מעגל של פגמים

מעגל של פגמים

הוא פתח את הדלת ויצא אל השחור, השחור של הלילה, שלא היה באמת שחור אמיתי, מוחלט, הוא היה שחור מוכתם באור מנורות הרחוב, שלמעשה לא נגלו לעין אך הילת אורם הותירה פגם בלתי ניתן לתיקון בשחור הלילי. ירח חסר רק בקצת מהשלמת מלוא זריחתו ריחף מעל ההרים, מאפשר לצללית של חורש עשיר על פסגות ההרים להראות כגוש אפרפר, ירח, מאיר, פוגע באנוכיותו בזכותם של שאר הכוכבים להפיץ אורם, להראות.

בתחילה, כשפסע אל תוך השחור הלא לגמרי שחור פגע גל של צינה בגופו, צינה לילית, של שחור לא לגמרי שחור, צינה שחילחלה לשד עצומותיו שהגיבו מיד בהעברת צמרמורות בגבו. האינסטינקט הראשון שלו היה לתור אחר אפשרות תיקון בלבוש שלו בכדי להיטיב את התמודדות עם הקור,אך לא היה באמת שום תיקון אפשרי, החולצה הדקה אך ארוכת השרוולים בו זמנית כיסתה את גופו בצורה הטובה ביותר, לא היה בעצם שום דבר בכוחו בכדי להרחיק את הקור הלילי שחילחל בגופו, במחשבה שנייה, הקור לא היה מטריד כל-כך, אולי הוא אפילו תרם, בכל אופן, המצב הזה עדיף בהרבה מחום.

הוא עבר בצעדים איטיים, נגררים את המרפסת, כשידיו נתונות בכיסי מכנסיו, כי לא היה לו משהו יותר טוב לעשות איתם, ידיים לפעמים יכולות להוות מטרד. הוא הגיע אל המעקה, הוציא  את הידיים כיוון שעתה מצא להן ייעוד, והן פסקו מלהוות מטרד מרגע שהניחן על המעקה ומספקות תמיכה לגופו השעון עליהן. הוא העביר את מבטו על ההרים שמולו, צללים באור הירח האנוכי. לאט לאט הפסיק להסתכל על דבר מה והחל לבהות בכל, הוא לא ראה דבר בבליל החזיונות שנגלה לעיניו, אך למעשה ראה כל מה שיכל. עצם מוגדר או ממשי נעלם מעיניו, אך הוא יכל לראות את כל מה שאינו מוגדר ואינו ממשי, בעיניו זה היה טוב יותר.

כך הוא עמד שם, בשחור הלא לגמרי שחור, הפגום, עם חולצה שחורה דקה אך ארוכת שרוולים בו זמנית שהכריחה אותו להשלים עם צינת הלילה מלית ברירה ועם ידיים שזה עתה נמצא להם שימוש והן כבר לא היוו מטרד בשעה שהיו שעונות על המעקה. בוהה בלילה, מחמיץ את שניתן לראות, וסוקר את כל אשר נעלם ממבטו.

היא יצאה החוצה אחריו. בצעדים מתנצלים כמעה אך נחושים גמעה את המרחק אל צידה השני של המרפסת ונעמדה לידו.

הוא אהב אותה, אבל לא אהבה אמיתית. הוא יותר אהב אותה כי רצה לאהוב אותה, זאת לא הייתה אהבה אמיתית. הוא לא אהב אותה, הוא אהב את מי שהיא. זאת לא הייתה אהבה אמיתית.

מרגע שהדלת נפתחה, הוא ידע שזו היא, גם מבלי שראה אותה. גל של צמרמורת הרטיט את גבו מרגע שפסעה אל המרפסת.ליבו פעם בטירוף כמבקש לנוס למקום אחר והאינסטינקט הראשון שלו אמר לו לנוס בעקבות ליבו. הוא לא רצה לדבר איתה, אבל הייתה כניסה אחת בלבד למרפסת, והיא באה היישר אליו, מנוסה לא הייתה אפשרות. במחשבה שנייה, הירהר לעצמו, לא יזיק לדבר איתה, הרי הוא לרוב שואב הנאה מן השיחות עמה, עדיף מלהיות לבד בקור.

היא באה לידו ונשענה על המעקה, נצמדת אליו מעט, אולי מפאת הקור. פעם הוא היה ממש שמח כאשר היא הייתה עושה את זה. עכשיו לא היה כל-כך אכפת לו. היא הביטה בו, מחכה שיגיד דבר מה. הוא בחן את פרצופה המתחנן למילים, וחיפש, חיפש מילים. הוא רצה להגיד לה משהו, אך לא עלה במוחו דבר אחד שיוכל להגיד לה. מילים לפעמים יכולות להוות מטרד.

בליל המילים בראשו הסתדר לכמה הברות עם קשר קלוש אך ודאי בניהן. המילים פסקו מלהוות מטרד.

"הכל בסדר ולא, חיים לא חיים, אני הכל ולא כלום".

היא הביטה בו עם העיניים היפות שלה. היא אהבה שהוא דיבר ככה, ולמרות שלא ממש הבינה, היה קסם מסוים באופן שבו דבריו היו סתומים. הוא השיב לה גם במבט חודרני, ועבר לאט לאט לבהות בה. ראה כיצד היא מאבדת צורה והתהווה לחדשה, אמיתית יותר, ברורה ,והספק נעלם. הוא מעולם לא יכל לראות אותה כך, אך עתה כמעט ושכח כיצד נראתה קודם. הוא לא ראה אותה וראה את כולה. בעיניו זה היה יותר טוב.

כך הם עמדו שם, בשחור הפגום, עם חולצה פרדוקסלית שהכריחה אותו לעמוד בצינת הלילה, עם ידיים הנשענות על המעקה, כשהיא עומדת לידו והוא בוהה בה, לא רואה אותה אלא את כולה, דמות שהייתה עד עכשיו נסתרת.

הוא טיפס על המעקה, הסתכל עליה פעם אחרונה וזינק אל תוך השחור הלא לגמרי שחור, הפגום. פורש את ידיו, משווה לגופו צורה של צלב, לרגע נדמה כדואה באוויר, אך מייד נכנע לכוח המשיכה ומתחיל לצנוח אל עבר הקרקע למרגלות המרפסת. הקלה אפפה אותו, אך הקלה רגעית בלבד, פגומה. הקלה שעזרה, אך לא לגמרי. הוא לא באמת התרחק, לא מהשחור הפגום ולא מן האהבה הפגומה שלו, שהביטה בו עתה בעיניים קרועות.

משראה את הקרקע שועטת לעברו, החלה איוושה של פחד מפלסת דרכה במעלה עמוד השידרה, דרך החזה לעבר הלב. הוא לא רצה שיכאב לו, אך במחשבה שנייה, לא הייתה לו ברירה כיוון שלא יכל לעשות דבר בנידון, ובכלל, חשב, עדיף מלהשאר למעלה.

הוא ניסה להבין, שוב,. המחשבות והשרעפים שכל חייו ריצדו בראשו, מבלי שיוכל להבינן או לסדרן בסדר הגיוני. מחשבות לפעמים יכולות להוות מטרד. פתאום הכל הסתדר, הוא הבין, את האמת האחד והיחידה. המחשבות כבר לא היוו מטרד, הוא כבר לא היה צריך להסתכל, או לבהות. כאקט סימבולי הוא עצם את עיניו. הוא כבר לא היה צריך להרגיש כלום, כבר לא נזקק לגירויים. ומשהבין זאת, הם הפסיקו לבוא מאליהם. הוא לא היה צריך לראות כלום, וגם לא לשמוע, או להרגיש. זה פשט בגופו, הוא אפילו לא הרגיש כשגופו נחבט במדרכה, לא הרגיש איך ראשו מתנפץ על האספלט, את ליבו מפסיק לפעום. הוא לא הרגיש את הדמעה שלה צונחת ממרומי המרפסת ונוחתת על לחיו הדוממת ממוות. הגוף המרוסק שלו השתרע על המדרכה בשחור הלא לגמרי שחור, עם חולצה שחורה שעתה הייתה מוכתמת בדם, עם ידיים מושלכות לצדדים שעתה כבר לא היה צורך למצוא להן שימוש. והיא עומדת מעליו ובוכה, והוא כבר לא ראה אותה בוכה אך ראה את בכייה, ולא היה צריך להגות בו כיוון שהבין אותו. בעיניים עצומות לעד, הוא ראה הכל, ובין הכל, ולא הביט ולא חשב. וכלום לא היה פגום, הכל היה מלא, אמיתי, והוא לא היה צריך להשלים עם פגימות של שום דבר, ושום דבר לא היווה מטרד. הוא לא היה כלום, והיה הכל. הוא היה מת, אבל הוא היה.