יום שבת, 8 בינואר 2011

ועכשיו על אריסטו


בעקבות העניין המחודש שלי בפילוסופיה היוונית, אחרי שקצת חזרתי אל הדיאלוגים של אפלטון התחלתי גם לברר מחדש האם גם אריסטו יכול להציע משהו מעניין בימינו. אז חייבים להודות כי אריסטו קצת פחות מלהיב לעומת אפלטון מהרבה בחינות. יש הרבה חן בדיאלוגים של אפלטון שאין בכתיבה הפחות ספרותית של אריסטו. מצד שני אריסטו מציע ללא ספק חשיבה מתקדמת יותר במרבית התחומים שבהם הוא פועל וכמובן שאין ספק שעם כל הכבוד לאפלטון אריסטו הותיר חותם הרבה יותר עמוק והוא למעשה המורשת של הפילוסופיה היוונית על התרבות המערבית.

אז מה אנחנו יכולים לגלות כאשר אנחנו חוזרים אל אריסטו? דבר ראשון אני חייב להגיד שאני מעדיף את המטאפיזיה של אריסטו הרבה יותר מאשר את זו של אפלטון. אמנם תורת האידיאות של אפלטון היא נחמדה מאוד ומעוררת השראה, אבל אני מעדיף את אריסטו שמשאיר את הכל בעולם החומר והחושים ולא בורח לאיזה עולם מופשט שבו הכל טוב ומושלם. אריסטו מחפש את השלמות בעולם הזה, ומי שמכיר את ההיסטוריה של התיאולוגיה יודע עד כמה הגישה הזו של אריסטו היא משמעותית לגבי כל כך הרבה דברים. ואצל היוונים כמו אצל היוונים, המטאפיזיקה גוזרת עוד הרבה דברים כמו האתיקה, תורה המדינה ואפילו האסתטיקה. אריסטו לא מחפש את המדינה המושלמת שלו באיזו אידיאה מופשטת של צדק שרק הפילוסוף הכי חכם (אפלטון כמובן) יכול להשיג אותה ועל כן הוא זה שצריך לשלוט (המלך הפילוסוף). אריסטו רואה את המדינה כדרגה גבוה של ביטוי של הטבע החברתי של האדם, ויש בזה כמובן משהו נאיבי או לפחות קודר כי כנראה שאם נלך עם השיטה של אריסטו לא נוכל להמנע מהמסקנה שבטבע של האדם יש כמה קלקולים די רציניים אם ככה מדינות בימינו נראות.
לאחרונה גם גיליתי כי אריסטו השפיע מאוד על הפילוסופיה היהודית, בעיקר בימי הביניים, וכי כל הפילוסופיה המהוללת של הרמב"ם היא למעשה התאמה של היהדות עם התורה של אריסטו. לא יודע למה זה מרגש, הרי בעצם בימי הביניים כולם דיברו עם אריסטו, עד כדי כך הוא היה חשוב. 

מחשבות על "על השחיטה" של ביאליק


אחרי שהצליחו להמאיס אותו עלי בתיכון חזרתי לאחרונה לקרוא קצת ביאליק. מתוך הטראומות של לימוד ביאליק לבגרות בהתחלה נמנעתי מהשירים המוכרים כמו "על השחיטה", "הכניסני תחת כנפך" ו-"לבדי" שכבר נאמסו עלי. אבל אחרי שקצת מתרככים, וקצת שוכחים את המורה לספרות שהצליחה להרוס לך את ביאליק, מגלים כי גם לשירים האלו יש קסם שנותר קבור מאחורי כל הפדגוגיה הנוראית הזו של לימודי ספרות לבגרות.

"על השחיטה" הוא אחת הדוגמאות לשירים של ביאליק שעוד אפשר למצוא בהם הרבה עניין, אלא שהוא מכיוון שונה לגמרי ממה ששואלים אותו עליכם בבגרות בספרות. כמובן שיש הרבה דברים די בנאליים ב-"על השחיטה" של ביאליק. ההתרסה כנגד האל, הזעם ועוצמת הרגשות (מי כבר כותב שירה בימינו עם רגש?), תאוות הנקם והתחושה שהעולם נגמר. אלא שזה אחד הדברים ב-"על השחיטה" של ביאליק. "על השחיטה" מחלק בין תליינים מוחלטים וקורבנות מוחלטים, ואולי על רקע פרעות קישיניב זה מובן אבל לדעתי עדיין יש כאן משהו עמוק יותר לגבי התפיסות היהודיות והציוניות שאפשר למצוא ב-"על השחיטה" ובשירה של ביאליק באופן כללי.

