מעגל ואשמה: שני קטעים

מעגל. מתוקה חשכת היין, ומסמא הידע, ומגנב לידי חומס נשמות מנחם שבאכזריותו משאיר צוהר יחיד דרכו חומק אור יחיד פנימה, כך שלעולם לא אשכח, את מה שלעולם לא ארצה לשכוח.

ולאן יצא ליבו של הנער שם מעבר לים, בעודו ספון, חנוט באפלולית חדרו. ורצה, אך ידו לא נעה, וביקש, אך לעולם לא יניע עצמו מעבר לחפיסת סיגריות בפאתי המיטה.

והיה אם היא אוהבת, והיה אם אני אוהב, ואם היא אינה אוהבת, ואם אני איני אוהב? פחד, פחד הוא שטן, קול רועד, מילים קרות ושוב הצפייה, צפייה אכזרית מנשוא לקול שבא תמיד באיחור. ואותו שטן ערמומי, פעמים אני יכול לו, אך בסופו של דבר תמיד ידו על העליונה. כשם שהכוונות טהורות, מעולם לא יצליח, וטעויות, פגמים, אורבים לי לעד והנה היד המושטת סופגת חבטה, ושוב נופלים.

והדרך נראת לי, מי אמר שהדרך נראת לי? ודומני שאיני יודע דבר זולת הידיעה שאיני יודע דבר, ובכל פעם שסובר אני כי הנה עלה בידי לעמוד על דרכם של דברים, מכין אני עצמי למפלה כשדבר מה יטיל בפני את העובדה כי טעיתי. ונדמה כי לעד אטעה, ולעד אתאכזב.

זה אוהב, זה שונא, זה רוצה וזה יודע, ואני, מה איתי?

******

לא כל האשם בי. אם רק הייתה אני, לא היו דמעות אלו. היא, רק בן-אדם, ולעד יהיו אלו המטורפים שישגו בחושבם כי בני-אדם ישימו ברייה זולתם בראש מעייניהם, אך בכל-זאת, אגואיזם, אגוצנטריות, אדם השקוע בעצמו יכולים להעביר את האוהבים על דעתם. כתמים בולטים יותר ככל שהרקע לבן יותר, וכך ככל שכוונותי יותר זכות, יותר טהורות ומגיעות מן המעקמים היפים ביותר של נשמתי, כך כל כתם שהיא מטילה עליהם ניכר יותר, שורף יותר, כואב יותר.

היא פושעת, כך מהטלת בי. שפתיה אומרות דבר אחד וידיה דבר אחר, ופעם אחר פעם מפך נפש זה יהיה לנחלתי משאאמין למילות אהבתה ואתקל ביום שאחרי במבטה הקר, ביחסה חסר הסבלנות. והיא אינה מבינה, כיצד עדיין איני בטוח, ולמה אני מפחד ולמה שואל. והיא אינה מבינה, מה עליה לעשות, ובכל פעם שהיא הוגה שאלה זו נצבט ליבי, שכן אני יודע, שאם אכן הייתה אני, אם הייתה אוהבת כמוני, לא היה כל מקום לשאלה זו, התשובה הייתה ברורה והשאלה כלל לא הייתה צריכה להשאל ועצם קיומה רק מהווה הוכחה לפחדי.

ספר

"מה קרה לך בן-אדם?!" הוא נזף בי אחרי שהיא הלכה זעופה.

"מה?" הגבתי, מנסה להדגיש שוויון נפש סטואי.

"קצת טאקט, מה איתך? נימוס בסיסי, בחיים לא ראיתי אותך מתנהג ככה למישהו, אני לא הייתי מסוגל לדבר ככה למישהי, ועוד כזאת כוסית. מי זאת בכלל?"

"אתה לא רוצה לדעת, והיא גם לא כזאת כוסית."

"כנראה שעם הנימוס הלכה גם הראיה שלך! נו קדימה, שפוך, מה הסיפור עם הבלונדה?"

"יש לנו הרבה עבר ביחד..."

"נו..."

"הכרתי אותה לפני שלוש שנים. לקח לי יומיים להדלק עליה, חודש להתאהב, שנה לעשות משהו בנידון ועוד שנה להתגבר עליה" הדלקתי סיגריה תוך כדי דיבור "לא  משנה, בסוף זה נגמר".

"איך זה נגמר?" הוא הקשה.

