חשד, כך זה מתחיל, עודך טיפש מספיק בכדי להיות אופטימי לחלוטין, אך כל החושים נדרכים, אתה נדרך. המחשבה על הנורא מכל עדיין רחוקה, אך עדיין האפשרות, האפשרות, אתה מקווה, אבל אתה יודע שלא תנוח בזמן הקרוב. אח"כ זה מחמיר, מליון אפשרויות רצות במוח, אך אני יודע שזה לא משנה, מה שקרה קורה הרחק ממני, וכל ניתוח שאעשה לא ישנה דבר, אבל אי אפשר להפסיק. זה מחלחל, הפחד, לשנייה נדמה שהכל נרגע והנה זה עובר, אבל זה רק אתה מקווה. יש רגע שאתה מייחל שזה כבר יגיע, שתדע כבר שזה נכון, רק להשתחרר מהפחד הנורא הזה, ולא אכפת להחליף את הרגש הנורא הזה בהרגשה נוראית אלף מונים. נמר כלוא, תכליתי לגמרי אך בלא תכלית, הגיוני, שקול, אחראי, סלע איתן, אתה כבר מוכן למפלה, אבל עוד לא מוכן להשלים, תקווה היא כה אכזרית. ואז זה מגיע, ועכשיו אני יודע שמהיום הכל כבר יהיה שונה.
ירדתי להביא קפה מהחנות למטה, לא באמת רציתי וכמוני גם אף אחד אחר, אך רציתי בשליחות. כשעליתי חזרה במדרגות הנעות, לאט לאט נגלתה לפני דמותה, מדברת בפלאפון, ככל שקרבתי אליה שקעה התוכחה, ככל שקרבתי אליה היטבתי לראות את תווי פנייה נופלים עד שכאשר עמדתי לפניה פרצו הדמעות.
אני זוכר את המגע של הקיר על גבי, זוכר את המפגש עם הרצפה, זוכר את תבנית המרצפות תחת ראשי המושפל וחפון בין שתי ברכיי, זוכר את העשן המסתלסל מהסיגריה בין אצבעותיי הנחות חסרות אונים על ברכיי.
אדישות היא מנת חלקה של העיר, אך שם בתחנה המרכזית, הייתה חמלה בעיניהם של אנשים. נדיר לראות עיניים היודעות בוודאות כי שמחות הן שאינן אתה באותו רגע.
כאב, ערפילי, חסר חדות, חסר הגדרה, ברור כי דבר מה רע ארע, אך המחשבה לא מצליחה להצטלל דיה בכדי להבין באמת מהו הדבר הנורא הזה, מתחיל בחזה שנלפת, לב הולם ברקות, יורד אל הבטן, זיעה קרה בגב, הדמעות מגיעות רק מאוחר יותר. בתחילה פוטר השכל עצמו בכך שעם הזמן תשקע המשמעות ותובן, שיבוא יום ואוכל לעכל את מה שארע, אך הם הזמן מתחוור כי לא כך יהיה, והשלמה לא תבוא, ולא מנוחה אמיתית, אלא חלקית, ארעית, תלויה על בלימה, עד שישוב קול טמיר וישאל, מה אבד?.
