אותה השעה בתחנת האוטובוס, יפה הכרתיה באותם זמנים, שעת בוקר מוקדמת ולה לקוחותיה הקבועים ולהם יעדיהם הקבועים, חבורה מלוכדת כהיותה שתקנית, אדישים היינו אלא כלפי אלו אך ורק בשעות אלו אך היה ונתקלנו בפנים מוכרות בשעה אחרת ובמקום אחר מזכים היינו את שותפינו לאותה שעה בתחנה במנוד ראש של מיודעים. בוקר בוקר היינו מתאספים, ספונים כל אחד בעייפותו, בטרדותיו מליל אמש והיום לבוא, עולים איש איש על אוטובוסו שלו לכשזה מגיע ולרוב מבלי הגנב מבט אחור שכן יפה ידענו כי אותם האנשים יימצאו שם גם למחרת היום. כך היה זה בוקר בוקר, רבים היינו בתחנה עת בוקר ובודדים ירדנו מן האוטובוסים עת ערב בכדי למצוא את התחנה ריקה.
והנה היא הגיע, והשערותיי מיד נסקו, יפה תאמה היא את התיאור, בתחילת שנותיה העשרים, גבוה ודקה אך עם רמיזה קלה של בטן משתפלת בעיבורי גופייתה הצמודה ,שערה ארוך ובהיר, פזור וגולש על גבה, אינה יפה במיוחד אך גם אינה כעורה. נעדרה השמש באותו הבוקר, עננות התפרשה מן אופק אל אופק וכיסתה כליל את השמיים,לאחר מספר דקות עשתה היא ההתאמה המתבקשת והרימה את משפי השמש מעינייה אל פדחתה ובכך חשפה זוג עיניים אדמומיות, בכי, מיד ציינתי לעצמי, אך גם עייפות, ענה בי ספק שנפל נוכח אדמומיות ששלטה גם בלחיים סמוקות. הגיוני בהחלט שבכתה, חקירותיי התאבכו, הרי אם זו אכן היא וודאי הגיוני כי בשובו מיישובינו לא תזכה לעשות זאת בשוויון נפש.
גרגור מרוחק ועיניים מיד נישאות, איזהו המספר על חזית האוטובוס, מספרי שלי, כמעט מתגאה אני עליו בפני שאר הממתינים על שהקדים להגיע, מספרי שלי, אהוב ושנוא כאחד בציפייתי אליו ולאותו היום בו תהיה לי נסיעתי האחרונה בו. מיד עם הגיעו מתקבצים חסידיו סביב הדלת הנפתחת בנשיפה, ואף היא עימנו. תחנה שנייה בקו זה היא תחנתנו, ונדיר שיימצא בשעות אלו מקום ישיבה, כך התקדמתי במעבר עד כמה שניתן לי ונשענתי על מסעדו של אחד הכסאות, שמח על שהיא עומדת בסמוך אליי.
משייט האוטובוס על הכביש וכל הדרך עיניי בוחנות אותה, הרי ייתכן מאוד שזו היא, הרי תואמים כל הפרטים, מראיה, תזמונה, יעד נסיעתה והלכלוכית בעינייה. עתה מתחילה לנקר בי השאלה, האם לפנות אליה, האם לשאלה, הרי אם אציג עצמי וודאי יימצא לנו שפע לדבר אודותיו כך תגלה היא במהרה. מתקזז החשש עם הסקרנות, והבושה עם השנאה היוקדת ליום המשמים הצפוי. ומיד התשובה צפויה, כן, וודאי לשאלה, הרי אין לי להתלונן על ריקנותם של החיים בלא לנקוט כל עמדה, הרי אין לי להלין על התארכותן המתמדת של נסיעות אלו בלא שאפנה אל אנשים העשויים לספק לי הרפתקה. לבסוף ברירה לא נותרת ואני פונה אליה, לא, זו אינה היא, וכמובן אין היא מכירה את אותה נערה מדוברת, אני מחייך בנימוס ושב לבהות בדרך האצה דרך חלונות האוטובוס. איזו טעות, חושב אני לעצמי, הרי בחפשי מזון לנפשי השוממה, כך הגדרתי זו, הרי בזה הרגע אובדן גדול נמצא לי, שכן אלמלא פונה הייתי אליה בדברים לא היו נופלות השערותיי וודאי היה טורד הדבר כל היום את מנוחתי, מחשבתי ודמיוני מפליגים היו אודתיה וכך היה נמלא לי יום שלם דרמה פורתא מבורכת עד שובי אל התחנה הריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה