למזרח החל האופק להתבהר כמעה, אך אופיר ידע די זריחות בחייו בכדי לדעת כי יחלפו עוד כארבעים דקות בטרם יזכה לחזות בשמש של ממש מעל ההרים, כך או כך הוא ידע כי גם אז לא יעלה בידה של זו לחמם את האוויר הצונן יתר על המידה, לא בגובה 2700 מטר מעל פני הים, לא עם טלאי השלג שנחו על כל מדף סלע ושמן הסתם אך יהפכו נפוצים יותר ויותר ככל שיתקדמו. יום קשה נכון להם, הוא הרהר בליבו, ומיד, כתמיד, פטר חששותיו בציינו לעצמו כי ידע קשיים גדולים מאלו בחייו.
המחנה המה חרישית בתכונה מנומנמת, האוהלים הפזורים זעו לתנועת בעליהם המקיצים, חולצים עצמם משקי השינה ובזריזות עוטים עליהם את בגדיהם. בפאתי המחנה טרחו שני מורי הדרך המקומיים ששכרו בהעמסת הציוד על פרדות המסע, במרכז המחנה כבר רכן יוהאן, שותפם האוסטרי לטיפוס, מעל גזייה ועליה סיר בינוני המעלה אדים של קפה. יוהאן הרים מבטו וחייך אל אופיר שהשיב בברכת "בוקר טוב" אילמת והחל מתקרב אליו מכווץ בלא הועיל בתוך מעילו העבה, הוא חיבב את יוהאן, וזה, כך נדמה, השיב לו חיבה. אופיר התיישב לצידו של יוהאן, מנסה לקלוט מעט מן החום שנפלט מהסיר, הוא חייך בהוקרת תודה בשעה שיוהאן הגיש לו כוס קפה וכמה ביסקוויטים. הוא הצית סיגריה ובהה בנוף, משתדל להתחמק ממבט של יוהאן. "רק אל תבוא לבכות לי כשיכאב לך הראש...", אופיר ידע שהקול בעל המבטא הכבד צודק, אך אם הוא לא הפסיק לעשן בהזדמנויות כה רבות בחייו, ודאי לא יפסיק עתה, וכך או כך, אם על סף מחלת גבהים הוא יעמוד ביומיים שנותרו להם לטיפוס, ודאי לא תהה זו סיגריה זו שתכריע לכאן או לכאן, והוא ידע כי כושרו יעמוד לו בטיפוס בלא סבוך יתר על המידה אך בכל זאת בעל האתגר הניצב לפניהם, וכך, סיכם לעצמו, יש לו את מלוא הזכות להנות מהיופי הדומם של השחר המפציע מעל הרי מזרח פרו בדרכו שלו.
יד נעלמת טפחה על כתפו ומעט מהקפה שבכוסו זינק אל עבר האדמה "בוקר טוב, רמבו!" הוא לא היה צריך להרים את ראשו בכדי לדעת מי הוא בעל הקול הלטיני הצוהל, מרכוס, בן עשירים ארגנטינאי, התיישב לצידו וקיבל לידיו ספל קפה. "ישנת טוב, רמבו?" שאל מרכוס, מרוכז בביסקוויטים שבידיו. אופיר הנהן, למה לעזאזל הייתה חייבת קרן לספר למרכוס מה הוא עשה בצבא? טוב, היא ככל הנראה רק ניסתה להעלות את קרנו בעיני שאר חבריהם לטיפוס, אופיר חייך לעצמו כשנזכר במבטה הגאה כשסיפר לה על קבלתו לסיירת. אך למידע על עברו בצבאי לא הייתה את התוצאה המצופה, לפחות לא בעבור מרכוס שמיהר להדביק לאופיר את הכינוי "רמבו" והתענג בכל הזדמנות על שנינותו.
קרן, אופיר כמו נזכר בדבר שלא חדל מלהעסיק את מחשבותיו מרגע שהקיץ. הוא תר במבטו על פני המחנה, מנסה להזכר היכן הוצב האוהל שחיפש, ושם, אור העששית שדלקה בתוך האוהל הציג על הדפנות הכחולות צדודית נשית עוטה על עצמה שכבה אחר שכבה של בגדים. דקה לאחר מכן התיישבה קרן בהצהלה לצידו של מרכוס שהעניק לה נשיקה על רקתה ומיהר לכרוך ידו סביבה כמנסה לחממה. "גארסון!" קרא מרכוס בבידוח דעת אל עבר יוהאן "קפה למדמואזל!" יוהאן חייך קצרות ומזג כוס נוספת בעבור הנערה הישנונית עדיין. "בוקר טוב, איך ישנת?" חייכה קרן אל אופיר "בסדר גמור, אני..." הוא ויתר על המשך המשפט בשל העובדה שמרכוס בחר באותו הרגע לטעום מתנוך אוזנה של קרן שהגיבה מצידה בציחקוק שבעבור אופיר הבהיר כי עניינה בו תם לעת עתה. הוא הצית סיגריה נוספת.
פיסות השלג שהפשירו קלות ביום, וחזרו וקפאו לגמרי לכדי קרח בלילה נצנצו מכל עבר תחת אור השמש העומדת כבר במרכז הרקיע. אופיר הלך דומם באחורי הקבוצה כשלגבו תיק שיכל להכיל בקלות גם אחד או שתיים מחברי הקבוצה, מנסה להביט בנוף אך אינו מצליח לעצור עיניו מלשוב פעם אחר פעם אל גבה של קרן ההולכת כעשרה מטרים לפניו, עסוקה בשיחה ערנית עם אחד מהמטפסים הבריטים.
"עד קצה העולם..." חשב אופיר בליבו "עד קצה העולם הלכתי אחריה, אני לא מאמין, מה לעזאזל אני עושה פה?". ארבעה חודשים לפני כן ישב אופיר בחדרה של קרן ועל פניו חיוך מיואש, היא הכריעה אותו, כל זמן הצבא תמיד חלם לנסוע לאירופה, הוא טיפס על די והותר הרים והלך מספיק מבחינתו למשך כל חייו, אבל קרן רצתה דרום אמריקה, והמאבק היה אבוד מראש, "כנראה" הוא הרהר באינטרוספקציה מתוודת "לא היה זה משנה היכן, העיקר להיות איתה".
הקבוצה עצרה למנוחה ואופיר מיהר להשליך מעליו את התיק, הסיגריות באמת הפריעו לו. "מה קרה רמבו? לך קשה, לא יכול להיות..." מרכוס חייך אליו. "חתיכת אפס" השיב אופיר בליבו ורק חייך כלפי חוץ "אני סוחב כאן גם את הציוד של חברה שלך". הוא שנא את מרכוס, אך כמובן לא יכל שלא לתהות אם היה נותן דעתו בחימה כה גדולה לאופיו המעצבן אם מרכוס וקרן לא היו הופכים לזוג לפני חודש, חשו הצדק של אופיר הזכיר לו כי בתחילה כשאך נפגשו הוא דווקא חיבב את הארגנטינאי וכי מאז ומתמיד הייתה לו נטייה לפתח שנאה לכל בחור שזכה לבקר בין רגליה של קרן.