בשורה האחרונה של "על השחיטה" כותב ביאליק כי "כל מוסדות הארץ נמקים", וניתן אולי לפרש את זה כקריסה של החברה והמדינה שלא מסוגלת יותר להגן על היהודים ולמנוע את הפגיעה בהם. המדינה נמדדת מזווית הראייה של ביאליק מבחינת יכולתה להגן על היהודים, ואילו הכוונה כאן היא למיעוטים הרי שיש בו יסוד אוניברסלי דמוקרטי שבא לידי ביטוי ב-"על השחיטה" של ביאליק. אלא שדומה כי ההתרסה, הזעם וקריאות הנקמה של ביאליק כלפי הרשעים הגמורים היא למעשה לא רק כלפי התליינים שביצעו את "השחיטה" אלא כלפי כל מה שמסביבם, עולמם, ערכיהם ועוד, והנקמה שעליה מדבר ביאליק ב-"על השחיטה" היא נקמה בעולם הזה כולו. עם זאת, אין ב-"על השחיטה" אף מוטיב של גאולה זולת הנקמה והחורבן שיבוא על אלו שביצעו את השחיטה. ביאליק למעשה אינו דורש נקם ב-"על השחיטה", משום שהנקמה היא מעבר להישג יד ואולי רק בהישג ידם של השמיים. עיקרון הדם מול דם אינו עומד ב-"על השחיטה" של ביאליק, בלתי אפשרי לתקן את העולם על ידי הריגת מספר שווה של קוזאקים כנגד היהודים שנהרגו בפרעות, האשמה של הגויים כלפי היהודים היא גדולה מזה, והמכות שיפלו עליהם "על השחיטה" הן כמו מכות מצריים. 

יום שישי, 7 בינואר 2011

אהבתי את בודלר


אהבתי את בודלר, אהבתי את בוקובסקי, אהבתי אותך, וזהו שילוב מסוכן. אהבתי להשתכר בלילה לבדי בחדרי, אהבתי לראות אותך מתרחקת מעלי, אהבתי להיות מסומם, אהבתי להיות עצוב בגללך, אך ורק בגללך, רק בגללך אהבתי להיות עצוב. רציתי להיות מטורף, להביט במראה בגוף מעורטל למחצה ולמשש את זיפי פניי ואת עיניי בהן בוהקת השתקפות המנורה לשאול מה יהיה עלי. איני יודע למי שפר מזלו יותר, את נסכת משמעות בכל מילה שקראתי וכתבתי, ובלעדייך היו אלו אך מילים, אך הן אינן, אלו רחשי לב, וסערת רגשות, אלו תקוות וחלומות, זו כמיהה נוראית, זהו סירוב מוחלט להשלים עם החיים כמות שהם, זו הסלידה המוליכה לכדי בחילה מכל דבר שיש בו מן הרגיל. את היית לאומנות, בך הפכתי לאומן, ובלעדייך הנני ככל האדם. לי ניתנה האומנות ולך ניתן להפך לאומנות, ובך מצאתי כל אשר ביקשתי, בך סמאו עיני, ובך לא יכל לבבי עוד לשקוט, בעינייך המביטות בי נולדו לילות לבנים, ומידייך מפכה היין, ומפיך עשן הסם נודף, בין רגלייך ניחוח ערגה לחיים קסומים, ועור פנייך כנייר קלף ריק. ואני בתאוותי העצורה, בידיי הרוטטות, לבבי הפוחז וראשי המפליג בשיגיונות אודות תקוות שאיני רוצה בהגשמתן. הייתי אני למכחול, שעל אותו נייר בתולי היה למכחולו של מונה, של מגריט של ואן-גוך, ומקולך דליתי את בטהובן, שוברט ושטראוס, ועינייך לפני הביטו בגיתה, בפרוסט ובסארטר. לכשרוני אין כל חשיבות למן הרגע בו קבעתי גדולה ספרותית בשיר היכול לדבר אודותייך ואין כל חשיבות למחברו, או לחריזתו ומשקליו, לא למשמעותו או אם יאצור בחובו כל רעיון נאצל ומרנין, שכן כל עוד היית את לכותרתו, לא יכל להיות יפה ממנו.

