"ג'ון דיר" אמרתי.
"מה?" מורן הביטה בי במבט תוהה.
"ג'ון דיר, הטרקטור..." החוותי בראשי אל עבר הכלי שנע בשדות החולפים בצדי האוטובוס וגוזלים את מבטה הבוהה מתחמק ממני.
"אהה..." היא מלמלה.
"תמיד תוכלי לזהות אותם לפי הצבע הירוק והפס והגלגלים הצהובים, זה בעצם הטרקטור הקלאסי, מוארך עם גלגלים קדמיים קטנים ואחוריים גדולים".
"אני אשתדל לזכור את זה בפעם הבאה שאני אצטרך לחרוש שדה"
שוב נכשלתי, חשבתי לעצמי, נשאר רק עוד שעה ועשרים.
את ההרגשה ההיא הכרתי טוב מידי, זו שליוותה אותי בשניות שהתיק הענק עם הטירון גבעתי הקטן מתחתיו חסם לי את שדה הראיה בתחנה המרכזית בבאר-שבע, הרגשה של אכזבה אינסטנט, תקווה שנולדת ומתה בשניות. השלוש שניות הללו, האכזבה, זקפו ראשן בתדירות גבוהה למדי בכל סופשבוע שיצאתי מהצבא, בתחנות אוטובוס, במסיבות ופאבים, בקניון וסתם ברחוב. השנייה הראשונה, הולדת התקווה, שבה נדמה לי שאני רואה אותה בין האנשים, השניה השנייה שבה אני לא בטוח אם זו היא או לא, והשלישית, האכזבה, כשזו לא הייתה היא. מן הסתם בכל הייתה אשמה הטיפשות שלי בלבד, שכן כל בחורה מעל מטר שישים וחמש או עם שיער שטני או במדי חיל-האוויר גרמו לי מיד לחשוב שמדובר בה.
אבל כשהטירון של גבעתי סוף סוף הצליח לחלוף על פני עם הצ'ימידן המפלצתי שלו נבהלתי לגלות שהאכזבה לא הגיעה, ולאחר שניה הבנתי כי זו לעולם גם לא תגיע. היא עמדה שם, מטר שבעים וחמש, שיער שטני אסוף, ומדי חיל האוויר, שעונה על מעקה בצידי רציף האוטובוס לירושלים ותיק לרגליה, ולאחר שניה, גם היא חייכה אלי.
"קדימה, קדימה, לשפר בזחילה!!!" הצעקות פילחו את החושך, לחוץ בין המנשא על גבי ואבני הצור השנואות של הנגב מתחתי שמעתי המרפקים והברכיים שלי משוועים לרחמים, הרגשתי את הדם ניגר ונספג במדים.
"נתקלנו לפנים! חמישים קצרים! שני מלוכלכים!! אל האויב בדילוגים! קדימה! קדימה!!!" המפקד המשיך לשאוג מעל הגניחות של הגופות השרועות בין השיחים.
"אחד מדלג!" צעקתי בעודי מתגלגל על אבני הצור ומנסה לקום, נלחם בעשרים הקילו על גבי, הנשק והרגליים שהודיעו לי על אפיסת כוחות כבר כמה שעות לפני כן. בזווית העין ראיתי עצם לבנבן חולף על פני באוויר ונוחת על האדמה ברחש קל ואיתו ליבי משמיע רחש דומה של שבר האומר "רק לא זה...". הצעקה לא אחרה לבוא "א-ז"-ר!!! רימון!!! עשרים ואחת, עשרים ושתיים עשרים ושלוש, פוצץ!!!". שכוב על האדמה וידי צמודות אל אחורי הקסדה, מתנשף כמדמה להפקע ושואף אל ריאותיי את האבק שהרימה אל האוויר ההשתטחות שלי וכבר באה הצעקה הצפויה "יונתן, אדם ודרור, פלו פצוע!!! קדימה, קדימה, להרים אותם, מסוק חילוץ על הכיפה מדרום, בעוד שש דקות!" ככל אחד מן השרועים המיואשים על הקרקע ידעתי גם אני כי אין שום סיכוי שנצליח להביא שלושה פצועים אל הכיפה ההיא, במרחק שבע מאות מטר, בשש דקות, אך מיד קמתי ורצתי אל יונתן, נגביסט בגובה מטר תשעים וחמש ובמשקל תשעים קילו ששכב רפוי אברים כעשרה מטר ממני.
