צהובות מרקדות ברוח, כמעט יכולתי לשמוע את זמזום הצרצרים, כמעת יכולתי לחוש את הרוח על פני ולראות את ענני הנוצה מרחפים באיטיות מעלי. שאפתי שאיפה אחרונה והרמתי את המצית. האזור היה אדמומי, ידעתי כי בעוד מספר דקות יופיעו השלפוחיות. קמתי ויצאתי מתא השירותים, מוריד את המים בכדי לא להעלות כל תהיי בראשו של שכני לגבי מעשיי שם. גופי כמו ריחף כששבתי אל המשרד, לבי פעם בחוזקה וידיי רעדו כאשר טיפלתי בניירות על שולחני, מתענג על האוויר הבא בשערי אפי, חייכתי עד בוא הערב. בערב חזר המחנק, ישבתי בחדרי מעשן ובוהה בקיר, שני ספרים שניסיתי להתחיל לקרוא היו מוטלים זנוחים בפאתי המיטה וסימנייה שידעתי כי היא מיותרת לחלוטין מבצבצת בסמוך לכריכה של שניהם. באחרונה החלתי לשנוא את שעות היום ושמחתי שוב על הלילה שהגיע אך לא ידעתי מה לעשות בו ונכונותי להיוותר ער עד אשמורת הבוקר מילאה ליבי תהייה מודאגת באשר לכיצד אעסיק עצמי עד הנץ החמה. ערוץ אחר ערוץ לא נחה דעתי מן הטלביזיה וגם זו לבסוף עמדה כבויה ודוממת, בדמיון רב מידי לגוף השרוע לפניה. יצאתי החוצה ומיד געשה סביבי המולת אנשים רבים, חלקם מתגודדים בקבוצות ומשוחחים, אחרים חלפו על פני מחווים בפניהם לשלום וזוכים לתמורה מאולצת מידיי הכבדות. בכל אשר פניתי נכרו בדרכי אנשים, כמעט אחוז אימה החשתי את צעדיי אל מאחורי הבניין, אל החורשה הקטנה שעמדה שם, ומשמצאתי עצמי לבדי, שוב לא ידעתי מה אעשה, הצתתי סיגריה נוספת וישבתי על ספסל זנוח מט ליפול. מיששתי את השלפוחיות מהבוקר ונדמה כי לא יכלתי לחדול.

אמרתי לה שאיני רוצה לראותה יותר, שאיני יכול, אמרתי לה שהכאב רב מידי וכי אני מחפש חיים בלעדיה, אמרתי לה כי אני עושה זאת למעני, אך למעשה זה היה למענה. לא נעלם מעיניי כמה עיניתי אותה, כמה אובססיה זו שכרכה נפשי סביבה טרדה מנוחתה וכמה העיקו עליה מכתביי החוזרים ונשנים אודות אהבתי הנכזבת אליה. אמרתי לה שאני שונא את הכאב שהפנים שלה גורמות לי, שיקרתי, לא היה דבר שאהבתי יותר.

על השולחן בחדר נחה סכין יפנית. מתחת לזרוע, מעל לצלעות, החלו לבצבץ קילוחי דם ראשונים לכשהרמתי את הסכין. שוב הרגשתי שאני יכול לנשום, שוב הזכירו לי הכאב והדם הזולג במורד האגן שלי, שוב זכרתי שאני חי, בלעדיהם נדמה היה כי לא כך הדבר, שירים שבעבר היו מרטטים לבבי עתה התנגנו וחלפו בלא שאזכור כלל להאזין להם, סרטים שבעבר היו מביאים אותי לכדי דמעות עתה היו מרדימים אותי. חיים הם ככל הנראה כאב, שכן בלעדיו נדמו אלו כפגו ולא היו, וששוב לא צרבו בי פנייה היפות כל כך, נותרתי לבדי עם הסכין והמצית, מנסה להזכר כי אני בחיים, מנסה לנשום.  

אז מה העניין עם לימודי כתיבה יוצרת

אני יודע שבעבר כבר כתבתי על כל הנושא של כתיבה יוצרת אך הנושא ממשיך להעסיק אותי לא מעט. תמיד חששתי כי לימודי כתיבה יוצרת עלולים דווקא לדכא את היצירתיות ולהכניס את כל הנושא של כתיבה יוצרת לתוך סכמות ותבניות מקובלות ובכך דווקא לדכא את היכולת להיות מקורי. מצאתי בזמנו קורס כתיבה יוצרת באינטרנט שדווקא קצת שינה לי את כל הגישה לגבי הנושא של לימודי כתיבה יוצרת ואני חייב להגיד שמאז אני רואה את כל העניין אחרת לגמרי.

כישרון ומקוריות הם דבר אחד, ניסיון חיים וחוויות שיכולות לשמש בשביל כתיבה יוצרת הם דבר אחר, ואילו לימודי כתיבה יוצרת הם דבר שלישי שונה לחלוטין שלא בהכרח בא על חשבון הדברים האחרים. לימודי כתיבה יוצרת במסגרת של קורס כתיבה יוצרת, בין אם הוא גשמי או וירטואלי באינטרנט, מאפשרים למצות את היכולות של הכישרון הטבעי, האינטואציה, ההכרות עם הספרות וכמובן גם הניסיון של החיים שמספק חומרי גלם לכתיבה יוצרת. כתיבה יוצרת אינה רק אמנות, היא גם אומנות, מיומנות נרכשת וטכניקה שמאפשרת להוציא משהו שיושב בתוכנו מהכוח אל הפועל ומאפשרת לנו למצות את היכולות הבסיסיות הטבעיות או המטופחות שלנו. כלים של כתיבה יוצרת הם דברים שמאפשרים לנו להבין יותר טוב מה אנחנו עושים כאשר אנחנו עוסקים בתחום של כתיבה יוצרת ומאפשרת לנו ליצור ארסנל של כלים וטכניקות לביטוי עצמי ויצירת סיפורים, שירים או נרטיבים באופן כללי.

עם זאת, חשוב שלא לתת ללימודי כתיבה יוצרת להשתלט על היצירתיות שלנו, חשוב להתייחס אליהם בתור מה שהם – כלים שמיועדים לעזור לנו לשפר מיומנות בתחום של כתיבה יוצרת אבל לא להחליף או לפצות על העדר כישרון, השראה ויכולות בסיסיות של מקוריות ותובנות לגבי המציאות של החיים שבאה לידי ביטוי דרך כתיבה יוצרת. אנשים נוטים לחשוב על כל הנושא של כתיבה יוצרת במונחים רומנטיים של אדם שכורה מתוך צור לבבו מילים יפות או שמקבל השראה מאיזו מוזה ערטילאית, אך בפועל כתיבה יוצרת היא מלאכה, וכמו כל מלאכה היא דורשת מיומנות, הבנה, ידע תיאורטי וניסיון רב שניתן לרכוש דרך לימודי כתיבה יוצרת. 

הלהקה שבי

הרחובות הריקים הללו, מזור ליצר נדודי חסר הישע, ואם ארקח לי משכך כאבים שמנמן, מה בכך? אין בכך דבר. ומה אחפש? לעולם לא אדע, אך דבר אחר כן אדע, איני רוצה למצוא את אשר אני מחפש. הבזקים חטופים של אידיליות עלומות, ומה בהן? מה מותרן מן הרחובות השוממים האלו, כלום אושר ימצא לי בין ידי כאשר לא ימצא בשיגיונות מוחי ההלום והקודח. קולות פסנתר מזכירים לי חיי גבורה, מזכירים קהלים משולהבים ובחורות דומעות, אותן בחורות המביטות בי מעברו השני של הכביש, מהפארק, מביטות בשאט נפש, או רחמים, או חשקנות או במבט תוהה מצפה לתשובה לשאלות קוסמיות, הן מבטיהן בראשי בלבד, אעשה בהן כרצוני, אאנוס אותן בעדינות או אתנה איתן אהבים באגרסיביות חסרת רגש. ממרומי חלון הקומה השנייה נשקפת אלי העיר, אמא, אני חייב לנסות לעוף! קולות גיטרה גורמים לי לחשוב על סמים, מה בכך? אין בכך דבר. הימים האלו, ככולם יגוועו, ואין זה אני הגוסס משחר ילדותי, הימים הם, הם אלו הנוקפים ומתים בזה אחר זה, אני, עודני כאן. קולות בס, גורמים לי לחשוב על משקפיים, ומבט מצועף, ואיך אני אוחז בזקנה הזו החולפת על פני ופוצח עימה בוואלס סוער, ושאון עצמות קרסולה הקורע תחת ידי האיתנות ונשבר, ואיך היא צונחת לרצפה, ואני נחרד, ומדדה הלאה וכל פרצופי קורן גאווה, ורק מרגע שחרטה פוקדת אותי אני נפנה להציץ בעמודו הראשון של הספר תחת זרועי, אך גם זה בקרוב יושלך שכן מעמסה כבדה הוא ומעיק על אצבעותי המיוזעות ומחליקות על כריכת העור. קולות תופים, גורמים לי לחשוב על פלוטו, ודחף עז חולף בגווי, וכבר מתפרץ החוצה והנה השמיים הם ארץ והארץ שמיים, ידי נשרטות מהאספלט ושוב אני על רגלי, אהה כן, אני משיב לזבנים ההמומים, הטירוף חביב עלי מכל. קולות מפוחית גורמים לי לחשוב שאני מיוחד, וקולות חליל מזכירים לי שיש טובים ממני, וקול מיוסר מרטיט מיתר בלבבי, ויהבי יוצא אל ספסל פינתי חשוך, לשבת באפס מעשה ולהאזין לשקט של הלהקה שבי.

כשהוובוזלות רועמות

נתחיל בהצהרה לפרוטוקל: ווזובלה היא דבר נורא ואיום, והיא גורמת לך להפליג בדמיונך בתוכניות שהולכות ונעשות יותר ויותר גרפיות לגבי איפה ואיך אתה הולך לתקוע את הדבר הזה לבחור שמחצרר לידך בלי הפסקה כל המשחק ומה יהיה האפקט על המנוול.

מה מניע אותם לתקוע בדבר הזה בלי להפסיק, לא משנה מי משחק או מה קורה במשחק – על כך דבר יגיבו בתקיעה.

אף אחד, לא השחקנים על המגרש, לא הצופים בקהל ולא הצופים בבית,  לא יוכל להסב את מבטו ולדמות שמה שקורה על המגרש מנותק מההקשר האנושי שסביבו, כדי שאף אחד לא ישכח שכאן זה אפריקה.

יש בזה גם אלמנט של פולטיקה ופרובוקציה. בלי יד מכוונת (ואולי עם) החברה האפריקאית דוחקת את פיפ"א ואת העולם כולו לפינה וכופה עימות בין הנורמות של המערב ואלו של אפריקה בידיעה שיש להם את יתרון הביתיות. הנושא סומן היטב מלכתחילה כעניין תרבותי והשימוש חסר כל הפרופורציות בוובוזלות נועד להבהיר שהסתיימו הימים בהם העולם המערבי קבע לאפריקאים איך הם צריכים להתנהג, והם ינשפו בדבר הזה עד שהריאות שלהם יציצו מהצד השני והסרעפת תתעופף למגרש כדי להזכיר לנו את זה.

הוובוזלות תובעות מהמונדיאל הזה להגשים את מה שהוא התיימר להיות בעבור דרום אפריקה בפרט ואפריקה בכלל, כבוד והכרה מודחקת לעיתים בעצם קיומם, בעצם השותפות והרלוונטיות שלהם במשפחת העמים ביום חגה של הדת הנפוצה ביותר בעולם, הכדורגל. כל זה כמובן לא משנה את העובדה שהוובוזלות הן דבר נורא ואיום שגורמות לך לצאת מכל משחק בתחושה כאילו עשית את הטעות של לקלל את אחותו של זינדין זידאן.

מה העניין עם החזרת אהבה?

מסתבר שמילת המפתח "החזרת אהבה" היא מילת חיפוש שנכנסת אלפי פעמים בחודש אל תיבת החיפוש של גוגל. זה לא אמור להפתיע אותנו שהרבה אנשים מבקשים לדעת איך להחזיר אהבה מכיוון שברור כי הנושא של החזרת אהבה הוא משהו שמטריד כל אדם שאיבד ולב שבור הוא אחד המצבים הכי מטרידים שעוברים על בני אדם במהלך חייהם, והוא כמובן מועצם על ידי התרבות שמצד אחד מקנה ערך כל כך גדול לנושא של אהבה ובמקביל גם מעצימה את הכאב של לב שבור שמניע אנשים לחפש דרכים של החזרת אהבה באינטרנט.

מה שכן מפתיע בנוגע לנושא של החזרת אהבה הוא התוצאות שמתקבלות כאשר מחפשים החזרת אהבה באינטרנט. במקביל למספר עצות בסגנון מדובר הזוגיות של "לאישה" או במקרה הפחות טוב "מעריב לנוער", נראה כי הנושא של החזרת אהבה מטופל באינטרנט במידה רבה על ידי פנייה אל כוחות אל טבעיים והנושא של כישוף להחזרת אהבה חוזר שוב ושוב ומככב בראש תוצאות החיפוש (מה שמעיד בין היתר על כמות הכניסות מתוך החיפוש של "החזרת אהבה").

 לדוגמא אפשר להביא את האתר הזה על כישוף שדן בסוגים שונים של כשפים ומקדיש כמה וכמה מאמרים לנושא של החזרת אהבה. במאמר המקושר כאן נידונות הדרכים השונות לבצע כישוף להחזרת אהבה בצד מילות אזהרה לגבי השלכות בעייתית אפשריות. מאמרים אחרים באתר מסבירים ביתר פירוט את הצעדים השונים לביצוע כישוף להחזרת אהבה. גם באתר הזה ישנו מאמר הדן בנושא של החזרת אהבה שאומר פחות או יותר דברים דומים.

צריך לשאול מה מניע אנשים בעלי לב שבור לפנות את מיסטיקה וכוחות אל-טבעיים מתוך הרצון בהחזרת אהבה. האם המצב של לב שבור הוא בלתי נסבל על כדי כך שאדם יהיה מוכן לקבל כל אפשרות  ולוותר על הרציונליות שלו בכדי להחזיר אהבה שאבדה. ואולי זה לא עניין ששמור רק לנושא של אהבה או החזרת אהבה, והאמונה של אנשים בכוחות על טבעיים ונושאים כמו כישוף בחברה שלנו היא רווחת יותר ממה שהיינו רוצים להאמין או שאנחנו על כל פנים נוטים בדרך כלל לחשוב. 

לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם

לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם. במיטה שלי, שיער חלק ונעים, והן מורידות את הסיכה, או הגומייה, או הדבר הזה מפלסטיק שאני לא יודע איך קוראים לו, ומניחות בצד, במקום שיהיה להן קל למצוא אחר כך, ואז אני מלטף להן את הראש. ולצוואר שלהן יש ריח טוב, והעור שלהן רך, ואני מנשק להן את הצוואר, ומחליק על העור, והן מחייכות, אבל לא באמת, והעיניים שלהן מאופרות, תמיד מאופרות. והשדיים שלהן מושלמים, לא גדולים מידי ולא קטנים מידי, מושלמים, ארוזים בחזיית סאטן שחורה. והישבן שלהן, במכנסיים צמודות בגזרה נמוכה, ישבן של מנוי שנתי למכון כושר, ישבן של סלט ירוק במקום צ'יפס, ואחרי כל זה, אין לי ברירה אלא לשלוח לשם את היד שלי.

וכשאני מפשיט אותן, כל שאני יכול לקוות לו הוא לא להתאכזב, וזהו. לעולם לא אהיה מופתע, שום דבר פלאי וקסום לא יחכה לי שם, תמיד זה יהיה אותו דבר, טוב יותר או טוב פחות, אבל תמיד אני יודע מה יתגלה מאחורי הבגדים הללו. אני אומר משהו, והן צוחקות, ועכשיו אני מתלבט אם לשקר, ואם הן רוצות שאני אשקר, והייתי מעדיף להימנע מזה, אבל לפעמים צריך, לפעמים הן צריכות את זה, לפעמים גם אני, לפעמים גם אני אוהב להעמיד פנים.

וכשהן הולכות אני קם, מדליק סיגריה וניגש למחשב, בודק דואר, נכנס לאתר חדשות ורואה מה עשתה היום הבורסה למרות שאין לי אפילו אגורה מושקעת. ניגש למטבח, שם מים בקומקום ובזמן שאני מחכה עובר על העיתון, קורא רק את הכותרות בחלק של החדשות, את חלק ב' אני שומר לתה. כשהאדים מהכוס ממלאים לי את המשקפיים ומאמר המערכת נעלם לשנייה קלה, אני תוהה לאן הכל נעלם, כל התקוות הללו, שהמצאתי, שבדיתי מליבי בפעם הראשונה שראיתי אותן, בפאב, במסיבה, בתחנת האוטובוס. האם יחד עם הבגדים אני מוריד מהן דבר אחר, אני תוהה, והרי כשהן שם, עירומות, אני כבר לא מצליח למצוא ולו שבריר ממה שייחסתי להן לפני שהתפשטו, ואולי רק רציתי לייחס להן. כשאני מרחיק את הכוס והאדים על הזגוגיות מתפוגגים, עמם מתפוגגות גם כל המחשבות הללו.

ואני לא רוצה לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם. אני רוצה את הבחורה הפגומה ביותר בעולם, אני רוצה עיניים שהן תהומות ללא סוף. הכרית שלי צמאה לדמעות, וקירות החדר שלי, הם רוצים לשמוע וידויים, הם רוצים אותי נדהם ואת הלב שלי שועט. וכל כך הרבה זמן לא שכבתי עם אדם, רק זיינתי בובות.