שיר שיכור

שיר שיכור. ולא שיכור שמח, לא שיכור נינוח או עולץ, לא שיכור בתום לב, לא שיכור בחברה ובטוב טעם, ולא שיכור מספיק, בהחלט לא שיכור מספיק.

ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור, ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור כלוט, ומה ירצה שיכור אם לא... לשכוח? לשמוח? לצחוק? לבכות?... אם לא להימנע מלשאול עצמו שאלות שאין הוא יכול להשיב עליהן. 

והן כמו צעדים, כמו פסיעות הוא הדבר, מהלך הבקבוק והכוס אל השפתיים פעם אחר פעם, וצעד אחר צעד אני פוסע, והדרך נראית לי, מי אמר שהדרך נראית לי? אינני השיכור הראשון, אינני גם השיכור האחרון, אך אני שיכור לבדי, צועד אל תוך הלילה וחבר מרעיי מריע ורע רעי, רעה רעותו ורואה, אותי, נופל וכושל, ושיכור כל כך, ולא מספיק.

קמתי להשתין, ושבתי אל מקום מושבי, ודבר לא שנה, אך הוטב לי כמעה, אינני בטוח למה. ושם ראיתי את פניי במראה, ובחלוף שנייה כבר לא זכרתי, את מי ראיתי שם, ואת מה. אולי מוטב כך.

ואולי עתה העת לשאול את אותן השאלות הנוקבות, המנקבות, החודרות והשורפות, ואולי לא, אולי מוטב להשאירן לעת שפויה ומשופה ומפוכחת ופיכחת ופיכחית יותר. הן מחר אקיץ וראשי כבוד ואיבריי לאים (האם כבר כתבתי כך פעם? הרי לא הייתי שיכור אז...) ולא אוכל לעסוק בדבר ואולי ימצא לי פנאי לדברים אלו, עתה לא העת, עתה אני שיכור, ידיי מלאות, וראשי, ריק (ומתערבל).

המיטה קוראת בשמי, לא אכנע! המשך בדרכך, אתה צודק וצדיק וצדק עימך, אך אנא חדל נא מלהטות שורשים עד קצה יכולתם לשרתך ויכולתך להטותם, הן מחר בבוקר תקיץ ומצפונך כל כך ינקוף על כך, כל אחד יכול להטות שורשים. רצפה מרוצפת רצופה רצף רצוף, הא לך! אל נא תאמר לי מה עלי לעשות או לא לעשות, הרי אני שיכור!

היא אהבה להיות שיכורה. מי זאת היא? אינני יודע, רובן אוהבות (אהבו) להיות שיכורות (ומי לא אוהב להיות שיכור? אולי אני). אך אם אהבה להיות שיכורה, האם תאהב אותי שיכור? אינני מחבב עצמי יתר על המידה ברגע זה (אני טרחן למדי, עלי להודות) ואיני מוצא סיבה מדוע היא תחשוב אחרת, מי שהיא לא תהיה.

אכן שיר שיכור (שיר?), ופסקה אחרונה זו מעט טורדת את מנוחתי, האם באמת היא מונחת במקומה? האם כורח שאכניס נשים לכל דבר ועניין? ודאי! שאם לא כן, איזו סיבה הייתה נמצאת לי להיות שיכור?! ואולי זו מלכתחילה הייתה הטעות. אני צריך לקום שוב להשתין, כבר איני בטוח אם הפעם אשוב, אני תוהה על מי ומה אחשוב מעל לאסלה, ואולי הבחילה תציל אותי מכל זה...

חזרתי. וזה מפתיע למדי. ובמראה שם נראיתי לעצמי יפה, אלמלא הכתמים השחורים תחת העיניים, והזקן המדובלל, והצלקת על פניי, ובתוכי. גדולה ומכוערת הצלקת בתוכי, קטנה ובלתי מורגשת זו שעל פני, עדיין אני חושב, שהייתי יכול להיות יפה יותר אלמלא הן. נראה לי שרעיון טוב הוא לקעקע "carpe diem" במקום כלשהו על גופי, זה ודאי יעזור.

עתה אני חושב, איזה גיהנום יהיה זה ללכת למיטה, ולהיוותר, לבד, עם המחשבות, בחושך, בלי מפלט, ושמוטב יהיה אם אזכור לצחצח שיניים לפני שאעשה כן.

השירים שלך

קראתי שוב את השירים שלך, למה? בגלל שפגשתי אותך ברחוב, בגלל שפגשתי אותך, בגלל שקראת אחריי "חכה רגע!". נראה לי ברור מאליו שאני אחשוב עלייך כרגע, כמו שאין לי צל של מושג האם את חושבת עלי כעת, או האם אני באמת היחיד שקרא דבר מה שכתבת, האם תזכרי שפגשת אותי ברחוב, האם פגשת אותי?. אז קראתי שוב את השירים שלך, נזכרתי כמה את יפה, נזכרתי איך החיים שלי נראו כשדמיינתי איך הם יראו איתך בהם. החוכמה שלך, כמו הפגמים, מבצבצים בכל שורה, הייחוד שלך, הדרך שבה הביטו בי העיניים האלו שלך, אז בימים ההם ואז ברחוב. וכל שורה, כצלצול שעון עיירה או כנסייה, קול חבטה עמום, מתכת כנגד מתכת, המוסיף ומהדהד בתוך עצמו ואל האוויר, כמחצית השנייה לאחר קריאת השורה.

רציתי לבקש ממך להזדקן איתי, ואז משהו בי הזכיר לי שלא מותר לי להיות כנה מחד, שאת לא באמת תקראי את הדברים האלו מאידך, ושאני מסומם וודאי כותב גרוע בהרבה משנדמה לי. קראתי את השירים שלך, אודה כי חלפה בי קנאת סופרים, ואולי היה זה אני הנזכר בך. אז מה נותר לי לספר לך? איך אז, במכתב שנועד להיות אחד מיני רבים שכותרתם פרידה, יידעתיך כי כל שנותר לך מקשרנו היא ההמלצה להרים את עינייך ברחוב, שמא אחלוף על פנייך. כעת אני מתאמץ להבין כיצד זה ארע שנתקלתי בך, לא מצליח להבין האם זה קוסמי, הסתברותי או פשוט מזל.

ואם היית יכולה להבין, מה מפריע לי בך, על מה אני כועס, ממה אני מפחד? ואם היית מבינה אותי, הרי זה פחדי שאיני יודע אם את רוצה בטובתי או לא, זאת לאור היכולת שלך לעולל לי, שבוייך, כרצונך טוב או רע לאחר שתגיע העת בה אפסיק להיאבק בך.

את לא יכולה להבטיח לי דבר, וזה לא בגללי, זה בגלל שאת לא מסוגלת להבטיח לעצמך משהו. את רוצה אהבה שאינה תלויה בדבר, כזו שנלחמת, כזו הזקוקה רק לעצמה גם הפגום ושבור, והנסיעה הזו היא ללא מטרה, ללא תכלית או הבטחה, זולת להגיע אלייך. את רוצה להשתלט על עולמי בכדי לא להותיר בו מקום לספקותייך, את מספרת לי, כמה את מסוכסכת עם המראה. ואז את שולחת אותי לקרב. 

"אסתטיקה" או "את זה אויקלידס לא יכול לתאר"

החודשים שחלפו מאז שהתראינו לאחרונה, לא יכולנו שלא להתכחש אליהם גם נוכח השמחה של הזמן החדש בצוותא, גם לא יכולנו בכנות להצר עליהם, או לטעון כי נבעו מנסיבות שאינן קשורות בנו, כי אף על פי שכך היו, אנו אלו שבחרנו במעשינו, והם שלמן אותו יום בו נפרדו דרכינו, זוהי העת הראשונה בה אנו שוב עומדים יחדיו. ועם שאותה חיבה עודה מפעמת בנו וכוחה נדמה שלא הועם, היטב ידענו כי החודשים הללו, אלו שמרחפים בנינו כאשמה סמויה בה כולנו חשים, ושואבים נחמה מסוימת משותפות זו, אותם חודשים הם המעידים על עתיד יחסינו, הם שילכו ויתארכו, ואולי יהפכו שנים, והאם גם אז יפכו הימים שקשרונו יחדיו וליבנו יצא זה על זה כדרך אותם ימים הולכים ומתרחקים.

תחת התאנה, בין החורבות ומעל לבריכת המעיין הקטנה, מה חיפשנו כאשר יצאנו לשם, אולי אותנו, אותנו יחדיו. קשת האבן המטה ליפול, שם אני זוכר אותו עומד בגופייה וידיו שעונות, לחוצות כנגד העמודים הכהים. והיכן כל שהבטחנו זה לזה באותם לילות מול הים כאשר זה לזה גילינו ליבבנו? אמור לי יקירי, מה אתה מבקש ממני היום?. והיא, שערה, תלתליה הזהובים, כמו היו אז, כאשר היה אפי תחוב בתוכם, שואף את ריחה לחיי. תמונה עמדה תלויה פעם בחדרי, באותו המקום ממש, ואין רואים את פניה, רק שערה מול העמק המתרחב לפניה אל תוך הכינרת, ומעולם לא הצטערתי שאין פניה נראות שם, יפה ידעתי מי היא בעלת הגב והתלתלים הנופלים עליו. עכשיו היא אבודה לנצח, אני יודע והיא משיבה לי חיוך, כן, נגמר, את חטאייך לא תוכל לגלגל אך בכל זאת פינה חמה שמורה לך בליבי, כן אני יודע, אני משיב, ואולי בשל כך אותה הרגשה עמומה ומטרידה, שאיני יודע להגדיר, רק מחריפה לנוכח עינייך שפעם הביטו בי בדרך אחרת. 

והשעה מאחרת, ומישהו מציע שנשוב וקולו לא נתקל בהנגדות, רק התנהלות איטית בכיוון המכונית. ואז אנו נושאים דרך השדות, משמאלנו התפוחים ולימיננו החיטה ובאופק שדרת הברושים שלעד תהיה מוכרת. שמש ערביים צונחת על המרחבים, מתלכסנת אל חלונותיו הצדדיים של הרכב הנוסע וצובעת את אבני הבזלת צבעים חמים, שקיעה של הגולן, שקיעה של ימים עברו. ואז הוא מכניס דיסק למערכת הסטריאו, והצלילים, הפריטה האיטית על הגיטרה האקוסטית ושברי החשמלית שמצטרפים, הקול המלטף, שלו רציתי הייתי מכנה אותו "אטמוספרי", "מלודי", "מינורי", "מלנכולי" אפילו "מעט קיטשי" או כל שם תואר אחר, אך אין לי כל חפץ בכך. והצלילים מתערבבים בצבעי השקיעה וצבעי שרעפינו, "אוי, איזה שיר יפה, כמה הוא מתאים עכשיו..." אומרת מישהי והשאר מהנהנים ואז מוסיפים לשתוק, בוהים בנוף הרץ לצידנו ומניחים למוזיקה למלאו. אנו שמענו שם, בצלילי הגיטרה והשירה, התיפוף העדין והמילים, שם אנו שמענו את אהבותינו וחרטותינו, את תקוותינו היוצאות אל העבר ובכך אין הן אלא געגועים, שם שמענו את השקיעה והשדות, ואת מיאוץ המכונית על הכביש הישר, הרעוע מעט, שחלק ממהמורותיו מוכרות, וחלקן מצליחות לפתע להפתיענו במה שהיה כה מוכר. המוזיקה עמדה בנו, בחיינו באותו רגע העוסקים ללא הרף בעבר, בעתיד ובעצמנו, ולא היה קץ ליופי שלה. ואילו עתה, שוב אני שומע את אותו השיר, לשווא מבקש לעורר שוב את אותן הרגשות, למצוא את אותו היופי, שהיו בצלילים שמילאו אותה מכונית בה הצטופפנו כולנו, לשווא. 

ממש כאן עכשיו

כמה זמן שאין אלו עיניי הרואות אותך? את התווים שכחתי, אך האצבעות את התנועות עוד זוכרות, זוכרות את המנגינה, כיצד לנגן את שירייך, זמר קולך שלחש לי, הולך ומתרחק. ואולי עלי לברך על שאין זיכרוננו מושלם, ואין הוא מושלם, שאם לא היה פגום, אם לא נתון לשחיקה, אם לא היו צבעיו דועכים וחדותו מקהה, ודאי היו אז כל שעותינו מלאות כאב מחד וגעגוע מאידך. והאם אותך אני כואב או מתגעגע? חושב על השעות לצידך או הרחק ממך?ובעוד אלו הראשונות חתומות לעד, קפואות בקורותינו, הרי שהאחרונות הולכות ומתאספות, הולכות ונערמות זו על גבי זו ואינן חדלות להרחיקך ממני, לטשטש את פנייך, לעמעם את קולך, להפיג ריחך ולמחות טעמך, ועדיין, מעשה קסם, חיה את גם באלו וגם באלו, גם אז וגם ממש כאן עכשיו.

במבואות הפסיכולוגיה של מי?

תמיד הייתי קצת חשדן כלפי תחום הפסיכולוגיה. הרבה מאוד ממה שיש לפסיכולוגיה להגיד, כמו למשל במקרה של פרויד, נראה לי מופרך ומצוץ מהאצבע וחסר כל הוכחות מדעיות אמפיריות. מצד שני, כל מה שכן יש לו הוכחות אמפיריות בפסיכולוגיה נראה לי גם הוא מפוקפק כי בני אדם הם לא אטומים בכימיה, הם משהו מורכב שלא תמיד יתנהג באותה צורה בכל מקום ואנשים הם מורכבים ועל כן קשה לי לראות איך אפשר בכלל לעשות מחקר בפסיכולוגיה שמסיק מסקנות מקבוצה מצומצמת של נבדקים אל כלל האנושות.

דווקא בגלל החשדנות הטבעית הזו כלפי הפסיכולוגיה החלטתי לקחת את "מבוא לפסיכולוגיה" של האוניברסיטה הפתוחה, סתם בשביל הכיף, בכדי לראות האם ההסתייגות שלי מהתחום הוא מוצדקת או לא. להלהן ההתרשמות שלי.

לא עוד פסיכולוגיה פיזיולוגית ו\או קוגניטיבית

נתחיל עם הרע, בקורס מבוא לפסיכולוגיה יש מעט מאוד מהדברים שבאמת מעניינים אותי כמו פסיכואנליזה. מצד שני יש בו הרבה מאוד מהדברים שלא כל כך מעניינים אותי כמו למשל פסיכולוגיה פיזיולוגית שמסבירה על מבנה המוח, העצבים, נוירונים, סינפסות וכו'. לא שזה לא מעניין אבל כל הביולוגיה הזו ממש לא בראש סדר העדיפויות שלי וחבל שהיא כן בראש סדר העדיפויות של הפסיכולוגיה. אחרי הכל מתעסקים כאן בנפש, לא בחומר. גם פסיכולוגיה קוגניטיבית זה לא שוס גדול אבל דווקא נחמד היה ללמוד על תפיסה וקשב ויש שם כמה דברים שאפשר לקחת וליישם בחיים, כמו למשל כל התיאוריות אודות למידה.

מה כן מעניין

מבוא לפסיכולוגיה בסך הכל היה מבוא טוב. הוא נתן לי תמונה של עולם הפסיכולוגיה ומה באמת חשוב לו ומה באמת מעניין. את התחומים שאני אוהב ומכיר כמו הפסיכואנליזה כמעט ולא פגשתי בקורס אלא בסקירה ההיסטורית. ובעוד דמויות כמו בולבי או סקינר וכל מיני חברה כאלו מילאו את הקורס לא מצאתי מקום אחד בו מלאני קליין או לאקאן מוזכרים בו, ולדעתי זה חבל אך בכל מקרה הזמן והכסף היו שווים את זה. לא הייתי אומר שזו דרך טובה להכיר את עצמכם או להבין יותר טוב בני אדם אחרים, בשביל כנראה צריך להמשיך ללמוד פסיכולוגיה (ואולי גם אז לא), אך זוהי בהחלט דרך לא רעה בכלל לקבל קצת מושגי יסוד ושפה של התחום ואיזשהו בסיס של הבנה לגבי במה בכלל מתעסקים בעולם הפסיכולוגיה של ימינו. מחשבות נוספות על כך אולי בהמשך. שנה טובה!

קבלת סיוע בכתיבת עבודות אקדמיות

בסוף גם אני נשברתי. אחרי שלוש שנים באקדמיה כבר נגמר לי הסוס ולא היה לי את הכוח לכתוב את העבודה האחרונה הזו. לאורך כל התואר דווקא הייתי די סבבה בכל מה שקשור בתחום של כתיבת עבודות אקדמיות. אבל אל העבודה האחרונה הזו פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי. ניסיתי למצוא לעצמי אלף תירוצים, איך זה בעצם אשמת המערכת, או שהנסיבות מקלות. בסוף ויתרתי והודיתי בפני עצמי שאני פשוט עייף מהלימודים ושאין לי כוח יותר ושהדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לשבת ולכתוב עוד שלושים עמודים על איזה נושא שפעם זרקתי למרצה ושעכשיו כבר בכלל לא מעניין אותי.

ואז נשבר לי

אז עשיתי את מה שרבים לפני עשו ומצאתי מישהו שיכתוב לי את העבודה. טכנית, הוא לא בדיוק כתב לי את העבודה אלא רק כתב לי טקסט לשם "הכוונה" שבעצם היה העבודה שלי שהגשתי בעצמי. על הטקסט שקיבלתי ממנו הייתי צריך עוד לשבת ולעבד אבל אין ספק שהוא חסך לי עשרות שעות של עבודה על כתיבת עבודה אקדמית שפשוט לא היה לי כוח לעשות.

שירותי כתיבת עבודות אקדמיות

מי שעזר לי בכתיבת העבודה היה אתר קטן וחביב בשם "טקסטולוגיה אקדמי" שמציע שירותים של סיוע אקדמי מכל מיני סוגים (בנוסף לסיוע בכתיבת עבודות אקדמיות הם גם מציעים שירותים של תרגום, סיכום שיעורים וליווי בכתיבה אקדמית). הגעתי אליהם דרך חיפוש פשוט באינטרנט ומאוד שמחתי שמצאתי אותם. בתוך חודש ימים מהרגע שבו דיברתי איתם לראשונה כבר נשלחה לי עבודה בת שלושים עמודים שקיבלה בסופו של דבר 94 (מראש לא כיוונו ל-100 כדי לא לעורר חשדות, גם הציון הזה היה יותר ממה שביקשתי מהם וקצת הלחיץ אותי כי אני, מה לעשות, תלמיד של 80). כל העניין לא היה יקר מידי בהתחשב בכך שבמקום לשבת ולכתוב את העבודה אני ישבתי ועשיתי דברים שלא כדאי להזכיר כאן על חוף הים בגואה.

לסיכומו של עניין

נכון שאני קצת מרגיש רע עם עצמי על הויתור העצמי הזה. אבל אני ידעתי שאני חייב את זה לעצמי ושאם אני רוצה לפצות את עצמי על מה שעברתי במהלך התואר הזה אז כדאי שאני אפרגן לעצמי חופשה, גם אם זה עלה לי קצת כסף וגם אם הרגשתי קצת לא נעים שעזרו לי עם העבודה שלי. בסופו של דבר כתיבת עבודות אקדמיות הוא עניין חשוב, אבל לא חשוב כמו הבריאות הנפשית שלי. 

שיחה לילית

"ככה: אוהב... מתגעגע... רוצה לשמוע ממך... וזהו, נראה לי, תתקשרי כשיש לך זמן. לילה טוב".

עשר דקות לאחר שהנחתי אותו צלצל הטלפון.

"עדיין ער?"

"לא, למה את ערה בשעה כזאת?"

"למה התקשרת אם לא חשבת שאני אהיה ערה?"

"התקשרתי בשביל עצמי, לא בשבילך"

"נגיד שהבנתי... נגה עדיין אצלך?"

"לא, היא נסעה היום בבוקר הביתה. איך היה אתמול אצל אלון?"

"נחמד, חבל שלא באת".

"הוא רצה שאני אבוא, אבל השילוב שלך ושל נגה אף פעם לא משך אותי".

"אל תגיד לי שזאת לא הפנטזיה שלך".

"כן בטח, אתן תהיו עסוקות בלריב אחת עם השנייה ולא תתייחסו אלי".

"היא עד כדי כך שונאת אותי?"

"בצדק, לא? היא מרגישה מאוימת".

"יש לה סיבה?"

"אם אני מרגיש צורך להתקשר אלייך בשתיים בלילה אז כנראה שכן..."

"למה אתה מרגיש צורך להתקשר אלי בשתיים בלילה?".

"נראה לי שזה מה שרציתי לשאול אותך כשהתקשרתי".

"מן פרדוקס שכזה, כמה לא אופייני".