יום ראשון, 2 בינואר 2011

שלושה פרגמנטים


1.כולנו קשורים בחוטים, חלקנו יותר מאחרים, יש כאלה שקשורים בהרבה חוטים, ויש כאלה שרק באחד או שניים. אבל עדיין, כל עוד אתה קשור, אתה לא חופשי. בכדי להיות חופשי באמת אתה חייב לשרוף את כל החוטים שקשורים אלייך, וזה קשה.
חוטים קושרים אותך למקום אחד. מקום שלא תוכל להתנתק ממנו כל עוד אתה קשור אליו בחוט, ולא משנה כמה תנסה, מבלי לשרוף את החוט לא תשתחרר. אתה תמיד תהיה קשור, פיזית ונפשית.
חוטים באים בהרבה סוגים, בעובי שונה. אתה יכול להיות קשור במאה חוטים או בחוט אחד ממש עבה וזה יהיה אותו דבר, אבל בדר"כ ככל שאתה קשור ביותר חוטים אתה באמת פחות חופשי.


2. העיניים שלך. דומני כי החלק היחידי בגופך שאני אוהב הוא עינייך. אותן מנהרות כחולות, מובילות אל תוך נבכי הבלתי נודע של נשמתך. מטעות, מתעתעות. מראה עינייך אומר כי תמימה את, ואין דבר יותר רחוק מן האמת. אבל, היה ואבדתי ולו לשנייה בתוך עינייך, המתבוננות בי בכזו ערגה, בכזה רעב, סקרנות בלתי מסופקת. ברגע שאחזו בי עינייך אין אני עוד יכול להשתחרר ולעד אני בשבייך, שוכח ממגוחכות ורשעות שאר גופך ונשאר כלוא לעד בכלא הכחול שלי, כלא גדול, מאיר, משקר.

3.את האש, הלהבה. בוערת בריקוד מקסים, מרחפת באוויר בצבעים מרהיבים, שמזמינים, פשוט מזמינים, להושיט יד, ולגעת. הבערה המכשפת שלך, שפשוט אוחזת בי, וגורמת לי לאבד לשניה את קול ההגיון ולרצות להושיט יד ולגעת בך. הקסם הבוהק שלך, גרם לי לשכוח שנגיעה באש יש בה מן הסכנה, סכנה להשרף ולהכוות, אבל קסמך המרצד מול עיני משכיח ממני כל פחד ומורא מאותו סבל של כוויה, שפוחת ומתגמד לעומת הרצון לגעת בך, הלהבה.

יום שבת, 1 בינואר 2011

סומה ופסיכה - דיון בבעיית הגוף ונפש בפילוסופיה


קשה לי לחשוב על אפשריות נוספות לפיתרון בעיית הגוף והנפש מעבר לשלוש המוצעות בפילוסופיה זה אלפי שנים.
אפשרות אחת היא זו של אלו הקרויים מוניסטים-מטריאליסטים. המוניזם גורס כי אין שתי אמיתיות ביקום, כלומר אין צד רוחני-נפשי וצד פיזי אלא רק אחד מהשנים. הגישה המוניסטית-מטריאליסטית גורסת כי רק הגוף הוא הקיים, האדם הוא סך-כל אבריו אך לא מעבר. כל תהליך בו, בין אם "נפשי" או פיזי או תהליך פיזי-כימי-ביולוגי בלבד. ההסברים המסורתיים מצד המחזיקים בדעה המוניסטית-מטריאליסטית אומרים כי ה"נפש" כביכול שוכנת בכל הגוף. ניתן להפריך גישה זו ללא כל בעיה. אך הגירסה המדעית-מודרנית של גישה זו איתנה הרבה יותר. לפיה הקוגניציה של האדם היא פעולות נוריוניות והעברות סינפטיות המתרחשות במוחו. כל נפש האדם, הכרתו, מחשבותיו ורגשותיו הם למעשה מיליוני מיליונים של פעולות עצביות, חשמליות וכימיות. האדם הוא חומר, וכשהחומר מפסיק להתקיים, כך גם האדם.
מנגד עומדת הגישה המוניסטית-רוחנית של קיום רוח בלבד, נשמה שהיא למעשה ללא גוף. גישה זו נשמעת הזויה למדי אך ניתן למצוא לה ביסוס למשל בסולפיסיזם הקרטזיאני, המטיל ספק באמיתות הגוף ומציגו כאשליה, אך מוכיח את קיומה של יישות חושבת. גירסה מתונה יותר של גישה זו ניתן למצוא בבודהיזם אשר מציג את הנפש כזרם תודעה נצחית, אין הבודהיזם שולל את הגוף אך הוא אינו מייחס לו כל חשיבות, אלא רק לנפש כיוון שהיא נצחית והגוף הוא בבחינת כלי ריק.
הבודהיזם עלול להיות מבלבל, כיוון שבמהותו, לדעתי הוא מוניסטי-רוחני, אך במישור הפרגמטי, הוא שייך יותר לגישה השלישית: הדואליזם, שהוא כמובן הפוך למוניזם ומדבר על קיום של גוף פיזי במקביל לנפש "אן-פיזית". לדואליזם גרסאות שונות. ייתכן כי הנפש היא מנותקת מהגוף, או שהיא שוכנת בו, ואם היא שוכנת בו, האם היא מתה איתו, או שהיא רק דיירת- זמנית בגוף הפיזי הספציפי הזה ולאחר מותו עוברת לגוף אחר או לעולם אחר, ישנן הרבה גישות הנעות מפילוסופיות למיסטיות לגבי טבע הדואליזם הפסיכו-פיזי.
בין שלוש הגישות הללו ניתן למצוא גם גישות שהן מעין פשרה, או בטווח בין הגישות השונות, כמו הבודהיזם או ה"אפיפנומנון", אך לרוב גישות אלא מופרכות ורוב ביסוסן הוא דתי וא-רציונלי, ואם אמצע אחת שתעלה על הדעת אעניק לה את מירב תשומת הלב הראויה לה.
אך איני בא פה לבחון את הגישות השונות כי אם לחשוב באופן עצמאי על בעיה זו.

אתחיל בידוע לי. ידוע לי בוודאות כי יש בי משהו אשר נקרא לו בשם קוגניציה, שהוא מצד אחד יכול להיות נפש,או בסך-הכל פעילות נוירולוגית, ייתכן כמו כן שפעילותי המנטלית היא ממוקר מעבר לי בהכתבה דטרמניסטית כלשהי. אני יכול להיות בטוח בקיומה של אותה קוגניציה מהעובדה שיש לי מחשבות, רגשות וכו'. מי שאינו מוצא הסבר זה מספק יכול לפנות למאמרו של רנה דקארט "הגיונות על פילוסופיה ראשונית" לשם הוכחה עמוקה יותר על דרך הטלת הספק עד למציאת קיומה של יישות כלשהי, קוגניציה.
אני אבחר להתעלם מן האפשרות של אי-קיומו של גוף, למרות שאפשרות זו קיימת, אך בשלב זה דומני שלעולם לא אצליח להוכיח כי גופי אינו קיים ודרות רבים של פילוסופים ניסו להוכיח את הסולפיסיזם של דקארט כלא נכון אך ללא הצלחה יתרה. עם זאת אפשרות זו היא דיון אחר לגמרי ולכן אשאר ברמה המטפיזית בלבד.
לכן, אני כעת יודע כי יש לי קוגניציה, וכן גוף פיזי, אך מה הקשר בניהם?
עלי למצוא משהו שיפריד בין הקוגניציה לגוף, ואם לא אמצא, הרי שהגוף והקוגניציה אחד הם.
אם אכן אני הוא חומר בלבד, וכל דבר הוא פעולות פיסקליות או כימיות, כיצד אם כן, יכולים למשל, ארועים להשפיע על הרגשתי ומצב רוחי. לשם המחשה נניח כי אני חובב אמנות, וכי תמונה במצוירת ביד אמן מרגשת אותי ומביאה אותי להתרוממות ומיטיבה על ליבי, איך נוצר הקשר הזה בין מראה התמונה לבין הקוגניציה? הרי אין שום מגע בין הגוף לתמונה וכל מדען יסכים כי אין פה שום תגובה כימית.  דוגמאות נוספות הן התרגשות והנאה שקריאה בספר יכולה לספק, או עצב שבא מארועים כלשהם ואלפי ארועים או חויות שאני עובר שהם משוללים פן כימי אך בכל זאת מחוללים תמורות בהרגשתי ובחשביתי, וההרגשה והחשיבה שייכות לקוגניציה. אך יבוא מדען ויגיד לי כי מוחי על כל פעילותיו הניורולוגיות והעברות הסינפטיות יכול לתרגם את המידע הנקלט דרך חוש הראיה, השמיעה וכו', לעבד מידע זה ל"תמונת-מצב" כלשהיא ולהגיב לפיה בשיחרור הורמונים למשל, שיגרמו לעצב, שמחה, התרגשות וכו'.
ידוע כי הפרשה מוגברת של סרטונין במוח היא סממן לשמחה, וכי לאנשים החסרים בסרטונין יש נטייה לעצב. ייתכן שכאשר אני רואה תמונה יפה, מוחי מעבד את המידע החזותי הנקלט דרך חושי הראיה, מיליוני עצבים, ניורונים, פעולות חשמליות וסינפטיות קובעים כי התמונה יפה בעיני ומפרישים סרטונין המרומם את מצב רוחי, הרבה בדומה למחשב על המעבד את המידע שנקלט בו ומקבל החלטות.
אם כך, אין בהשפעתם של דברים שלא קשורים לגוף על הקוגניציה בכדי לקבוע תשובה לבעיה.
נושא נוסף שכדאי להתעמק בו הוא הסמים. אין ספק ומוכח במדע  כי לסמים יש השפעה על הגוף, הן הם חומר, הורמונים או כימיכלים המשנים משהו בפיזיולוגיה ובכך גורמים לאפקטים שונים הן על הגוף והן ובעיקר על הקוגניציה. אם כך יבוא המדען ויגיד כי זו הוכחה ניצחת כי הקוגניציה היא פעילות פיסיקלית כיוון שסוג אחד של חומר מרומם את רוחה (כמו פרוזאק) וסוג אחר מעציב אותה (כמו ואליום), אחר מכהה אותה (אופיום). סמי הזיות הם בכלל הוכחה שכיוון שחומר דוגמת ל.ס.ד שנכנס לגוף משנה לגמרי את כל התפיסה של הקוגניציה את סביבתה, את החושים וכל דבר הקשור בכך, הכל על טוהר הכימיה, פיסיקה וביולוגיה בלבד, והן אף אחד לא יכחיש את פעילות הסמים ותמורותיהם על הקוגניציה.
אולם, מנסיוני יש השפעה על פעילות הסם שהיא מעבר לכוחו של החומר הנרקוטי בלבד. אם אדם המעשן מריחואנה למשל ירצה בכך, יהיה בכוחו להשאר "שפוי" ולשלוט בפעולותיו, ומצד שני, יוכל לאבד כל קשר לסביבה ולהיות מסומם לגמרי. יש לי נסיון רב עם סם זה (מריחואנה) ועל בסיס נסיון זה אני יכול לקבוע כי יש משקל רב, עד 60% בהערכה גסה למידת רצונו וציפיותיו של האדם המשתמש בסם על השפעת הסם עליו, למרות שלמעשה אותה כמות של חומר נכנס אל גופו ומתרחשות אותן פעיליות כימיות.   

למה אני אוהב אותה


האוטובוס דהר בכביש מודיעין, בואכה רמות. ממזרח הבליחו אותותיו הראשונים של השחר המבצבץ מעל האופק שהבהיק בגוונים של כתום וכחול.
האוטובוס טיפס אל עבר הבוקר הירושלמי הקפוא, מפלס דרכו בינות הערפילים שמלאו את אוויר הבוקר החדש והפכו את גיא ליפתא לזכרון ענן לבן ומסתורי.
עשן סיגריות מילא את חלל האוטובוס, גופות מוטלות על המושבים, רצוצות מעייפות וישנות כנגד חלונות האוטובוס שעשה דרכו במעלה העלייה לעבר הכניסה לעיר.
הבטתי בה, לידי, האור הכתום ממזרח שטף את פניה הישנות, לסתה רפויה ופיה פעור באופן מגוחך, משחרר את נשימותיה הקצובות המוטעמות בשמץ של נחירות.
הנערה היפה שהורידה בפני את חולצתה כמה שעות לפני כן ישבה שני מושבים מאחורי, ערה, ומבטה שורף חורים בגבי, אך לא שעיתי לתחנוניה ונותרתי נאמן למשמרתי ליד הבחורה הישנה באופן מגוחך לידי.
היא לא הייתה יפה באותו רגע, היא גם אינה נבדלת בהרבה מאחרות כאשר היא במיטבה, אך עתה לא נמצא בה כל זכר לדבר מושך. מה שכן, אהבתי אותה, וכמה שרציתי, לא יכולתי להתכחש לזה. כמה ששנאתי אותה, את פנייה דמויי הביצה הנישאות מעל גוף שמנמן חסר פרופורציות, כמה ששנאתי את אופייה החתולי, כפויי הטובה והמפונק, כמה ששנאתי את האופן שהתייחסה אלי. כמה ששנאתי אותה, לא יכולתי להכחיש את אהבתי. מצב מוזר, שאני שונא כל פרט בה ואוהב את כל כולה, ואיני יכול להסביר זאת.
האוטובוס פילס דרכו ברחובות השוממים של העיר הקפואה ונעצר בכיכר ציון. ירדנו מהאוטובוס, ניסתי ללא הועיל להתחפר בעצמי בניסיון למצוא מפלט מצינת הבוקר שפילסה דרכה דרך קרעים במכנסי.
מצונף בעצמי ורועד מקור הבטתי בה, יורדת רדומה מהאוטובוס ועינייה נפוחות. לשנייה נפגשו מבטנו והיא נפנתה לחפש לעצמה מונית. הנערה היפה שמקודם הסירה את חולצתה לפני  עמדה מולי ופניה מביעים תחינה אחרונה, אך אני צפיתי בשנייה, צפיתי בה בשעה שהתרחקה ממני לעברו השני של הרחוב. ובשעה שהלכה והתרחקה ממני, הבנתי, הבנתי מדוע אני כה מאוהב בה, בדיוק בגלל זה, בגלל שהיא הולכת מתרחקת ממני מבלי להעניק לי מבט אחד לאחור לנחמה.  

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

כמה מחשבות על אפלטון


לאחרונה יצא לי להרהר קצת על פילוסופיה יוונית ובייחוד על אפלטון. מי שקצת נכנס לעולם הפילוסופיה פוגש די מהר את אפלטון והפילוסופים היוונים אך אחרי כמה זמן הם נדחקים קצת לרקע, עדיין מורגשים בדיון אבל לא נוכחים בו פיזית. כבר הרבה זמן שאני נוטה להסתכל על אפלטון, ולמען האמת גם על אריסטו, כקצת תמימים, ראשוניים ובוסריים וכתוצאה מכך לקחת אותם כקצת פחות חשובים וקצת פחות רלוונטיים.
אבל עכשיו אני מבין שהיחס הזה כלפי אפלטון הוא כנראה לא במקומו. זה מדהים עד כמה בטקסטים של אפלטון יש תמצות של סוגיות שממשיכות להעסיק את הפילוסופיה ואף יותר מזה, שהתחילו להעסיק את הפילוסופיה רק אלפי שנים אחרי אפלטון. מפתה מאוד לחשוב שאפשר לחזור ולקרוא את אפלטון בכדי לקבל קצת השראה לגבי סוגיות שנראות כבוערות יותר בפילוסופיה בת זמננו כמו זו של הרלטיביזם ההכרתי והמוסרי.
נכון, בתחום מדעי המדינה אפלטון כבר נעשה די ידוע לשמצה עקב התרומה שלו, כך טוען די בצדק קרל פופר, למשטרים טוטליטריים עם הרעיונות הקצת מפחידים שלו ב-"פוליטיאה". אך מצד שני "המשתה" של אפלטון הוא עדיין טקסט נהדר ומעורר השראה ורגשנות בכל מה שנוגע לנושא של אהבה.
אך עם הביקורת והערך הרב שיש עדיין כיום למשנה של אפלטון, מה שאני גיליתי בזמן האחרון זה דווקא חיבה לבני השיח של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון. הרקליטוס ובייחוד פרותגורס מציגים עמדות שלא היו מביישות אף פילוסוף בן-זמננו, ולעיתים גם פילוסופים פוסט-מודרניסטיים, ובהחלט מעניין לקרוא את הדיאלוגים של אפלטון לא מנקודת המוצא הרגילה שמצפה שסוקראטס הולך לקרוע להם את הצורה עוד שנייה ולהיות בעדו, אלא דווקא לתמוך באנדרדוג הסופיסט שכנגד עמדתו אפלטון יוצא.
חוץ מזה אין ספק כי למרות השפה הקצת ארכאית בתרגומים של יהודה ליבס, הדיאלוגים של אפלטון הם בהחלט קריאה פילוסופית מהנה ויחסית קלילה, אם כי עדיין מאתגרת ומפרה. העובדה שכל כך הרבה סוגיות שהמשיכו להעסיק את עולם הפילוסופיה שלאחר אפלטון נמצאות בחמש הכרכים האלו היא סיבה מעולה לחזור קצת אל אפלטון, לפעמים הוא יכול ממש לעשות סדר בדברים ולתת איזו פרספקטיבה על הפילוסופיה המערבית כולה לדורותיה. עכשיו צריך לקרוא גם את אריסטו ולראות מה לו יש להגיד.