בוכה

לו היית מביטה מעלה, הייתה רואה כיצד משתרגות אותן שלוחות אפלות, מעורקות בצורתם, של ענפי הצמרות על רקע השמיים הבהירים, מחול ברושים באבחה חורצים ברקיע ואורנים המחלקים אותו למאות נהורות בין המחטים. אך היא, מבטה נתון לפנים ובחשש מה היא סוקרת את הענפים הנמתחים סביבה ונדמים כסוגרים בפניה את אותו הנתיב ממש שחיפשה מבלי לדעת כיצד למצוא ומצאה מבלי שתדע מה היא מחפשת. וצועדת היא במשעול המתהוות רגליה בין העצים, ואין הוא עולה או נופל בערכו על כל אחד אחר שיכלה לבחור לעצמה, מימין לעץ או משמאלו. והיא, כמו ביקשה לנתיב מסותת בידי גורל אך סופה שבעלטה שוטטו עיניה, וארעיות, אחריהן נישאו רגליה בתקוותן, תקווה למצוא דבר מה זולת היער האפל שקסם ודאי יש  בו אך לעולם לא הקסם אליו כמהה היא.  

הצלילים עודם דולקים אחריה, מהדהדים בהמייה מתמדת, בליל קולות בתוך היער שהם אך רמז עמום לדברים ברי תוכן שעתה נעלמים ממנה. קולות המדורה עצמה, הבערה המלחכת בעץ, אינם נשמעים כמעט גם כאשר יושבים בסמוך אליה, אך כמו אורה, כך צהלת האש מדלגת מעל פני הסובבים אותה, כמו עטופה היא מתכת הנושאת את חומה ומנווטת אותו אל על, וכך נמלא היער קול צחוק ושיחה. ועל מה הם משיחים? אילו דברים גזלה מאוזנייה כאשר קמה ויצאה לשיטוטה הלילי? דברי הבל, שחוק ולהג, סיפורים מדוברים בקול נלהב, מוטעמים בהגזמה, סיפורים אותם תגמע היא בשקיקה מסויגת, יודעת כי למחרת תזכרם עמומות, וילווה אלו בדוק דקיק של חותם על מהלך חייה שיתפוגג בתוך ימים. ולו רק יכלה גם היא, כך לדבר, ומילותיה אינן נבררות, אינן עוברות מהלך נפתל זה של תהייה, חשש, רצון, בחירה וחרטה, לו רק יכלה גם היא לדבר כמותם, והאם בשל כך קמה והלכה?.

וכבר נדמה לה כי התרחקה מרחק ניכר, אך היא מסבה ראשה לאחור בכדי לגלות כי האור בוהק משדימתה שיהיה והדמויות סביבו ברורות יתר על המידה, כמו לא תאם האור הנופל על פניה את הגוונים הכתמתמים-עמומים שכיסו את העצים שזה עתה הסבה מבטה מאיתם.  אם נתון הדבר בהם, בעיניים השואלות, מרגע שאין היא שם הרי היא בכל מקום, מעשיה נסתרים, וסיבותיה כמוסות וטמירות, נישאות עימה מעם האש. יוכלו הם לשער היכן היא עומדת, אך לבטח לא ידעו, עמוק בצלליו ורוחש בצליליו היער, לדעת את שבשרעפיה, תפילותיה אל הלילה, זאת יוכלו רק לקוות. ואם עליה עצמה לשאול, הרי ניחושיהם שלהם עולים על כל סיבה אחרת שנמצאה לה לקום ולהתרחק אל בינות האילנות. והיא יודעת, גבר יופיה בין הצללים, והמסתורין כאיפור שלא ידעה לשים, יצבע פניה הנותרים כחלל מורגש בחבורה סביב המדורה, והעדרותה גוברת בנוכחותה על נוכחותה שלה.

וודאי מנצנץ הבוהק הבוקע מן השמיים, בליל אור ירח מפוזר, הכוכבים והאורות הזורמים אל האוויר מעל הרכסים הסמוכים, מנצנץ מעל הנתיב הלח על לחייה, ואם יעמוד אדם בדיוק בזווית הנכונה, אי שם במרחב העצום סביבה, הרי יוכל לראות שובל מבליח, במשט מקוטע, אגל מבהיק, ניגר מעינה ונמשך אל הרצפה. ובחושך, מזמין כל עץ להשעין מצחה על גזעו, והרף היא מהרהרת בדבר, אך סופה שתיוותר נטועה במקומה, בוכה אל תוך הלילה תוך ידיעה שהיא עצמה תקצה לכך זמן מוגבל. התפרקות בריאה, חולשה שתתיר לעצמה, קרע במרקם חייה הזורם שליו עימו תוכל להשלים, או כך לפחות היא מקווה.

והיא מתיישבת, גופה עדיין אינו רועד, ורגליה כפופות למחצה שלוחות לפנים אל עבר מדרון ההר, צידי מרפקיה נשענים על ברכיה המקומרות וראשה מושען בין ידייה, מושפל מטה, הן כך יש לבכות. מחטי האורן היבשים חודרים בדרך פלא מבעד לבד מכנסייה ודוקרים בישבנה, עד שמטיבה היא קלות את ישיבתה ואז זהו רק הסלע הבולט מתוך האדמה שמכאיב בעצם הזנב שלה, ולכך לא ימצא פיתרון, הכאב אין בו די בכדי שתזוז ממקומה.

הוא רוח רפאים, היא יודעת. ותמיד משיח הוא אודות רוחות הרפאים שלו, אותן דמויות עברו החצויות, בשר ודם בלעדיו וזיכרון סונט בלילותיו, ואותן אין היא מכירה ובעבורה שמות חסרי פנים הן. אך האם דימה בנפשו כי הפך גם הוא רוח רפאים, שונה באופייה, שכן שוזף אור המדורה את עורו החשוף מקו חגורתו ומעלה. דמותו מבהיקה כתומה באור האש, וקולו נישא באוויר, וכל כולו שם לפניה, מרחק עשרים ומטרים וכשתי דקות, אך הוא איננו, . היא מרימה ראשה ומביטה סביבה, דבר לא שנה אך העצים האפלים מצטיירים באורח שונה משזכרה אותם לפני מספר שניות בטרם הרכינה את ראשה, ודמעותיה מוסיפות לזלוג. הוא כאפר, ודומה כי שלם וחי הוא, אך אם תשלח ידה לגעת בו הרי יתפורר למגעה, ובאצבעותיה תאחז אך אוויר.