מעגל. מתוקה חשכת היין, ומסמא הידע, ומגנב לידי חומס נשמות מנחם שבאכזריותו משאיר צוהר יחיד דרכו חומק אור יחיד פנימה, כך שלעולם לא אשכח, את מה שלעולם לא ארצה לשכוח.
ולאן יצא ליבו של הנער שם מעבר לים, בעודו ספון, חנוט באפלולית חדרו. ורצה, אך ידו לא נעה, וביקש, אך לעולם לא יניע עצמו מעבר לחפיסת סיגריות בפאתי המיטה.
והיה אם היא אוהבת, והיה אם אני אוהב, ואם היא אינה אוהבת, ואם אני איני אוהב? פחד, פחד הוא שטן, קול רועד, מילים קרות ושוב הצפייה, צפייה אכזרית מנשוא לקול שבא תמיד באיחור. ואותו שטן ערמומי, פעמים אני יכול לו, אך בסופו של דבר תמיד ידו על העליונה. כשם שהכוונות טהורות, מעולם לא יצליח, וטעויות, פגמים, אורבים לי לעד והנה היד המושטת סופגת חבטה, ושוב נופלים.
והדרך נראת לי, מי אמר שהדרך נראת לי? ודומני שאיני יודע דבר זולת הידיעה שאיני יודע דבר, ובכל פעם שסובר אני כי הנה עלה בידי לעמוד על דרכם של דברים, מכין אני עצמי למפלה כשדבר מה יטיל בפני את העובדה כי טעיתי. ונדמה כי לעד אטעה, ולעד אתאכזב.
זה אוהב, זה שונא, זה רוצה וזה יודע, ואני, מה איתי?
לא כל האשם בי. אם רק הייתה אני, לא היו דמעות אלו. היא, רק בן-אדם, ולעד יהיו אלו המטורפים שישגו בחושבם כי בני-אדם ישימו ברייה זולתם בראש מעייניהם, אך בכל-זאת, אגואיזם, אגוצנטריות, אדם השקוע בעצמו יכולים להעביר את האוהבים על דעתם. כתמים בולטים יותר ככל שהרקע לבן יותר, וכך ככל שכוונותי יותר זכות, יותר טהורות ומגיעות מן המעקמים היפים ביותר של נשמתי, כך כל כתם שהיא מטילה עליהם ניכר יותר, שורף יותר, כואב יותר.
היא פושעת, כך מהטלת בי. שפתיה אומרות דבר אחד וידיה דבר אחר, ופעם אחר פעם מפך נפש זה יהיה לנחלתי משאאמין למילות אהבתה ואתקל ביום שאחרי במבטה הקר, ביחסה חסר הסבלנות. והיא אינה מבינה, כיצד עדיין איני בטוח, ולמה אני מפחד ולמה שואל. והיא אינה מבינה, מה עליה לעשות, ובכל פעם שהיא הוגה שאלה זו נצבט ליבי, שכן אני יודע, שאם אכן הייתה אני, אם הייתה אוהבת כמוני, לא היה כל מקום לשאלה זו, התשובה הייתה ברורה והשאלה כלל לא הייתה צריכה להשאל ועצם קיומה רק מהווה הוכחה לפחדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה