שתיקה. ושוב, עיניים קרועות, מבט סטואי אדיש עד כדי הבעת תחינה, יד מחפשת מפלט מדובללת את שולי בד החולצה. הקול, חלוש, מפחד, חסר ברירה, "בית, בית זה מקום שאפשר להרגיש בו, ולדעת שהחלום לא יהיה רק עוד אכזבה" אני אומר לה, רק בכדי להגיד דבר מה. היא מפטירה חיוך מלגלג. עיניים חתומות שבשוליהן מתהוות לאיטן דמעות, עיני בובה עם זכר אנושיות, כעדות ניצחת למידה הגדולה ביותר ארעיותם של החיים, הפער בין האנשים, הפער ביני ובינה. "בית, בית זה..." אני שוב מתחיל, והיא קוטעת אותי "אני שונאת..." ודמעה ראשונה נכנעת לכוח המשיכה ומתגלגלת במורד לחייה. ושוב, הסלידה משוועת לרחמים, מבקשת. והיא צוחקת, הצחוק שלה משלח רעד בגבי, הפחד מאכל כמו רעל ונחתם בעיוות, ועיניים עצובות. עשן סיגריות מרקד באיטיות סביב פנינו. "אם רק יכולתי..." מישהו זר בתוכי הוגה את המילים, "אבל אני לא, לא יכולה!" קולה מפלח את אוויר החדר. וידי שורפת, חוסר נוחות אקוטי במרבצה על הירך החשופה. והיא זרה, נוכחות סוריאליסטית שפילסה דרכה בטעות לחדר הזה. דמעה נוספת גוררת אחריה צחוק משולח רסן. אומר "אני..." אבל המילים נעלמות והקול נשאר תלוי מכלים מבושה באוויר. "מצידי, אתה יכול ללכת, באמת, תלך" האומץ שלה מפר את השתיקה. תורי לחייך, אבל החיוך ממאן לצאת ונבלע בבליל הפחד, ורק אויר נוטש במאמץ רב את שולי השפתיים. "אני שונאת את המקום הזה, אי אפשר לקרוא לו בית, אני רוצה ללכת הביתה...". ואולי כן, זה כן בית, אני חושב, אני אוהב את המקום הזה. והיא, היא רעה, זדונית, מרשעת והיופי האכזר שלה מכשף. והעיניים מתרוצות מחפשות מפלט, חרדה. מבטים מתיישרים, המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, אדישות, לגלוג, ניבזיות, ושתיקה. פחד, ערגה, אהבה, ושוב, שתיקה.
היא קמה, ידי צונחת אל הרצפה. סובבת את החדר, מרפרפת בריקוד אוורירי על קירותיו העירומים, והדלת בפאתי החדר זועקת בנוכחותה. "אם אני אלך..." היא מדברת אל עצמה בכדי להותיר אותי כמאזין חיצוני אליו מכוונים דבריה מבלי שיהיה הדבר כך לאמיתה "לא תראה אותי יותר" וטירוף זדוני מבליח בעיניה "אני אהרוג אותך, אתה לא תוכל יותר" היא מחייכת "תבין, עשית טעות גדולה, ועכשיו, הלב שלך כאן בידיים שלי, והוא עומד להימחץ, אני אמחץ אותו, אני..." והיא שוב שקטה, הוזה באשליות, ובוכה. והדלת, מוגפת. היא נכנעת, כורעת מולי, מגע, והיד שלה מחליקה על לחיי, ובעיני הבובה, בינות הבזקים של טירוף, דבר מה מבליח. אני נרתע, מתקדר. אילם, נכה, גולם. והיא רוכנת מעלי. ושוב, מגע שפתיה.
הגוף נוקשה, מתהפך הלוך ושוב, משנה תנוחה, מה הוא הדבר הזה? לעזאזל, מי תכנן גוף זה, כמה חסר התאמה הוא, כמה קשה ובלתי מותאם לעולם. במבט לאחור נדמה כי חוסר הנוחות הזה מלווה אותי מזה זמן מה, כל חיי, וכמה שאנסה, לא אוכל למקם את גופי בנוחות. היא על הרצפה, נשענת כנגד המיטה, ואני מולה, נשען על הקיר אך לא נשען דבר. אני תוהה מה השעה, אין שעון, וודאי עברו לפחות שלוש שעות מאז שהגעתי לפה. בחוץ לילה, וודאי מאוחר, השקט והאפלה משווים לכל הרגשה של שעת לילה מאוחרת, ואולי באמת כבר מאוחר, איני יודע, אין זה משנה וככל הנראה גם אל לי להגות בכך. עשן משתחרר מפיה אל אוויר החדר בסילון מהיר, ומתפוגג אל תוך האור הקלוש. היא מכה קלות על הסיגריה וגוש אפר צונח ומתפזר בין עשרות בדלי הסיגריה שבמאפרה. והיא שואלת, במבט עייף וקודר, ואין לי תשובה. אם רק היו לי מילים, אבל אין. מרימים עיניים, מבטים נפגשים, ומושפלים, שוב נכבשים בריצפה.
המוח רץ, ואיתו הלב. מחשבות קדחתניות מתרוצצות בתזזיות, מחפשות. וזה הרי כה פשוט, ולפתע נעשה סבוך, מתבהר וחוזר לשקוע בעירפולו. והיד משוועת למגע, והגוף לחום, אליה, והיא...
שם...
רחוק.
*
כמה שעות חלפו מאז הגעתי לכאן? ודאי מעל שלוש, ואולי זה נצח, או דקה אחת בלבד. כמה זמן עוד אשאר פה, איזה שעון יוכל לי, ואיפה ימצאו הדבר שבכוחו להכניעני ולהרחיק אותי מפה, ואולי דווקא הדבר היחיד שיוכל, נמצא הישר לנגד עיני, וחיפוש הוא מגוחך מיסוד, כי הרי כבר עלי לדעת, ולו רק משלוש השעות הללו, או חמש השנים הללו, שהיא כה מסוכנת, ואין דבר שאוכל לעשות בכדי להתגונן בפניה, ורק היא תוכל להוריד אותי על ברכי ולסלקני. ואין היא מסוגלת לגאול אותי מייסורים נצחיים אלו ולשלחני אל ייסורים ברי סוף. הטווח, טווח מתוק ואהוב, אסון נכסף המניע את מחוגי השעון.
אותו רגע, בו נכנסתי סר ונוטף מארובות השמיים המשתוללות משולחות רסן מרחק הנדמה כאלפי קילמוטרים מחדר זה, נראה כה רחוק עתה, כמו זכרון ילדות הזוקף ראשו בבית אבות. מה ציפיתי למצוא בבואי? נדמה לי, למרות שעתה שוב איני בטוח, ואולי לא רוצה להאמין, שהייתי כזה אוויל, שבאמת ציפיתי לחיוך, לידיים מושטות, ולאהבה.
מזה חמש שנים, כדברי דוד המשורר, היא לבדה, בודדה ונטולת אהבה למעט אלו שיספקו לה חלומותיה, ואני, נווד תמידי חסר בית בביתי שלי. ושוב מוחי קודח, האובייקטיביות ממני והלאה, נעדרים אך געגועי אליה שכן וודאי מעולם לא נמצאה בי, למן היום שעמדה לי דעתי פינתה זו מקומה ליצרים משולהבים של רגשן סומא ושמו אדם. האם באמת מלא האוויר בדבר מה, ואולי זה רק אני ועצם המצאותי כאן היא פשע בלתי נסלח. בלתי נסלח, כלפי מי? היא? אנחנו? ואולי הנפגע העיקרי כאן, זה ששוב לא ייצא מחדר זה כשהיה הוא אני, שכן בשבילה רגע זה אינו נושא את כל המשקל שתולה אני בקיומו. באיזו זכות אני משליך את רגשותי על שנינו. ורגע אני שמח, רגע עצוב, וטרדות אלה, הרי הן מגוחכות, כי הרי אך לפני רגע נשקה לי, ואם אין זו הראיה, ראיה למה? הן עתה קודרות פניה. איני יודע, מה בליבה אלי? וכיצד ייתכן שלא יהיה זו אסון?.
אני משעשע את עצמי, לרגע אני כמעט מאמין שכל שאני רוצה הוא לברוח, כשלמעשה כל שאני רוצה הוא שנחתם שנינו לעד בחדר אפל זה.
להיות אחר, להיות אדם אחר, כמיהה זו ידע תמיד לבבנו, אף שנבקש ויעלה בידנו להתכחש אליה, לעד תהיה היא שם. אותה החרדה הטמונה בנו מבטו אימנו, לשגות, לטעות, ובעיננו אנו, לעד לרגלי אחרים ניפול, שכן לשונם שלהם בטוחה היא, ומידיהם נעדר הרעד. הגראף אלכסיי קירילוביץ' ורונסקי, בו טמנתי יהביי באותו רגע אומלל, ושפתיי דלו מזכרוני החוטא בנטייה לרומנטיקה מילים שלו במלאך פגשתי תחינה הייתי שוטח בפניו כי יעשה משפטים אלו לשלי.
"ידידים לא נהיה, זאת את יודעת בעצמך. אבל אם נהיה המאושרים שבבני האדם או האומללים שבהם – זה נתון בידייך. הלא רק דבר אחד אני מבקש- את הרשות לקוות, להתייסר, כמו עכשיו. אבל אם גם זה לא אפשרי, צווי עלי להעלם, ואני אעלם. לא תראי אותי עוד אם השהייה במחיצתי מכבידה עלייך" דיקלמתי באמצי כל כשרונותיי הדרמטיים, אך בו בזמן נמלך בדעתי ומוסיף ייחוס מתבקש "טולסטוי...".
