ה"אמן" הילך בשעת לילה מאוחרת בינות סמטאות העיר, מאזין בחדווה לצעדיו מהדהדים מעל מרצפות האבן. מקפיד לחתום מבטו בארשת המהורהרת שליוותה אותו תמיד, בשיטוטיו המסתוריים בעיר, בסלוני האליטה, ארשת חתומה שליבתה תמיד את דמיונם של הבריות באשר למתחולל בתוך ראשו, דבר שוודאי הצדיק את התנהגותו האקצנטרית.
היין שלגם בביתה של גבירה מפניני הבוהמה הלם עתה בראשו של ה"אמן" והוא השתעשע בצילו הגדל וקטן חליפות לאורן של מנורות הרחוב. כרסו שהואבסה במיטב הגורמה האופנתי הכבידה עליו ותחושת הדישון הפנתה את מחשבותיו לכיוונים של כמיהה תינוקית אל מיטתו, חוכך בליבו האם עליו לכתוב מעט בטרם יפנה לישון אך למעשה מוותר בליבו מראש על הרעיון. ה"אמן" פנה אל סימטה שתובילו אל הרחוב של ביתו, לרגע נאלם צילו באפלולית הסימטה, אך מיד שב, ולצידו צל נוסף. ה"אמן" זקף ראשו וראה בצידי הסימטה דמות, שאת פניה לא יכל לראות, עומדת ללא תנועה, בראש הדמות מבליחות עיניים בורקות, מתבוננות בו.
"מי אתה?!" קרא ה"אמן" אל עבר הדמות ונתחלחל לשמע השתיקה הרועמת.
"אמור, מה רצונך? מדוע עומד אתה כך באפלה ואינך נע?! פתח פיך, דבר!" קרא ה"אמן". ושוב לא נענה.
"האם אתה אילם או חרש, או שמא אתה זר?" ריכך האמן את נימת קולו. הדמות חייכה והביטה בו במבט שהעביר רעד בגבו של ה"אמן". מחליקה כמרחפת באפילה נעה הדמות מספר צעדים למרכז הסימטה בלא שהעתיקה מבטה מה"אמן". עתה יכל ה"אמן" להבחין במעיל שחור ארוך, מגפיים גבוהות וצוואר חנוט בשריג כהה. גבר צעיר וגבוה, שער שחור הנדמה כרטוב אך אינו כך, עיניו כהות, המשיך לנעוץ בו מבט, שפתיו פסוקות כמו מתכוון לחייך.
"לא" פצתה הדמות את פיה "איני אילם או חרש וגם לא זר".
"אם כך, מי אתה?!" זעק ה"אמן" וכל גופו רועד.
"אני הוא אתה" ענתה הדמות "אני הוא בעל המבט החתום, אני הוא הפרוע והמוזר, וזה שלא ניתן לצפות מעשיו ופעם אחר פעם מפליא אני את הבריות במעשי על גבול הטירוף, מעשים בשם היצירתיות".
"הא, וודאי, הנך כותב אלמוני, המבקש לו חזות אומן, כשלי" אמר ה"אמן" בקול מתנשא "אך מדוע אתה מסתתר בינות הצללים?".
"אני מסתתר בצללים שכן אני הוא זה שמבקש אתה להיות, אך אני טמיר ונסתר ממך, אכן, אלמוני הנני, כפי שבסתר לבבך יודע אתה שעלייך להיות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה