"אסתטיקה" או "את זה אויקלידס לא יכול לתאר"

החודשים שחלפו מאז שהתראינו לאחרונה, לא יכולנו שלא להתכחש אליהם גם נוכח השמחה של הזמן החדש בצוותא, גם לא יכולנו בכנות להצר עליהם, או לטעון כי נבעו מנסיבות שאינן קשורות בנו, כי אף על פי שכך היו, אנו אלו שבחרנו במעשינו, והם שלמן אותו יום בו נפרדו דרכינו, זוהי העת הראשונה בה אנו שוב עומדים יחדיו. ועם שאותה חיבה עודה מפעמת בנו וכוחה נדמה שלא הועם, היטב ידענו כי החודשים הללו, אלו שמרחפים בנינו כאשמה סמויה בה כולנו חשים, ושואבים נחמה מסוימת משותפות זו, אותם חודשים הם המעידים על עתיד יחסינו, הם שילכו ויתארכו, ואולי יהפכו שנים, והאם גם אז יפכו הימים שקשרונו יחדיו וליבנו יצא זה על זה כדרך אותם ימים הולכים ומתרחקים.

תחת התאנה, בין החורבות ומעל לבריכת המעיין הקטנה, מה חיפשנו כאשר יצאנו לשם, אולי אותנו, אותנו יחדיו. קשת האבן המטה ליפול, שם אני זוכר אותו עומד בגופייה וידיו שעונות, לחוצות כנגד העמודים הכהים. והיכן כל שהבטחנו זה לזה באותם לילות מול הים כאשר זה לזה גילינו ליבבנו? אמור לי יקירי, מה אתה מבקש ממני היום?. והיא, שערה, תלתליה הזהובים, כמו היו אז, כאשר היה אפי תחוב בתוכם, שואף את ריחה לחיי. תמונה עמדה תלויה פעם בחדרי, באותו המקום ממש, ואין רואים את פניה, רק שערה מול העמק המתרחב לפניה אל תוך הכינרת, ומעולם לא הצטערתי שאין פניה נראות שם, יפה ידעתי מי היא בעלת הגב והתלתלים הנופלים עליו. עכשיו היא אבודה לנצח, אני יודע והיא משיבה לי חיוך, כן, נגמר, את חטאייך לא תוכל לגלגל אך בכל זאת פינה חמה שמורה לך בליבי, כן אני יודע, אני משיב, ואולי בשל כך אותה הרגשה עמומה ומטרידה, שאיני יודע להגדיר, רק מחריפה לנוכח עינייך שפעם הביטו בי בדרך אחרת. 

והשעה מאחרת, ומישהו מציע שנשוב וקולו לא נתקל בהנגדות, רק התנהלות איטית בכיוון המכונית. ואז אנו נושאים דרך השדות, משמאלנו התפוחים ולימיננו החיטה ובאופק שדרת הברושים שלעד תהיה מוכרת. שמש ערביים צונחת על המרחבים, מתלכסנת אל חלונותיו הצדדיים של הרכב הנוסע וצובעת את אבני הבזלת צבעים חמים, שקיעה של הגולן, שקיעה של ימים עברו. ואז הוא מכניס דיסק למערכת הסטריאו, והצלילים, הפריטה האיטית על הגיטרה האקוסטית ושברי החשמלית שמצטרפים, הקול המלטף, שלו רציתי הייתי מכנה אותו "אטמוספרי", "מלודי", "מינורי", "מלנכולי" אפילו "מעט קיטשי" או כל שם תואר אחר, אך אין לי כל חפץ בכך. והצלילים מתערבבים בצבעי השקיעה וצבעי שרעפינו, "אוי, איזה שיר יפה, כמה הוא מתאים עכשיו..." אומרת מישהי והשאר מהנהנים ואז מוסיפים לשתוק, בוהים בנוף הרץ לצידנו ומניחים למוזיקה למלאו. אנו שמענו שם, בצלילי הגיטרה והשירה, התיפוף העדין והמילים, שם אנו שמענו את אהבותינו וחרטותינו, את תקוותינו היוצאות אל העבר ובכך אין הן אלא געגועים, שם שמענו את השקיעה והשדות, ואת מיאוץ המכונית על הכביש הישר, הרעוע מעט, שחלק ממהמורותיו מוכרות, וחלקן מצליחות לפתע להפתיענו במה שהיה כה מוכר. המוזיקה עמדה בנו, בחיינו באותו רגע העוסקים ללא הרף בעבר, בעתיד ובעצמנו, ולא היה קץ ליופי שלה. ואילו עתה, שוב אני שומע את אותו השיר, לשווא מבקש לעורר שוב את אותן הרגשות, למצוא את אותו היופי, שהיו בצלילים שמילאו אותה מכונית בה הצטופפנו כולנו, לשווא.