"ככה: אוהב... מתגעגע... רוצה לשמוע ממך... וזהו, נראה לי, תתקשרי כשיש לך זמן. לילה טוב".
עשר דקות לאחר שהנחתי אותו צלצל הטלפון.
"עדיין ער?"
"לא, למה את ערה בשעה כזאת?"
"למה התקשרת אם לא חשבת שאני אהיה ערה?"
"התקשרתי בשביל עצמי, לא בשבילך"
"נגיד שהבנתי... נגה עדיין אצלך?"
"לא, היא נסעה היום בבוקר הביתה. איך היה אתמול אצל אלון?"
"נחמד, חבל שלא באת".
"הוא רצה שאני אבוא, אבל השילוב שלך ושל נגה אף פעם לא משך אותי".
"אל תגיד לי שזאת לא הפנטזיה שלך".
"כן בטח, אתן תהיו עסוקות בלריב אחת עם השנייה ולא תתייחסו אלי".
"היא עד כדי כך שונאת אותי?"
"בצדק, לא? היא מרגישה מאוימת".
"יש לה סיבה?"
"אם אני מרגיש צורך להתקשר אלייך בשתיים בלילה אז כנראה שכן..."
"למה אתה מרגיש צורך להתקשר אלי בשתיים בלילה?".
"נראה לי שזה מה שרציתי לשאול אותך כשהתקשרתי".
"מן פרדוקס שכזה, כמה לא אופייני".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה