האכזבה הגדולה של חיי

ואיך הכל קורס, ומתנפץ. וכה חסר אונים אני, עסוק בחוסר מעש, שכן איני מצליח למצוא מנוח, אחוז תזזית וכל שאני מבקש הוא לנוח. לשווא אחפש אחר דבר מה, מעשה, שיפיג, שיעלים תחושה ממאירה זו.

וכיצד הייתי כה תמים, אוויל שכזה. ילד קטן שכושל בפירוש המציאות סביבו, חולם עיוור שמפלל אל היופי שכה חסר, כה נעדר. ואין, אין מנוס, כי כבר הכל פגום ודבר לא ישיב את אותה תחושה, שלעד תהיה מוכתמת בזכרון הערגה, הכמיהה העיוורת למגעה, שהושבה ריקם. וחותם הפגיעה, צורב, שורף, מאכל. זעם, תיסכול, כעס, ועצב. האובדן, האובדן, אינו נסבל. ושוב עולים פניה לפני, איני יודע, איני מבין, במי האשם, האם זה אני שכה שגיתי בחושבי אותה לאותה הלנה מנחמת, אוהבת, נאמנה או שמא היא זו שבגדה בי, שמאסה באהבתי, אולי כבתה הלהבה בליבה בלא שיהיה הדבר הדדי.

ועתה נותרתי, סומא בודד, אבוד בריקנותו של מדבר רגשות זה שאופף אותי מכל צדדי, כי תמה האהבה, פג היופי ושוב לא תימצא אותה הרגשה, שאולי כה רציתי בה שחיפשתי אותה במקום שכלל לא הייתה קיימת.

אך אין דבר, ואולי יש בזה זיכוך כתוצאה מהכאב, כי שוב לא אפול לשקריה, שייתכן שנאמרו בתום לב אך כשלו מלשכנעי. כי לא יוכל קולה הקר, מבטה האדיש וידיה הספונות אל תוכה  לגרום לי להאמין להצהרותיה על אהבתה.

ואכזבה, אכזבה היא נתיב נוסף שבו לא אצעד שוב בחיי, ומזמין ומפתה ככל שיהיה, תמיד אזכור כי הוא נוצר בחובו רעות נוראיות. ובאותה מידה בה שוב לא אתמסר לנערה המצהירה על אהבתה אלי מפאת הפחד, יקנן בליבי רגש האובדן, דבר מה אבד ולעד יהיה חסר. אכזבה, אכזבה, תמיד בכל פעם שאתה נכווה הכל קצת פחות יפה, קצת פחות מיוחד, קצת פחות ממה שהייתה רוצה שיהיה, זה לוקח דבר מה מליבך.