כל עוד אפשר לתת עוד צעד, כל עוד אפשר להעביר את הרגל האחורית קדימה, לא נשברים, את זה אמר לי אחד המפקדים עוד בטירונות, באחד המסעות הראשונים כשהוא מחווה בידו בבוז כלפי בחור צנום שמכשיר הקשר לגבו הטוען שאינו מסוגל להמשיך עוד. את אותו בחור צנום לא ראיתי זה זמן מה, והפחד מגורל דומה של הדחה מהמסלול הניע אותי לתת עוד צעד, להעביר את הרגל האחורית לפנים, ושוב ושוב, במעלה הגבעה כשיונתן במלוא תפארת משקלו על גבי.
"אין כאב, אין כאב" שיננתי לעצמי "לחשוב על משהו אחר! קדימה, תחשוב על משהו אחר!" כבכל מסע, תרגיל או תיזוז מזדמן, חשבתי על מורן.
מעבר לכיפה המיוחלת, מעבר לנקודת הגאולה שלנוכח השניות האצות מעל צג השעון כבר כמעט והשלמתי כי לא הפעם תגיע, השתרעו שמי המדבר זרועי מליוני כוכבים. מצחיק, חשבתי לעצמי, שצריך להיות כמה שיותר חשוך בכדי לראות כמה שיותר מן היופי הזה המאיר מן הרקיע. הלילה ההוא היה חשוך, למעשה, כל ששת החודשים שקדמו לו היו חשוכים, שישה חודשים של גוף הדואב כמעט באותה מידה בה דואבת הנפש. וביום שישי, כאשר ראיתי את מורן בתחנה המרכזית בבאר-שבע, היא מעולם לא נראתה כה יפה.
הנסיעה של קו 470 מבאר שבע לירושלים אורכת כשעתיים, התחנה שלי ושל מורן מתחת למחלף הראל מגיעה כעשר דקות לפני סוף הנסיעה מה שהותיר לי בחישוב גס שעה וחמישים דקות.
בין אותו צוות של עשרים בני 19 לא נמצא ספק. מעולם לא השגנו על הדברים, וודאי טרוניות נמצאו בכל רגע מנוחה אל בלבנו ידענו כי לא בצעקות או המכות, לא בקושי הנוראי נמצא הדופי, והאמנו כי אם אכן יהיה כזה, וודאי יימצא הוא בנו. מעולם לא פיקפקנו כי לכך הדברים נדרשים, לזחול במעלה הר על קוצים שנדמה הושחזו בבית מלאכתו של השטן, ספקותינו היחידים היו האם נכונים אנו לאתגר, שאלנו עצמנו האם תעמוד לנו רוחנו והאם יהיה הגמול ראוי. מעולם לא שאלנו עצמנו לרוץ בפעם העשרים במעלה גבעה, רוצחים פעם אחר פעם מטרות קרטון כשנדמה כי מנפשנו שלנו אנו מבקשים שכבר תצא.
עם היות חיי בתווך, חייב הייתי במחשבותיי להתלות בזמנים אחרים, לעסוק בשהיה ובשיהיה למען אוכל לשרוד את שעתה, רבות חשבתי על מורן. היו ימים בהם הייתי מסוגל במילותיי לדלות דמעות התרגשות מעיניה, בשפתיים רועדות היא הייתה מקללת את הכישרון הזה שלי, המילים שזרמו מתוכי כמעיין של יופי באוזניה ויכלו להביאה למחול לי על כל חטא מחטאיי, רבים וגדולים כשיהיו. עתה ישבתי לצידה ולא מצאתי אף לא מילה בודדה.
