מזה יומיים היא אינה יודעת נפשה מרוב צפייה. במשך כל הזמן הזה, היא אינה יוצאת את פתח דירתה מחשש שאם תעדר ולו לדקה, היא תפסיד את אשר לו היא כה מייחלת. היא ניסתה למצוא לה תעסוקות, אך היא אינה מסוגלת להתרכז בדבר, ולכן היא מהלכת הלוך ושוב בדירתה החשוכה כנמר כלוא. פעמים אוחז בה טירוף קל לנוכח קוצר הרוח שנעשה דייר של קבע בנשמיתה, והיא פוצחת בבולמוס נוירוטי של פעלתנות חסרת תוכלת, אך במהרה היא פוסקת, נופלת על מיטתה ומליטה את פניה בייאוש, אך מייד קמה מחוזקת בתקווה חדשה של אשליה עצמית.
עתה היא ישובה על הריצפה, גווה כפוף כנגד שולי המיטה. היא אוחזת בידה סיגריה, מביטה בעשן מתבדר לאיטו באור הקלוש של מנורת שולחן ונעלם באוויר החדר. בתנועה מיומנת היא מפילה את שיירי האפר שכבו אל מאפרה גדושה עד גדותיה הניצבת למרגלותיה, וחוזרת ושואפת את העשן לראותיה, ומביטה בטלפון השוכב דומם.
היא מחכה, הצפייה מאכלת בנשמתה. כבר יומיים היא מתנודדת תמידית בין מפח-נפש לתקווה, בין ייאוש לחלום. רבות עסקה בהפלגה בדימיונה, חלמה על כל האושר העתיד ליפול בחלקה, לכשיתרצה לבסוף הטלפון, יפסיק לענותה, וייאות לתת את צלצולו המיוחל. שרק יתקשר כבר, ומדוע הוא כה מתמהמה? אין ספק בליבה כי אכן יתקשר, שכן הוא אמר שיעשה כן, אומנם באותו זמן דימתה כי יש בקולו ניכור מסוים, אך ככל שהרבתה לחשוב על כך, פטרה את אותו ניכור כזניח, אולי בכלל דימיינה אותו, ואם בכלל היה כזה שמץ של ניכור, וודאי שלא כוון אליה, שכן שפתיו הגו את ההבטחה, אותה הבטחה שמרתקת עתה את מבטה אל הטלפון, הבטחה להתקשר.
נישאת על כנפי דימיונה, היא טווה את עתידם המשותף, והיא אינה יכולה להמנע מלהעלות חיוך של עונג צרוף על פניה לנוכח הוודאות שבעתיד כה ורוד בחברת מי שהיה מושא חלומותיה זה זמן כה רב. לאורך כל אהבתה המתמשכת אליו, וכמעט ולעולם לא העזה להשלות עצמה שייתכן יום אחד יהיה שלה, אך הנה, חלומה במרחק שיחת טלפון אחת, והנה הוא כבר כאן, בהישג ידה, הרי הוא אמר שיתקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה