ללא שם

אני נכנס ל"מייק'ס פלייס", מתאמץ שאף אחד לא יראה עלי מה בדיוק עישנתי לפני דקה על חוף הים אבל מיד כשאני מגיע לשולחן עומר מכריז "א-ת-ה נראה עפוץ!". ואני מחפש אותך, כי בעצם בשבילך באתי מירושלים, באותו רגע אני לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת להיות שם. והיית מאמינה שבשנייה הראשונה לא זיהיתי אותך? הברכיים שלי גם כך לא היו יציבות יותר מדי וכשהסתובבת אלי ופתאום הבנתי מי זאת הבחורה הזו שעד עכשיו לא הייתה מוכרת כמעט נפלתי, את נראית מדהים, והפנים שלך רצו לי לכל אורך עמוד השדרה. את "דפקת" הופעה, אני יחף, עם מכנסיי פיג'מה, גופייה, שיער פרוע ופנים לא מגולחות. אני רוצה להאמין שהשקעת בשבילי, בדיוק כמו שאני לא השקעתי רק בשבילך. אני מתיישב בשולחן אחר, מידי פעם מגניב מבט לכיוונך וקולט את שלך, את לא משפילה עיניים, בסוף אני כן. עכשיו תור המשחק של מי ישבר ראשון ויבוא אל השני קודם, ואני יודע שאני אנצח, במשחק הזה אני תמיד מנצח. ומה שאני אוהב בך זה שאת לא מנסה להסוות את הכניעה שלך, לא מנסה לגרום לה להראות סתמית, אגבית או אדישה, מגיעה ובפנים שלך יש ציפייה, יש רעב, וככה אנחנו, מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה אבל מה שאנחנו כן חושפים הוא כנה בתכלית. ואין לך מה להרגיש רע או לנסות לשנות את זה, הנצחונות האלו שלי הן נחמה פורתא כי בכל השאר את לרוב מנצחת. אבל פתאום את קמה, הדברים קצת מטושטשים אבל אני מצליח להבין שאת עוזבת, וכמובן שאני לא יכול שלא להיות מאוכזב, העולם בעוד חמש דקות נראה פתאום שומם. את מגיעה ונעמדת מולי, קצת מבויישת, הרבה מצפה, מין מבט שואל כזה, קצת עצוב וקצת זחוח באותו זמן, חרד אבל יודע שאין לו סיבה, נעמדת מולי ומסתכלת עלי. אני מסמן לך לבוא אלי ואת מצייתת מיד, שמחה אבל הצעדים שלך קצת איטיים מדי לטעמי, מתיישבת לידי והכתפיים החשופות של שנינו נוגעות אחת בשנייה, אני לא יכול שלא לשים לב לזה ולא יכול שלא לשאול את עצמי אם עשית את זה בכוונה. אנחנו מקשקשים כמה דברים סתמיים, אני מנסה לגרום לך להרגיש לא בסדר כדי לנצל את זה כקלף עתידי, את מתחמקת בחוסר אלגנטיות, מנצלת את העובדה הברורה לשנינו שבמשחק הזה את זו שכמעט תמיד תנצח, או בעצם אני זה שתמיד אכנע, הרי אין לך ספק שבסופו של דבר, מחר או בעוד כמה ימים, את תקבלי לקרוא עוד כמה שירים אם רק תבקשי. את קמה, מתחילה לנוע החוצה ובדרך מפנה אלי מבט שאני מחזיר למשך כמה שניות, ואם היה לי מושג מה זה המבט הזה הייתי אומר לך, אבל אין לי, כמו שאין לי מושג מה אני מנסה להחזיר לך במבט שלי, ואולי בעצם כבר הספקתי להכיר אותך, ואני יודע שאת רוצה שהמבט האחרון הדרמטי שלך יהדהד לי עכשיו בראש, צרוב ברשתית שלי כל הדרך הביתה ואולי גם במיטה. בכדי לשבור את המועקה שהולכת וגואה ככל שהעיניים שלנו ממשיכות להיות נעולות זה בזו אני מרים אלייך את הכוס בתנועת "לחיים" אבל את כבר לא רואה, וכשאני מנמיך את הכוס אני רואה רק את הגב שלך. אלה העובדות, הפרשנות כבר יותר מסובכת.

פילוסופיה ופילוסופים

מה תפקידם של פילוסופים בפילוסופיה ובתולדות הפילוסופיה? לכאורה השאלה הזו צריכה להיות ברורה מאליה והיא נדמית במבט ראשון כשאלה די מטופשת – הרי פילוסופים הם הפילוספיה, כמו שנגרים הם הנגרות. אך במבט שני ניתן לנסות ולמצוא תפיסה מורכבת יותר של היחס בין פילוסופים ופילוסופיה.

הפילוסופיה, כתחום מחשבה וכמסורת אנושית, היא משהו שהוא גדול יותר מהפילוסופים עצמם. הפילוסופים מצד אחד כפופים לפילוסופיה, למסורת שלה, למוסכמות שלה, לפוליטיקה שלה, ומצד שני, בכפיפות הזו, הם למעשה מכוננים את הפילוסופיה, יוצרים אותה ומשמרים אותה.

זהו יחס מעניין. פילוסופיה היא משהו שמתקיים מצד אחד בראשם של הפילוסופים, שם הפילוסופיה נוצרת כל הזמן, אך מצד שני לפילוסופיה יש גם קיום עצמאי משלה שהיא חיצוני לפילוסופים, או שהוא למעשה סך כל הפילוסופים בעבר ובהווה ואפילו בעתיד, שמכתיב במידה רבה את הדרך שבה יפעלו הפילוסופים.

למשל, מי שכיום בא מהמסורת של הפילוסופיה של המדע לא יהיה מובן לחלוטין למי שכתב במסגרת של הפילוסופיה היוונית. אלו יהיו שני פילוסופים שונים לגמרי מכיוון שהם פועלים במסגרת של שתי פילוסופיות שונות לגמרי זו מזה.  

במובן הזה פילוסופיה דומה מאוד למסגרות תרבותיות אחרות של האנושות כמו למשל הדת. הדת והפילוסופיה הם מבנים מחשבתיים שנוצרו על ידי בני האדם וששולטים על בני האדם. הדמיון האנושי הקולקטיבי יוצר דבר מה שהוא גדול ממנו ומשתעבד אליו. כאשר פילוסופים כותבים פילוסופיה הם עושים את זה מתוך המסגרת המחשבתית של הפילוסופיה בת זמנם, צורות חשיבה, אופנות ומוסכמות שמהם הם אינם יכולים להמלט לחלוטין, וכאשר הם כותבים פילוסופיה על מה שהפילוסופיה מכתיבה להם הם בעצם מאשרים שאכן כן, זוהי פילוסופיה וככה חושבים וכותבים פילוסופיה.

האם הטענה בכך היא שפילוסופים הם תוצרים היסטוריים של תולדות הפילוסופיה? במידה רבה כן, אך עדיין צריך להשאיר תמיד מקום לסוכנות אישית וליכולת של פילוסופים, בסופו של דבר, גם לחדש בפילוסופיה ולהצעיד אותה קדימה עם ההיסטוריה. פילוסופים ללא ספק מתפקדים בתוך הפילוסופיה בזמנם שלהם, עם זאת, אלמלא היה לפילוסופים מה לחדש גם כאשר היה אופק חברתי למחשבתם, לא ייתכן שהפילוסופיה הייתה מתקדמת ומתפתחת כפי שהיא עשתה באלפי השנים האחרונות של התרבות האנושית.