בליל יום חמישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית שחורה שגלשה עד ברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה האפורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים העליונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה. ברמן מנומנם בהה לתוך הערפילים כמהופנט חסר-חשק ממאחורי דלפק העץ.
בפינה אחת של החדר, חבורה של גברים בגיל העמידה הייתה שרועה על ספות העור המלאכותי, שיכורים למחצה היו, כשהעליצות שנסח האלכוהול על פניהם פינתה מקומה הזמני על פניהם לטובת השיעמום, העייפות וחוסר-התקווה שנידמו כשייכים יותר וטבעיים להבעת פניהם.
בשולחן אחר, גבר צעיר בחליפה זולה שלח את ידו במעלה חצאיתה של צעירה שנתברכה בגוף מסותת ושופע שהסיח את תשומת הלב מפניה הכעורים ושכלה הרפה ואפשר לה עדיין להיות נחשקת. מבטי מצוקה ודאגה ניכרו מפניהם של בני-הזוג שכן הם מיצו את מירב אפשרות ההתגפפות בפומבי מבלי לחרוג מכללי החברה המקובלים לאחר שלשונו של הגבר השאירה שובל דביק של רוק על כמעט כל חלקי גופה החשופים של הבחורה וגם כמה שלא היו חשופים. בעייתם הייתה, שעל-מנת להמשיך את אשר התחילו בבאר, עליהם לעזבו ולפרוש למקום פרטי ולהפסיק את הגיפוף הפומבי שיותר מהיותו מיני היה מבחינת הצגה ליושבי הבאר המועטים, הצגה שנבעה מפחד הכרה באומללותם וכישלונם האישי בחייהם, אך פרישה למקום פרטי תעמידם במצב לא נעים עד מאוד שבו יהיה עליהם לשוחח אחת עם השני, ואף אחד מבני הזוג לא יכל להעלות על מחשבתו אפשרות מבעיתה יותר.
בקצה הבר ישב ורתר לוציפר, גבר בשלהי שנות העשרים לחייו. ידו האחת שעונה על דלפק הבר, תומכת בראשו והשנייה מחזיקה בסיגריה שהפכה לבדיל אפר ארוך מט ליפול. על הבר נחו שלושה בקבוקי בירה שנדמו כזקיפים הסדורים סביב מאפרה גדושה עד גדותיה בבדלי סיגריות ושומרים עליה. תוך בהייה בנקודה לא מוגדרת בעץ הבר, נשף באיטיות עשן שנדמה כמבצע בריחה נועזת מראותיו, למורת רוחו של ורתר. העשן התבדר כמה שניות באור שבקע ממנורה קטנה שהייתה קבועה בקיר שלידו ולאחר מכן הצטרף לעשן החדר הכולל.
אן ברייסגירדל הלכה בהליכה איטית לאורך הבאר החשוך, והתיישבה ליד ורתר לוציפר, מחכה לתגובה ממנו על הבחירה שלה לכבד אותו בנוכחותה כאשר הבר כולו כמעט ריק, אך הוא אפילו לא הביט בכיוונה, לבסוף נכנעה ואמרה בטון מזלזל משהו שניסה לכפות על הכניעה שלה:
-"אכולי דיכאון אנו, לא כן?"
הוא לא הגיב.
-"ושתקנים" הוסיפה לאחר דקה קלה, כביכול לעצמה "לא עישנת קצת יותר מידי?" שאלה בכעין דאגה אימהית והיכוותה בראשה לכיוון המאפרה העמוסה לעייפה, אך עדיין לא זכתה לתגובה.
-" אתה שיכור?"
-"לא" ניאות ורתר לוציפר לענות לבסוף.
-"מה, אם כן?" שאלה, מרוצה מכך שעל בידה להצית שיחה "האישה מעיקה עלייך? עושה בעיות?"
-"לא, כבר לא..." הוא מילמל.
-"סיימת את זה? עזבת אותה לאנחות? כל הכבוד!"
-"זה מעולם לא התחיל"
-" לפי ראות עיני, והרשה לי לחשוף את השקפתי בפניך, דבר שמעולם לא החל אינו קיים, ולכן העגמומיות שאופפת אותך כעת אינה מחויבת המציאות"
-"אינך מבינה..."
-"הואל בטובך להאיר את עיני"
-"אין דבר נורא מאהבה נכזבת"
-"מעולם לא ידעתי אהבה נכזבת, אך גרמתי למספר לא מבוטל של לבבות שבורים, אין זה כל-כך נורא, הם, אתם, מתגברים, גברים"
-"אמרתי לך שאינך מבינה... מסופקני אם תוכלי" אמר בכעס.
-"כמה זמן אתה כבר שקוע בה?" חקרה, שואלת את תפקיד הרופא המנסה לרדת לשורש הבעיה.
-"תשע שנים"
-"מה?! נטרפה עלייך דעתך?!" היא זעקה "תשע שנים בגלל רומן שסרח?! אינך רציני!".
-"לצערי, רציני אני עד כאב. עיזבי, אין זה מיכולתך להבין את המתרחש בליבי"
-"דומני שהצדק עימך, לצערי" מילמלה "אז מי היא זו המטילה מום דיכאון בן תשע שנים בלב גברים?"
-"איני רוצה לדבר עליה"
-"תוכל לפחות לספר לי את אשר קרה?"
-"לא, צר לי"
-"ומה עלה בגורלה?"
-"איני יודע, ואיני רוצה לדעת. מנסה אני להשכיח אותה ממחשבותי, ואת אינך מועילה בשאלותיך הנוברות בעבר כך"
-"מצטערת, אולי התרופה בשבילך, היא דבר מה שימחה את זכרונה ממך, כמו אישה חדשה" הציעה.
-"איני מסוגל לחשוב על נשים אחרות מלבדה, כולן מאבדות מיופיין וקסמן עם הנץ הזיכרון הראשון שלה"
-"מסופקני, אולי אינך רוצה לשכוח ממנה"
-"האמיני לי, אין דבר שארצה יותר מאשר לשכוח אותה..." אמר ורתר בייאוש "יש נשים האוחזות בך באשכייך, ואינך יכול להשתחרר מאחיזתן כל חייך"
-"בטוחני שאני אוכל לשחרר את אשכייך" היא עברה לרמיזות עבות יותר והניחה את ידה על ירכו, מבטו נשאר נעוץ בדלפק העץ.
עם ידה השנייה החלה ללטף את עורפו, הוא הרים את מבטו והביט בה בפעם הראשונה, היא ניצלה את ההזדמנות, קרבה אליו, משכה את ראשו אליה ונשקה לו על שפתיו, פעם אחת, ופעם נוספת, ופעם השלישית תחבה את לשונה במורד גרונו כמחפשת אחר שקדיו, ידה ליטפה את ירכו. הוא הביט בה בעיניים קרועות כמבקש להגיד דבר מה אך מילותיו נעצרות בידי כוח גדול ממנו. הם יצאו את הבר ועלו על מונית, כל הדרך לדירתה התגופפה אן כנגד גופו הקפוא של ורתר שעדיין נדמה כמנסה להגיד דבר מחאה אך אין הדבר בכוחו.
בדירתה של אן, ישב ורתר על ספת הסלון ולגם מקוקטיל אלכוהולי גועלי להחריד שהגישה לו אן בגאווה, היא עצמה שתתה ישירות מבקבוק ויסקי מאיכות בינונית, אורות עמומים האירו את הדירה שהכילה שרידים של בלאגן שסודר בחופזה, ורתר נסוח האלכוהול שקע בספה וחש כאילו אין בכוחו לקום שוב.
היא התיישבה לידו והחלה נוגסת בצווארו בשקט מופתי, תוך ליטוף בטנו וירכו לסירוגין, ורתר בהה נכחו ולא שאה לליטופיה. לבסוף נעמדה מולו ופשטה את חולצתה, חושפת זוג שדיים בעטיפה של חזיית סאטן שחורה, היא כרעה אליו, מתיישבת עליו כשרגליה משני צדדיו ונשקה לו, הוא משך את ראשו אחורה והצליח לפלוט במלמול חרישי את אשר היה על ליבו כל המסע מהבאר, "לא הייתי עם אישה זה תשע שנים...".
היא הביטה בו וחייכה, לאחר מכן כרעה על ברכיה, ופתחה את חגורת מכנסיו, ומשכה אותם מטה.
בבוקר הקיצה אן במיטת האפיריון הגדולה לקול נפץ שנדמה מרוחק משהו בראשה הלום השיכר, כשעוד עיניה עצומות ליטפה את לחייה בהתפנקות וגילתה שהיא לחה באופן מפתיע, היא ניגבה את ידה הרטובה ממה שפטרה כזיעה בסדין המיטה. ברגלה הרגישה בדבר מה חמים, לאחר כמה שניות הגדילו חושיה לעשות, והיא הבינה שהדבר החמים, נוזל הוא. היא פתחה את עיניה והביטה בידה שהייתה מרוחה בשרידים של אדום. בבהלה התרוממה והביטה סביבה בכדי לגלות שמיטתה הפכה לשלולית דם ואף שהיא עצמה מכוסה דם, בבעתה הביטה בגופה הנחה לידה כשאקדח בידה וחור בראשה.
בליל יום שישי נכנסה אן ברייסגירדל לבאר אפל, מוסיקת רקע מלנכולית ריקדה באויר עם ענני עשן סיגריות, לבושה הייתה חצאית סגולה שגלשה על לברכיה וריקדה על ירכיה כאשר הלכה במגפי העקב השחורות שלה, ענני העשן מילאו את החדר כערפילי בוקר אפרוריים, חולצתה השחורה כופתרה באופן שקיפח את שני הכפתורים האחרונים כך שחריץ שופע למדי נחשף בין שדיה, ברמן מנומנם בהה אל תוך הערפילים כמהופנט חסר חשק ממאחורי דלפק העץ.
בקצה הבר ישב גבר, אן ברייסגירדל הילכה באיטיות לאורך הבאר החשוך והתיישבה לידו...
