"אני לא רוצה אותך בחיים שלי". והיא צוחקת.
"אין לך ברירה..." היא אומרת.
"בקרוב אני עוזב ואני לא אראה אותך יותר".
"זה מה שאתה חושב..."
ותכננתי לחפש אותה אחרי שנים, לפגוש בה במקרה בכוונה, אבל לא חלפה שעה וכבר אני מנסה להידחק בין ההמון, מבטי רץ על פני כל הפנים בבקשו פרצוף אחד בודד. ואת מי אבקש? חוח בין השושנים, כל הבחורות הללו, מבטיהן תוהים בשעה שאני חולף על ידן, והיה זה שוטר התוהה לתוכן כיסי או טרוריסט מסתער עלי בסכין שלופה, אחד הדבר הוא לי, אלף אנשים בחדר הזה, ובעבורי רק שניים. ומתי היא התפצלה? מתי הפכה הן לזו עימה אני משיח כה רבות בראשי, מסביר לה עד כמה גמורים וחתומים דברי ימינו, וזו שאותה אני מחפש כעת, שוב, מחפשה שוב, בכדי להודיעה כי תם ונשלם, נגמר, שוב.
