בלינה מחוץ לכתלי בית, לינת מסע אם לקרוא לה כך, ישנם פרדוקס ושלמות גם יחד. בכל ערב אני מטיל את גופי הלאה אל שק השינה, והחום מקדמו בליטוף האופף את הגוף שמאס בלילה הקפוא ואת הרגליים שמאסו מעמוד. אז כל כולי מתמסר לאותה כבדות צונחת, אותו כאב ענוג של אותותיו המצטברים של יום הליכה הפושטים בגוף. אז אני הולך לישון עם שדיי, אותם שדים שירקדו, מחללים במעגלים סביבי, בדקות המועטות עד שארדם.
והולך אני לישון עם שדי ומקיץ עם מלאכי. הגוף נוקשה, ולא בנקל יאות לנטוש את חומו של שק השינה. החמה עוד טרם הפציעה, והאיברים שכילו מרצם אמש נתקשחו במהלך הלילה ומשמיעים טרוניותיהם מרגע שמנסה אני להכינם ליום צעידה נוסף. אך נפשי, נפשי קוראת אל הדרך, יוצאת אל המרחבים, אל יום נוסף בדרך אל האופק, בו יוסיפו לדעוך קולות השדים, ויגברו קולות המלאכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה