היא רצה

"אני צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לצבא".

"את צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לחיים" אני עונה.

"אתה צודק, אתמול באמת הרגשתי ככה, אז נעלתי את נעלי הריצה ויצאתי לרוץ."

"את באמת תמהונית... טוב, אני צריך לסיים" אני לא באמת צריך לסיים, אני סתם רוצה ללכת לכתוב עליה "אני עכשיו בבית הרבה, נוכל להיפגש יותר, אולי בעצם אני אקפוץ אלייך עוד הלילה" אבל אני לא חושב שיהיה לי כוח לנהוג עד אליה, עשיתי את הדרך הזאת הרבה יותר מידי פעמים.

"טוב, תתקשר אלי".

"תתקשרי את אם יש משהו חדש..."

"מה כבר יכול להיות חדש? אתה יודע שאף פעם לא קורה אצלי שום-דבר"

"גם נכון, אז נדבר בכל מקרה, ואל תדאגי יהיה בסדר".

"כן..."
"ביי".

"אההממ, ביי-ביי".

עכשיו היא רצה בתוך הראש שלי, הרחובות הכל-כך מוכרים באזור הבית שלה הועתקו לתוך ראשי ועכשיו נמצאים ברקע של הקלוז-אפ המחשבתי שלי עליה רצה, הגוף הקטן שלה מתנועע, עולה ויורד, הגוף הזה, פעם הייתי רואה אותו ערום, היום הימים האלו כבר מזמן עברו, וזה כבר לא כל-כך משנה.

השיער השחור הקצר שלה מקפץ בקצב הריצה, אני לא אשכח את היום ההוא, את התמונה הזו, כשבאתי להעיר אותה, ומשהו בבליל המרוח על הכרית היה שונה, פחות שיער. ואיך שהיא הרימה מולי ראש ישנוני, ואיך הלב שלי החסיר פעימה, כמו שאומרים. תמיד כשאני מזכיר את השם שלה, אני חייב להוסיף שהיא הילדה הכי יפה שאני מכיר, ובאמת, כשאני מנסה לחשוב אם זה באמת נכון, קשה לי לדלות מזכרוני את כל הפרצופים שאני מכיר, אבל לפחות ברגע הראשון, אני לא מכיר אף אחת שיפה ממנה, לפחות לא כשאני מדבר עליה. כשהיא רצה, אני יודע שהיא אבודה, ומעניין אותי לחשוב, היא נראית כל-כך לא הגיונית, ולפעמים אני מרחם עליה, או מקנא. מעניין לחשוב, האם באמת יכול להיות מישהו שלא מתאים לחיים, מישהו שהוא טעות, ואולי בסוף היא בכל-זאת תמצא את עצמה, והיא תוכל קצת להרגע. אני לא מצליח לחשוב, מה לא בסדר? לא יכול להיות שזאת ביישנות, לא במידה כזאת, ואולי היא בעצם כל-כך חכמה, והיא רואה טוב את מה שכולם רק חושדים, שהעולם הזה באמת כל-כך גרוע והאנשים הם נבלות, אבל לא, יש בה תקווה, היא רק פשוט חסרת איכפתיות. והיא, היא רק שותקת כל-הזמן, למרות שנראה לי שהיא מרגישה בנוח איתי, רק כל הזמן חוזר אותו ניגון "הכל אותו דבר, אין שום דבר חדש", אבל אני מסרב להאמין, האם ים סוער בראשה או שמא הוא חלק כמראה, מה עובר לה בראש, מה? על מה היא חושבת? מעולם לא הצלחתי להבין אותה, כנראה שלעולם גם לא אוכל.