שיר שיכור

שיר שיכור. ולא שיכור שמח, לא שיכור נינוח או עולץ, לא שיכור בתום לב, לא שיכור בחברה ובטוב טעם, ולא שיכור מספיק, בהחלט לא שיכור מספיק.

ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור, ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור כלוט, ומה ירצה שיכור אם לא... לשכוח? לשמוח? לצחוק? לבכות?... אם לא להימנע מלשאול עצמו שאלות שאין הוא יכול להשיב עליהן. 

והן כמו צעדים, כמו פסיעות הוא הדבר, מהלך הבקבוק והכוס אל השפתיים פעם אחר פעם, וצעד אחר צעד אני פוסע, והדרך נראית לי, מי אמר שהדרך נראית לי? אינני השיכור הראשון, אינני גם השיכור האחרון, אך אני שיכור לבדי, צועד אל תוך הלילה וחבר מרעיי מריע ורע רעי, רעה רעותו ורואה, אותי, נופל וכושל, ושיכור כל כך, ולא מספיק.

קמתי להשתין, ושבתי אל מקום מושבי, ודבר לא שנה, אך הוטב לי כמעה, אינני בטוח למה. ושם ראיתי את פניי במראה, ובחלוף שנייה כבר לא זכרתי, את מי ראיתי שם, ואת מה. אולי מוטב כך.

ואולי עתה העת לשאול את אותן השאלות הנוקבות, המנקבות, החודרות והשורפות, ואולי לא, אולי מוטב להשאירן לעת שפויה ומשופה ומפוכחת ופיכחת ופיכחית יותר. הן מחר אקיץ וראשי כבוד ואיבריי לאים (האם כבר כתבתי כך פעם? הרי לא הייתי שיכור אז...) ולא אוכל לעסוק בדבר ואולי ימצא לי פנאי לדברים אלו, עתה לא העת, עתה אני שיכור, ידיי מלאות, וראשי, ריק (ומתערבל).

המיטה קוראת בשמי, לא אכנע! המשך בדרכך, אתה צודק וצדיק וצדק עימך, אך אנא חדל נא מלהטות שורשים עד קצה יכולתם לשרתך ויכולתך להטותם, הן מחר בבוקר תקיץ ומצפונך כל כך ינקוף על כך, כל אחד יכול להטות שורשים. רצפה מרוצפת רצופה רצף רצוף, הא לך! אל נא תאמר לי מה עלי לעשות או לא לעשות, הרי אני שיכור!

היא אהבה להיות שיכורה. מי זאת היא? אינני יודע, רובן אוהבות (אהבו) להיות שיכורות (ומי לא אוהב להיות שיכור? אולי אני). אך אם אהבה להיות שיכורה, האם תאהב אותי שיכור? אינני מחבב עצמי יתר על המידה ברגע זה (אני טרחן למדי, עלי להודות) ואיני מוצא סיבה מדוע היא תחשוב אחרת, מי שהיא לא תהיה.

אכן שיר שיכור (שיר?), ופסקה אחרונה זו מעט טורדת את מנוחתי, האם באמת היא מונחת במקומה? האם כורח שאכניס נשים לכל דבר ועניין? ודאי! שאם לא כן, איזו סיבה הייתה נמצאת לי להיות שיכור?! ואולי זו מלכתחילה הייתה הטעות. אני צריך לקום שוב להשתין, כבר איני בטוח אם הפעם אשוב, אני תוהה על מי ומה אחשוב מעל לאסלה, ואולי הבחילה תציל אותי מכל זה...

חזרתי. וזה מפתיע למדי. ובמראה שם נראיתי לעצמי יפה, אלמלא הכתמים השחורים תחת העיניים, והזקן המדובלל, והצלקת על פניי, ובתוכי. גדולה ומכוערת הצלקת בתוכי, קטנה ובלתי מורגשת זו שעל פני, עדיין אני חושב, שהייתי יכול להיות יפה יותר אלמלא הן. נראה לי שרעיון טוב הוא לקעקע "carpe diem" במקום כלשהו על גופי, זה ודאי יעזור.

עתה אני חושב, איזה גיהנום יהיה זה ללכת למיטה, ולהיוותר, לבד, עם המחשבות, בחושך, בלי מפלט, ושמוטב יהיה אם אזכור לצחצח שיניים לפני שאעשה כן.