יום אחד אשוב אלייך

יום אחד אשוב אליך. עונות ושנים יחלפו, תקדם השמש השוקעת פני ותרדוף גבי, באוויר לוהט נטול רוח ייזע גופי וירעד זה גם בחולי רצוץ תחת זלעפות בליל חורף צפוני. שבילים וכבישים אדע, וכמוהם אנשים, לעולם לא יחזרו על עצמם, ומשהיה אחד בעקביי שוב אביט בו אך בחריטות בזכרוני שמצא הלה לנכון להשתכן בהן. ערים ונשים אדע ואוהב, ובלא כל נקיפות על ליבי אותירן נמות בבטחה עת אצא לי שוב אל דרכי. ייאוש יאכל בי, ושמחה עילאית אדע, ולעולם לא יהיה אחד מאלו שלם באמת ובתמים. ומקץ כל אלו, אשוב אלייך, לביתי שנטשתי.

וגופי לפנייך, צלקות וקעקועים יעטרו בעורו, ופעמים לא ניתן לדעת מה הוא מה, איזה אות זיכרון וסמל ניתן לי ביד גורל ומה ביקשתי אני לעצמי. בעיניי, עיניי אדם צעיר שזקן בטרם עת תחת אורחות הלך בן בלי בית שלא ייקראו חיים אך לא יהיה דבר ראוי יותר להקרא כך, בעיניי, כבויות כמעה ועייפות, עיניים אלו שכרעו תחת מראות עולם ומלואו ולא יכלו עוד להכיל עוד דבר נוסף אחד, לא נוף, או בניין, שום לא פנים יפות ולא עוד בית זר ואף לא עמד עומד כוחן להביט שוב במראה, עיניים חסרות כמעה שמחה ותום שלפנים ראית בהן, ולכשנתמצא כל שחלמו וקיוו נדמה כי נתעמעם מאורן, וחסרות הן אותה סקרנות ותאווה, אותה ציפייה לחיים שישטפו אותן בהילוכם המרהיב שתמיד ידענו נמצא אי שם מעבר לגבעות עליהן השקפנו יחדיו תחת השקיעה ההררית שלבסוף הפכה מאוסה. בעייני אספר לך כי שנה בי הכל, ושוב איני אותו אדם, וכרגליי שנתחזקו תחת משא המרחקים ותרמילי הכבד, כגופי שכחש ועורי שהשחים תחת שמש ארצות אחרות, כך, גם לבבי אינו אותו הלב וכל דבר שמצאת בו לפנים שוב אינו שם עוד, ועת יתעצב עלייך לבבך, וכל חדוות הציפייה לבואי תהפוך כגורלה של כל תקווה תוגה מקוננת, ועת תאמרי להפנות מעליי המביט בך כמו לא ראיתיך מעולם לפנים. אז יקווה בזווית פי חיוך, קטן ומסויג, מלנכולי במידת מה כחיוכו של אדם כלוא שאיכל הייאוש בשפיותו ועתה שימחתו היא שמחת המטורף. ואז אספר לך, יפתי, אספר לך בגופי הרועד כמו שרעד לפני שנים כאשר נשקתי לך , כמו רעד שנים לפנים כאשר מעלייך נפרדתי, בגופי הרועד אספר לך כי בכל עיר וכפר, בכל משעול ויער קודר, בכל אדם שנקרא בדרכי, בכל אישה המתמסרת לידיי החומדות, בכל, היית את לצידי, ומעולם, מעולם לא חדלתי מלזכרך, מעולם לא חדלתי להגות בך, מעולם לא חדלתי לאהבך. נתין תבל והארצות הייתי, נווד חסר כל בו ישלטו הרוחות, לחזי התובע יופי וקיבתי התובעת מזונה נשמעתי בלבד, אך גם אז, הייתי אני רכושך, הייתי אני עבדך, הייתי אני הוא שבכל עת ובכל מקום, בכל זמן ובכל דרך בה הלכתי, תמיד נשאתי זכרונך עימי ותמיד אהבתיך. וכשאשוב, תזכרי את מילותיי שאמרתי, כי אחזור יום אחד, לחפש אותך, וכשתבל מלואה על כל שביליה ניצבת אחר עקביי, למצוא את עצמי.