השירים שלך

קראתי שוב את השירים שלך, למה? בגלל שפגשתי אותך ברחוב, בגלל שפגשתי אותך, בגלל שקראת אחריי "חכה רגע!". נראה לי ברור מאליו שאני אחשוב עלייך כרגע, כמו שאין לי צל של מושג האם את חושבת עלי כעת, או האם אני באמת היחיד שקרא דבר מה שכתבת, האם תזכרי שפגשת אותי ברחוב, האם פגשת אותי?. אז קראתי שוב את השירים שלך, נזכרתי כמה את יפה, נזכרתי איך החיים שלי נראו כשדמיינתי איך הם יראו איתך בהם. החוכמה שלך, כמו הפגמים, מבצבצים בכל שורה, הייחוד שלך, הדרך שבה הביטו בי העיניים האלו שלך, אז בימים ההם ואז ברחוב. וכל שורה, כצלצול שעון עיירה או כנסייה, קול חבטה עמום, מתכת כנגד מתכת, המוסיף ומהדהד בתוך עצמו ואל האוויר, כמחצית השנייה לאחר קריאת השורה.

רציתי לבקש ממך להזדקן איתי, ואז משהו בי הזכיר לי שלא מותר לי להיות כנה מחד, שאת לא באמת תקראי את הדברים האלו מאידך, ושאני מסומם וודאי כותב גרוע בהרבה משנדמה לי. קראתי את השירים שלך, אודה כי חלפה בי קנאת סופרים, ואולי היה זה אני הנזכר בך. אז מה נותר לי לספר לך? איך אז, במכתב שנועד להיות אחד מיני רבים שכותרתם פרידה, יידעתיך כי כל שנותר לך מקשרנו היא ההמלצה להרים את עינייך ברחוב, שמא אחלוף על פנייך. כעת אני מתאמץ להבין כיצד זה ארע שנתקלתי בך, לא מצליח להבין האם זה קוסמי, הסתברותי או פשוט מזל.

ואם היית יכולה להבין, מה מפריע לי בך, על מה אני כועס, ממה אני מפחד? ואם היית מבינה אותי, הרי זה פחדי שאיני יודע אם את רוצה בטובתי או לא, זאת לאור היכולת שלך לעולל לי, שבוייך, כרצונך טוב או רע לאחר שתגיע העת בה אפסיק להיאבק בך.

את לא יכולה להבטיח לי דבר, וזה לא בגללי, זה בגלל שאת לא מסוגלת להבטיח לעצמך משהו. את רוצה אהבה שאינה תלויה בדבר, כזו שנלחמת, כזו הזקוקה רק לעצמה גם הפגום ושבור, והנסיעה הזו היא ללא מטרה, ללא תכלית או הבטחה, זולת להגיע אלייך. את רוצה להשתלט על עולמי בכדי לא להותיר בו מקום לספקותייך, את מספרת לי, כמה את מסוכסכת עם המראה. ואז את שולחת אותי לקרב.