סהרורי, מטושטש, מבוהל, הלך ויטו סרובליקו לאורך הכביש המהיר. שאון המכוניות החולפות בשאטה לידו החריד אותו פעם אחר פעם. שוב ושוב הביא עצמו להביט אל ידיו ובגדיו המגואלות בדם אך נבהל לנוכח ההוכחה המכתימה את בגדיו שאישרה שדימיונו אינו מתעתע בו והדברים אכן קרו. בן 90, זה מכבר הוא סיכם ברוחו שכל אשר יכל להתרחש בחייו כבר התרחש, אך הנה, לזה הוא לא ציפה, וגם לא התכוון שכך יהיה, אבל זה היה בלתי נמנע, ומה עכשיו?. הוא פסק מהליכתו ונעמד בצידי הכביש, מול בית-הקברות העירוני הוא כבר לא יכל להמשיך ללכת, כאב חד אחז בו. הוא מישש את הצלקת בשיפולי בטנו, זכר ניתוח הבקע שעבר בשנה שעברה. חודשיים הוא היה מרותק למיטה, והיא, היא התעללה בו, צחקה לו, בזה לנכותו. קולה המתריס בו וקורא לו למות כבר עם התעורר כל מחוש עדיין הדהד בראשו. עתה היא שכבה על ריצפת חדרם המשותף, הוא לא ידע אם היא מתה, הכל קרה כל-כך מהר, הזעם, פטיש, דם, הוא ברח. אבל אפילו עכשיו, כשגופה של ולנסיה שוכב מתבוסס בדמו, ואם היא עוד לא מתה, ודאי תמות במהרה, אפילו עכשיו, דמותה רדפה אותו. בגיל 82, כבר כעורה, לחייה נפוחות ונפולות, רוטטות על לסתה בשעה שאכלה, שערה כבר אכול שיבה לגמרי ומתדלדל מיום ליום, חושף פדחת ורדרדה ומוכתמת כתמים, אף פחוס מעל שפתיים יבשות, עיניים כבויות כחורים שחורים, ניבטו אליו כהזיה בנבזיות הרגילה שלהן מעל השמלה הכחולה הנצחית שלה. היא לא תמיד הייתה כך, הרהר, ונזכר בימים שהיו הולכים יד ביד בשדרה המרכזית של עירם במולדת הישנה. כבר עברו כמעט 60 שנה, ונדמה שהרבה יותר, ועדיין איך הזמן עבר, כמעט בלי שהרגיש, והכל חמק ממנו. ולנסיה הייתה אז כ"כ יפה, הוא עדיין יכול לראות אותה מדלגת בקלילות בשמלה קייצית פרחונית, וקול סנדלי העקב שלה מטופף בניגון קל על אבני המדרכה, וחיוכה ניבט אליו קורן ומזמין באויר האביב הריחני. מתי אבדו לה החיים? הוא לא יכל לזכור. איך פגש בה, גבר בשלהי שנות העשרים לחייו, והיא נערה צעירה וביישנית, צעירה ממנו בשמונה שנים, איך הביטה בו מלמטה, נתלת על כל מילה שלו. הוא אסף אותה אליו, והיא, בהכנעה התמסרה לאהבתו והשיבה לו באסירות תודה והתמסרות מלאה. להיכן נעלמו אותם מבטים של נערה ביישנית, כיצד הפכו למלאי שנאה?. עתה הוא גמר אומר להשליך עצמו בין גלגלי המכוניות הטסות במהירויות מסחררות בכביש שלידו, אך כוחו לא עמד לו, והוא לא יכל לעשות ולו צעד אחד נוסף, ואולי היה זה הפחד שמנע ממנו לשים קץ לכל. זה שנים שהוא עצמו משתומם לנוכח עמידתו בפני רשעותה של אישתו, אך מעולם לא האמין שיביא עצמו לידי מעשה זה, הוא לא האמין שיבוא היום בו תגבר השנאה על האהבה. אך היא שברה אותו, ואולי זה מה שרצתה. ויטו אהב אותה, ואהבתו לא דעכה ולו במעט במשך כל 60 השנה האלו, אך היא, ולנסיה, כמו ביקשה לפגוע באהבתו, בזה לה כחולשה ילדותית, או אולי לא יכלה לסבול את העובדה שעדיין היה מי שהעריץ את האדמה עליה שירכה את רגליה. בגיל 82, האהבה שלו הייתה שריד אחרון שהזכיר לולנסיה את חייה, שעתה השתנו בלא הכר, שריד אחרון שמנע ממנה לשקוע אל תוך מרירותה ולהתאבל על זקנתה. היא שנאה את ויטו, אך הוא השיב לה באהבה חסרת מיצרין, ועם כל עלבון כמו השיב לה במטבע כאוב יותר של עמידה איתנה לנוכח הפגיעות החוזרות ונשנות שלה. הוא פגע בייאוש שלה, עם אהבתו, הרחיק את האומללות אליה ביקשה לשקוע. היא השפילה אותו, לעגה לו, בכל הזדמנות לעגה לו וקיללה אותו בנוכחותם של אחרים, והוא, בפנים חתומות, המתין לשעה בה היו שבים לחדרם בכדי להרעיף עליה דברי חיבה וחנופה, בניסיון עקר לגמרי לפייסה, ולמגר את הנרגנות הנצחית שלה באיזה דבר מחמאה או הצהרה מוכרת עד מיאוס על אהבתו. הזמן כבר חסר משמעות כאשר הוא כה רב. מעולם לא היו להם ילדים, היא תמיד האשימה אותו, ואולי בשל כך שנאה אותו, אולי העובדה שלא העניק לה מעולם ילד הייתה הוכחה למה שמאז ומתמיד הרגישה, שאין היא ראויה לאהבה, וכל מי שמעז לאהוב אותה, בזוי ונלעג הוא אף יותר ממנה. הוא כבר לא יכל לעמוד, רגליו קרסו תחתיו ובתשישות צנח ויטו אל האספלט והשתרע עליו כשפניו פונות כלפי מטה וידיו מוטלות לצידו חסרות אונים. תמונות ספורדיות ריצדו במוחו, יום נישואיהם, הבית הקטן בעיירת הספר במולדת, המשק, ובית-האבות, השנאה בעיניה, הפטיש, מבטה המבועת לנוכח המכות הניתכות בלא הרף על קודקודה, וגופה מוטל דומם בשלולית של דם. בשנים האחרונות החל זכרונו מתעתע בו, ושוב כבר לא יכל לזכור, האם תמיד היה כך המצב בניהם, אומנם נדמה שיחסה הקר היה מנת חלקו מאז ומתמיד, אך שביבי זכרונות מאושרים פקדו לפרקים את מוחו ורמזו על זמנים טובים יותר עם ולנסיה. למרות השנאה אליו, מעולם לא ויתרה על נאמנות מסורה אליו, מאז ומתמיד דאגה למשק הבית, והתקינה ארוחותיו, וכשחלה, סעדה אותו, אך לא מבלי מושא פנים שככל לא טרחה להסתיר ותמיד דאגה להטעים את דבריה עליו בעלבונות. הוא עדיין חי, כל השנים הללו, הוא מעולם לא הפסיק לחיות, אבל היא, היא מתה מזמן, ורק חיכתה ליום שבו יחתם הגולל ויגאל אותה סופית מהחיים. אבל הוא מעולם לא הניח לה למות, הוא המשיך והטיח בפניה אופטימיות, אהבה, חיים, לא פלא שהיא שנאה אותו, הוא היה זכרון חיים כשכבר חיים היו ממנה והלאה. זה כעשר שנים שהיא אינה מניחה לו לגעת בה, בעבר עוד הייתה מתמסרת אליו בגוף קשה ונוקשה, אך עתה כמו מגעו החליא אותה והיא הייתה מפליאה בו צעקותיה עם רק היה מעז לחכך ידו בידה. לבסוף הוא נכנע, שנים עמד עמידה איתנה באהבתו כנגד שנאתה, אך המכה הנוראית ביותר לאהבה היא האדישות. מזה שנים היא מחכה למות, ואולי הסיבה היחידה לכך שהיא מאריכה ימים היא הפחד, הוא חי בגלל התקווה. היא שונאת אותו יותר ויותר עם כל יום שהוא חי.
וביום הזה בבוקר, כל שביקש ממנה, כל שרצה, הייתה האהבה, רגש עז אחז בו וליבו יצא אליה אך היא, כהרגלה, לא שאתה לרחשי ליבו והשיבה בקשתו ריקים, וכל שביקש, כל מאוויו, שילכו יחדיו, אל חדר האוכל של בית האבות שלובי ידיים, כמו זוג יונים, כך אמר לה, כנאהבים שעדיין קיווה שהם, כנאהבים שעצם הגדרתם הבלתי נמנעת ככאלה החליאה את ולנסיה עד עמקי נשמתה. ובעוד ידו נשארת תלויה רפויה באוויר, מבקשת אליה, אך נותרת בבדידותה, אחז בו הזעם, והאדישות שלה, הוא לא יכל. ופתאום, הנה הפטיש בידו, ולפתע, דם, והיא צועקת, אך זעקותיה נבלעות תחת מכה נוספת הניתחת על ראשה ממרום, ובסוף, גופה מוטל על הרצפה.