הבטתי במורן, היא רק בהתה נכוחה, כמו הייתי אדם זר היושב במקרה לצידה באוטובוס, גוזל ממנה את האפשרות הנכספת של לפשוט את רגליה הארוכות על שני המושבים.
"אני מצטער..." המילים כמו נפלטו מפי אדם אחר.
"מעט מאוחר מידי בשביל זה, אתה לא חושב?" היא התאמצה לא להביט בי.
שתקתי, דקה אחר דקה עברה מעל מסך השעון שנבדק אחת לכל עשרים שניות. ועם כל דקה, כמו נגזל ממני ונידף חסר שמיימי שנעשה עימי, יד מוירה הנמלכת בדעתה עם האץ הילוכו של האוטובוס צפונה ואז מזרחה. עוד שעה ועשר דקות.
"כנראה שיש דברים שאני יכול לשלוט בהם, ויש כאלה שלא, ואני מנסה להתמודד עם אלו שאין לי שליטה עליהם בעזרת אלו שכן".
"הקשבת פעם לעצמך עם כל הפילוסופיה המתנשאת הזו שלך? אמרת עכשיו דברים שנשמעים עמוקים אבל בעצם לא אמרת כלום חוץ מלהגיד משהו שהוא ברור מאליו".
"אז למה את כועסת עלי? עשיתי בדיוק את זה, כמו שאת אומרת: ברור מאליו".
"אני חושבת שזה ברור לשנינו למה אני כועסת עלייך".
"ברור לי מה שאמרת, יש כנראה הבדל".
"אולי אצלך. אתה תמיד רואה את הדברים מעוות, אתה ממש חייב להתבגר מתישהו, תעשה את החיים של כולנו יותר קלים".
"מי זה "כולנו"? את וכל הסמרטוטים שאת הולכת להתבכיין להם עליי?"
"הם מקסימים, אני באמת אוהבת אותם, הם נותנים לי דברים שאתה מעולם לא נתת לי".
"אבל הם גם לא נותנים לך את מה שאני כן".
"נכון. תמיד אמרתי שאהבה כמו שהייתה לי איתך לא תהיה לי בחיים, אבל עכשיו אני אומרת שזה בגלל שלמדתי את הלקח".
עוד שעה ועשר דקות.
המשוואה היא פשוטה למדי, כך מזכירים לנו בכל הזדמנות, בין אם רלוונטי הדבר או לא, כל דבר שהותרנו בשטח מודיע לאויב כי היינו שם, ואם יודע האויב כי היינו בשטחו יוכל למצוא אותנו, ואם ימצא אותנו נמות כולנו. לפיכך לפני כל יציאה לשטח נכין רשמ"ץ, רשימת ציוד של כל פריט הנמצא עלינו בכדי שנוכל לדעת בשובנו האם נותר ציוד מאחור שעלינו לשוב ולחפשו. פעמים הצטערתי שלא חשבתי לערוך רשמ"ץ אישי שלי לפני הגיוס. פעמים רבות תהיתי בחרדה אינטרוספקטיבית מה אבד, מה היה שם בלב הפועם הזה ועתה נעלם?. פעמים היה עלי לתהות, האם כבר גילני האויב? האם בדרכי נשמט לי דבר מה מעלי וחטאי נגלו מעל עירומי, האם דבר מה הותרתי מאחור לבלי שוב? האם מוטל אני מת בארץ זרה ועוינת וטרם הבחנתי בכך?.
"אני מתגעגע אלייך".
"אני לא מוכנה להגיד שאני מתגעגעת אלייך..."
"אבל זה לא אומר שאת לא..."
"נכון".
עוד שעה.
חודשים רבים הדהד סירובה בראשי. בשתים-עשרה בלילה נטשתי את סמינר שנות-השרות ברמות מנשה ובטרמפים עשיתי דרך לילית למבשרת-ציון, כמעט ומקפח חיי במכוניתו של נהג עייף. את הלילה ההוא לא יכל כל נביא לשער כי אסיים בשק-השינה שלי בוודאי תחת ביתה, דמעותיי נספגות בבד. תחת אותם כוכבים, כל קללה אפשרית בעבורה מילאה את החלל שהותירו מילות האהבה שיבבתי בחדרה. הידיעה כי לבבה סודק בידיי הרבה לפני ששברה היא בשלי לא ניחמה אותי כהו זה. לא חדלתי לאהבה.
"אנחנו חייבים להמשיך הלאה, אתה לא חושב?" היא אמרה מבלי להביט בי.
"חייבים רק שני דברים: לחרבן ולמות. כל השאר הוא אופציונלי. לחרבן ולמות אלו הם הדברים היחידים שסירובנו להם יוכל אולי רק לדחותם".
"חמוד..." היא מילמלה "אז למה אתה פה לידי, מה אני, בחירה, חרא או מוות?".
"אני שמח להודיע לך שאת קצת מהכל" חייכתי.
היא שתקה. עוד ארבעים דקות.
בגיבוש חשבתי עליה, בבקו"ם, בטקס ההשבעה ובסיום הטירונות, במסדרים, בדקות נדירות של שקט, בלילה במיטה, נהניתי לחשוב עליה, הכאב המחייה שבעבורו אקריב עוד כמה דקות שינה. אבל ביום שישי בקניון של מבשרת נמלטתי כאשר ראיתי אותה בבית-הקפה בקומה השנייה, ובליבי תקווה שהיא בכל זאת ראתה אותי בטרם נסובתי על עקביי ובצעד מוחש נסתי אל המדרגות.
"דברים לא יכולים לחזור להיות כפי שהיו" היא השיבה לשאלתי "אני יודעת שזה מה שאתה רוצה, אבל זה פשוט לא יקרה".
"לא חסר לך?"
"מאוד, אני מקווה שיום אחד יהיה לי מישהו כמוך"
"במקרה אני מכיר אחד כמוני, ואולי הוא אפילו מעוניין"
"אני לא מאמינה שאתה חושב על זה, זה כאילו שאתה לא זוכר את כל מה שהיה..."
"האישה והזכרון – שניהם נוטים לבגוד" שלפתי את אחד מהחביבים עלי ברפרטואר שלי.
"קצת מאוחר מידי, היה בנינו יותר מידי, ואני לא מדברת על מישהו שהוא כמוך, אלא על מישהו שיהיה לי משהו איתו כמו שהיה לי איתך ".
הצלחתי, ידעתי בקרבי. היא שלי.
באחד הלילות בצבא חלמתי שאני עומד על חוף ומשקיף על ים סוער. צורת הגלים כמו מכושפת הייתה, כעין עמודים המתערבלים ונמתחים אל השמיים, אך לא אל השמיים נשאתי עיניי. שם עמדתי על החוף אכול לבטים, האם לרוץ להביא מצלמתי ולצלם את היופי הזה המתגלע כה שוקק לפני, לצלמו למען אזכור את הגלים המיוחדים והים הקסום, למען תהה לי עדות יפייפיה לסערה המוזרה אליה אוכל תמיד לשוב ולהתהדר ברגע הרפתקאתי הקסומה מעל אלבומיי, או שמא עליי לרוץ אל הים, להשליך גופי אל הגלים ולחוות את הים המסתחרר, שכן גלים כאלו, ידעתי, לעולם לא ידע גופי אם לא היום.
סוף
לבסוף הגענו אל אותה כיכר בה נפרדות דרכינו. עתה השעה להיעשות אדם.
"אתה רוצה לבוא אלי לשתות קפה?"
חייכתי אליה והחלקתי על לחייה, היא חייכה חזרה בעיניים קורנות ברווחה בשעה שהסטתי קבוצת שיער מעל פניה והנחתיה מאחורי אוזנה.
שעה וחמישים חלפו. הזמן תם.
"מצידי את יכולה ללכת להזדיין..." אמרתי ונפניתי מעליה.
