מתפשטת מועקה

ידידי,

לא אוכל לספר לך אודות אהבה, כי איני יודע מה היא ומסופקני אם אדע לעולם, אך אוכל לספר לך אודות אותה תחושה, הגואה ועולה בחזי, מפעימה את לבי שדופק כמטורף על שערי השפיות, אותה הרגשה ששום מילים לא יעשו עימה צדק בתארן אותה. הרגשה שהיא, מתוקה, ומעיקה, מאושרת, ועצובה, שקטה במעין רוך פנימי ומטורפת בדרכים שלא יעלו במחשבתו של אף אדם זולתי, כיוון שאותה הרגשה פורחת בחזי שלי בלבד והיא נחלתי הפרטית ועושני המאושר באדם, והבודד, האומלל והמאושר, הרגשה זו היא אם כל הרגשות, כי היא מכילה בה מכלול כה גדול, מסחררת, מטרפת. היא אינה עוזבת אותי ואיני יודע אם אני רוצה שתעזוב, כיוון שאותה הרגשה על מעלותיה וחסרונותיה עושה את חיי בעולם אכזר זה ברי טעם, וסיבה ממשית לקיום, אין זאת כיוון שהיא כל-כך מיטיבה עימי, נהפוך הוא! היה והייתה מושלמת הייתה משעממת כקליפת שום, מורכבותה, חוסר הוודאות שבה, התקווה והדכאון שהיא אוצרת בחובה, עושים אותה כה מתוקה, הייתי מפחית בערכה וקורא לה מזון הנשמה, אך היא כה יותר, היא תכלית החיים, כה מרגשת היא, שליבי כמעט מדמה להיפקע. ובעיני, אין מאושר ממני, ואומלל, וזה קסמה של הרגשה שזו כיוון שמשלבת היא בחיקה את סמי החיים החשובים ביותר, כי אושר ואומללות, ידידי, הם הדברים החשובים ביותר לקיום החיים.

לו הייתי יודע למי קטע זה מוקדש ייתכן והייתי פחות מבולבל, אחת מהשתיים, תמר או כרמל, דומני כי אוהב אני את שתיכן והרי אחת מלאך והשני שטן ואיני יודע במי אני רוצה.