"דכאון, בכי בלילות, סמים, הרבה סמים, הרס מוחלט, אה כן, וספר" קמתי ללכת.

"ספר?"

"כן, היא קראה ספר". אמרתי ויצאתי מבית-הקפה.

על הכאב הנוראי שבהסקת מסקנות

מזה יומיים היא אינה יודעת נפשה מרוב צפייה. במשך כל הזמן הזה, היא אינה יוצאת את פתח דירתה מחשש שאם תעדר ולו לדקה, היא תפסיד את אשר לו היא כה מייחלת. היא ניסתה למצוא לה תעסוקות, אך היא אינה מסוגלת להתרכז בדבר, ולכן היא מהלכת הלוך ושוב בדירתה החשוכה כנמר כלוא. פעמים אוחז בה טירוף קל לנוכח קוצר הרוח שנעשה דייר של קבע בנשמיתה, והיא פוצחת בבולמוס נוירוטי של פעלתנות חסרת תוכלת, אך במהרה היא פוסקת, נופלת על מיטתה ומליטה את פניה בייאוש, אך מייד קמה מחוזקת בתקווה חדשה של אשליה עצמית.

עתה היא ישובה על הריצפה, גווה כפוף כנגד שולי המיטה. היא אוחזת בידה סיגריה, מביטה בעשן מתבדר לאיטו באור הקלוש של מנורת שולחן ונעלם באוויר החדר. בתנועה מיומנת היא מפילה את שיירי האפר שכבו אל מאפרה גדושה עד גדותיה הניצבת למרגלותיה, וחוזרת ושואפת את העשן לראותיה, ומביטה בטלפון השוכב דומם.

היא מחכה, הצפייה מאכלת בנשמתה. כבר יומיים היא מתנודדת תמידית בין מפח-נפש לתקווה, בין ייאוש לחלום. רבות עסקה בהפלגה בדימיונה, חלמה על כל האושר העתיד ליפול בחלקה, לכשיתרצה לבסוף הטלפון, יפסיק לענותה, וייאות לתת את צלצולו המיוחל. שרק יתקשר כבר, ומדוע הוא כה מתמהמה? אין ספק בליבה כי אכן יתקשר, שכן הוא אמר שיעשה כן, אומנם באותו זמן דימתה כי יש בקולו ניכור מסוים, אך ככל שהרבתה לחשוב על כך, פטרה את אותו ניכור כזניח, אולי בכלל דימיינה אותו, ואם בכלל היה כזה שמץ של ניכור, וודאי שלא כוון אליה, שכן שפתיו הגו את ההבטחה, אותה הבטחה שמרתקת עתה את מבטה אל הטלפון, הבטחה להתקשר.

נישאת על כנפי דימיונה, היא טווה את עתידם המשותף, והיא אינה יכולה להמנע מלהעלות חיוך של עונג צרוף על פניה לנוכח הוודאות שבעתיד כה ורוד בחברת מי שהיה מושא חלומותיה זה זמן כה רב. לאורך כל אהבתה המתמשכת אליו, וכמעט ולעולם לא העזה להשלות עצמה שייתכן יום אחד יהיה שלה, אך הנה, חלומה במרחק שיחת טלפון אחת, והנה הוא כבר כאן, בהישג ידה, הרי הוא אמר שיתקשר.   

האכזבה הגדולה של חיי

ואיך הכל קורס, ומתנפץ. וכה חסר אונים אני, עסוק בחוסר מעש, שכן איני מצליח למצוא מנוח, אחוז תזזית וכל שאני מבקש הוא לנוח. לשווא אחפש אחר דבר מה, מעשה, שיפיג, שיעלים תחושה ממאירה זו.

וכיצד הייתי כה תמים, אוויל שכזה. ילד קטן שכושל בפירוש המציאות סביבו, חולם עיוור שמפלל אל היופי שכה חסר, כה נעדר. ואין, אין מנוס, כי כבר הכל פגום ודבר לא ישיב את אותה תחושה, שלעד תהיה מוכתמת בזכרון הערגה, הכמיהה העיוורת למגעה, שהושבה ריקם. וחותם הפגיעה, צורב, שורף, מאכל. זעם, תיסכול, כעס, ועצב. האובדן, האובדן, אינו נסבל. ושוב עולים פניה לפני, איני יודע, איני מבין, במי האשם, האם זה אני שכה שגיתי בחושבי אותה לאותה הלנה מנחמת, אוהבת, נאמנה או שמא היא זו שבגדה בי, שמאסה באהבתי, אולי כבתה הלהבה בליבה בלא שיהיה הדבר הדדי.

ועתה נותרתי, סומא בודד, אבוד בריקנותו של מדבר רגשות זה שאופף אותי מכל צדדי, כי תמה האהבה, פג היופי ושוב לא תימצא אותה הרגשה, שאולי כה רציתי בה שחיפשתי אותה במקום שכלל לא הייתה קיימת.

אך אין דבר, ואולי יש בזה זיכוך כתוצאה מהכאב, כי שוב לא אפול לשקריה, שייתכן שנאמרו בתום לב אך כשלו מלשכנעי. כי לא יוכל קולה הקר, מבטה האדיש וידיה הספונות אל תוכה  לגרום לי להאמין להצהרותיה על אהבתה.

ואכזבה, אכזבה היא נתיב נוסף שבו לא אצעד שוב בחיי, ומזמין ומפתה ככל שיהיה, תמיד אזכור כי הוא נוצר בחובו רעות נוראיות. ובאותה מידה בה שוב לא אתמסר לנערה המצהירה על אהבתה אלי מפאת הפחד, יקנן בליבי רגש האובדן, דבר מה אבד ולעד יהיה חסר. אכזבה, אכזבה, תמיד בכל פעם שאתה נכווה הכל קצת פחות יפה, קצת פחות מיוחד, קצת פחות ממה שהייתה רוצה שיהיה, זה לוקח דבר מה מליבך. 

מילים בלבד

לשקריי אל לך להאמין, כי מילים יהיו הם בלבד.

לו ידעת, כיצד הייתי מנשקך, לו אך יכלת לדעת, שיפעת רוך לך קודחת בשפתיי, ובידיי הליטופים לך שלא ידעו כותרות לילך בידי רוח ערביים, ושפתיי גומעות חומך ומושכות שהייתן עלייך ומי ידע אם תענוגי או תענוגך על נסם נישא. כה אוהב, כה אוהב, תדעני בהתמסרותי המוחלטת להעתר לבבך ליפעות כמיהתי מבעירות הליל.

מלאכית רעה, קירבי אלי, קירבי! בעבר רשפים שילחת בנפש זכה, ובערוב הימים נשפת מלוא ריאותייך משדימית כי לדעוך ביקשה האש, ואילו היום, בערת שמש עצמה ניכנה לך בידיים על שיפולי גופך. תאווה ידעת בלא שחשת, וזמר לך בלא ששמעת, וכמיהה לך בלא שטעמת, דמעות זלגו ודם הוקז ולא הרחת, ואני עמדתי לפנייך בלא שראית. וכל פעם שלנשקך ביקשתי, כל רטט בחזי וחולשה ברגליי, כל מפחת נפש ניכונה לבוא אעניק לך היום. אנשקך בעבור בכורת יופייך לקהל אישוניי המשתאה, אנשקך בעבור החיוך שנחייך ראשון בעבורי, אנשקך ריגשתי האופטימית בליל הקיץ ההוא, אנשקך על דעיכת רוחי, אנשקך על כלאי שבנית, אנשקך על שהיית עמדי לענותי בכל השנים, אך לא אנשקך בעבור לילה זה, וגם לא לזה שיבוא אחריו, לא יפתי, חוב בידייך לפרוע, אך חוששני, כי אף נצח עצמו לא יהיה סיפק בידו להעניק לך די גיפופי אהבהבים לשם כך.

עוד אודך עשן, ובנימי מחל הקרח פושה, וכמה הייתי נותן לשוב ליופי ההוא, לרגעים הקסומים הללו שלך בזרועתיי ומילים שבעבורנו נכתבו ממלאות החדר, כיצד קורן החושך בגופותינו הנמזגים. רק לאהבך, רק לאהבך, אוותר בחיים, אחוס נשמתי מידיי הלופתות גרונה. לבקשך, לבקשך לעד! לבקשך עד אשרף כליל, עד לא אשא עוד שירת נימפות זו ואטיל עצמי הימה, עד לא יושם עוד עקב בצד אגודל פעם נוספת ויקרסו הברכיים, לבקשך עד תהיי שלי.

נסה להבין

איני יודע מדוע מקנן בי הצורך להצדיק עצמי בפניך, העדרותך ודאי שוללת ממך כל יכולת או זכות למתוח ביקורת או להעביר שיפוט. אך ודאי אתה יודע, וצפוי שכך יהיה, שזכרונך, שהיה סמוך ובטוח שאינו עוזבני ובכל יום אני הוגה בך, ידידי, זכרונך מתרגם לעיתים לחושה שאתה צופה במעשי. אני, הרי אתה מכיר אותי, הנני כמות שהיית אתה, רציונלי ושקול ומעולם לא נטה לב שנינו אחר המיסטיקה ואף סלדנו ממנה, אולי אתה מעולם לא עמדת נוכח הצורך להתמודד עם אובדנך, ולכן אל נא תרים גבה בשעה שנושא אני דברים אל תוך חלל ריק או אל דמות שאינה קיימת עוד, שכן גם כשאתה אינך עוד, מנחמת אותי האמונה, ולראשונה בחיי נאלץ אני להשלים ולהתרפק על אמונה כלשהי, שהינך ישנו במקום כלשהו, צופה בי.

הבן, יודע אני יפה את רגשותייך כלפי ד', את אהבתך אליה ואת שביעות רצונך מן היחסים ביני ובינה, לעולם לא אשכח את אותו יום בו סיפרתי לך בחיוך עולץ על הקשר הנרקם ביני ובין ד', ולא אשכח שאמרת לי שלא אוכל לעשות בחירה טובה יותר ממנה. אך יודע אני כי אתה מבין, וייתכן וקשה יותר להתרצות מקביעה זו כאשר אין היא נוגעת אליך אלא לחבר קרוב שבטובתו אתה חפץ, אך יודע אתה יפה, ודאי מנסיונך האישי כי אין ההגיון והשיקול מחזיקים משקל רב בדברים מסוג זה, ואין הלב תמיד מרגיש צורך להסביר מהלכיו ולבססם, וכך ודאי קשה לך להבין את מעשי. אך, אהוב נפשי, נסה להבין, אומנם דעה טובה לך ואף אהבה אל ד', ואוכל לדמיין את כעסך עלי, עת אתה חוזה חסר אונים באותם מעשים היכולים להצטייר כשפלים, וודאי צועקת נפשך להטיח בי דברי תוכחה על מעשי הרחק מעין הכל עם כ'.

אך נסה להבין, ייתכן ודעתך אינה נוחה מכ', אומנם יודע אני כי חיבבת אותה אך ודאי תתטען כי אין היא מגיעה לקרסוליה של ד', וכעס ופליאה ודאי ממלאים ליבך למראה טיפשותי. אך אתה, אינך מכיר אותה באמת, את כ', מעולם לא התוודעת אל אשר אני יודע טוב כל-כך, ואף לא אוכל להסביר לך, מה זה אותו דבר שיש בה ואין באף אחת אחרת, אף לא בד' המופלאה, אך דומני כי אתה מבין, ואולי בחוכמתך היית מיטיב להגדיר זאת, שמה שיש בכ' ולא בד' או אף אחת אחרת זו אהבתי אליה, לכן אל תכעס, אנא, אל תכעס.

בגידה הינה רק שאלה של תאריך, אמר הקרדינל רישלייה, ומהו רגע בודד או תקופה, לעומת דבר שאינו כלל נתון למרותו של זמן. ועת אני חובק את ד' במיטתה, כל זה הינו רגעי, וזמני, אך כ', כ' לעולם לא תמוש מליבי ועת היא נעה מעלי במקום מסתור, אין אני מרגיש כי אותו רגע נכון, אלא מרגיש אני כי ידי החובקות אותה צודקות באופן מוחלט ולא רגעי. לכן, ידידי, מורי, אהוב נפשי, אל נא תכעס, נסה להבין, אוהב אני אותה אהבה כה עזה, שאין העניינים ה"ארציים", כך אקרא להם, כמו ד', נושאים כל חשיבות בשעה שאני איתה, וכך נגרר אני למעשים שודאי יצטיירו בעיניך ובעיני כל אדם כבלתי מוסריים, אך כ' נכונה במישור הנצחי ולא במישור הרגעי, נסה להבין, וממרום משכנך, תן לי ברכתך.