אך היא, יפתי האכזרית, במשחקי מסרבת לשחק, והרי זהו האסון תמיד. מסרבת היא להיות לי לקארנינה שלי. "לעד תסתתר מאחורי ציטוטים?" היא שואלת ועתה אני יודע כי להלן פי יאלם ככל שיוכל .
לשווא אתור במוחי בפרץ פסבדו-פסיכואנליזה מאוסה אחר יסוד רגש תמוהה זה, ואתהה כיצד ייתכן כי ניצן זעיר זה שבבכרותו לא השכיל ולו להזכיר זיק בודד של סיכוי לסבל כה רב מחולל עתה תהפוכות שכאלה בראשי ההלום וקרוב אך פסע אחד ולהעביר אותי על דעתי, ואולי, כנראה, אהבתיה למן הרגע הראשון.
ואולי כבר הפחד ממני והלאה, שכן קרקע בתולית לרגלי מרגע שהרהבתי עוז לחטוא ולהפיל בשאון אילם חומות בלתי נראות אלו שהן המרקם העדין שכמעט ולעולם אינו נקרע המחזיק את החיים במצב צבירה שפוי, או בנלי. יסודות הזיקה הליבידית-הומברטית בסטייתה הזו הן שממלאות ליבי ברגש בלתי מוגדר שידעתיו היטב מחלומותי, פחדי ויהבי . המגוחכות הסוריאליסטית של המתרחש, מעבר לכאב, מעניקה נופך של שוני, ואולי זה כל שאני מבקש, לחצות גבול נעלם, ולהפוך לדבר מה שונה ממני, כשם שאמר הפורטוגזי שרואה לבן, או לחילופין, מרטין גור, מי שלא יוצא מעצמו, או מאבד עצמו לאדם אחר, לא יצליח לדעת מי הוא, או למצוא עצמו.
חמש שנים, ועודני כושל בפענוח זה המבט החתום. הסטואיזם של עיניה, כמו מבקשות לומר דבר מה שפיה אינו מתיר לה להגיד, מטיל וטו במלוא משקל אומניפוטנטיותו על משפטים שנדמה מדגדגים את קצה לשונה אך מסרבים לצאת, או שמא רק באוזני שלי הדגדוג. מעבר למחסום האקוטי של מגבלות המילים, ניצב מחסום השתיקה שאינו מאפשר אף לנחותה שבדרכי התקשורת להבנות. בהעדר מילים, חומה של שקט, אומנם חופשיים אנו מסופיזם וממשגי הפלפלנות של שכנוע עיקש שמיטב בעיקר בשכנעו את עצמנו אנו בטענות מוטות, אך הבנה מינימלית, שתספק יצר בסיסי של צורך באינטראקציה, אין. בהעדר דרכיה הפתלתלות של השפה בפלסה דרך ורבאלית בין נבכי לבנו ומוחנו אחד אל השני, נותרו המבט והמגע, בודדים במערכה אבודה מראש של תיקון קצר מולד של הבנה בין קוגניציות מנותקות בפער, שנעלמה מעינינו הדרך לגשרו.
וכדרכה בקודש, שפתיה חתומות, וכל תחינה אבודה מראש להגיג בודד שיעטור צורה מילולית נענית בניד ראש חסר פשר, וחוסר הבהירות המליכה עצמה כאן הלילה. כך היינו, במשך כל תולדותינו, וכך אנו עכשיו, שותקים, חיוך מסתורי אוצר בחובו עולם גלום של רגשות, מחשבות וחלומות מתרגם עצמו לכדי פטירת פניות טורדניות ב"לא כלום" מתנצל ומסתורי.
ושם, מעבר לאוקיאנוס של עיניים כחולות, כיצד לא אתהה על ארצות נעלמות, אצורות בחובן אוצרות נפלאים, אל-דוראדו, מחשבותיה, בודדות בסולפסיזם מנותק של שתיקה נצחית ועיניים כים סוער.
חמש שנים אנחנו מדברים, אך למעשה שותקים, מביטים, נוגעים חטופות וליבנו נותר חתום. ייתכן והיא מבינה, אני וודאי איני מבין דבר למעט מה שמתירות לי עיניה להבין. מבט ראשון? מגע ראשון? איני זוכר, ומי באמת יודע, ארוזיה של הזמן כפונקציה של זכרון וודאי אינה נמנעת ולעיתים מצטמצמים הדברים לידי זכרון פרוסטיאני של רגשות נתונים בהתניה כאשר הסיבה לאותן רגשות אבדה מזמן.
מהיכן מרחק זה ביננו, מדוע ידי שוכבת דוממה, ענני עשן מסתלסלים ודמעות מבצבצות בזווית עינייה, איזה חטא נעשה כאן והיכן נפרץ ההגיון בידי מגע אסור? חוקים מקובלים בהסכמיות שקטה, יאמרו הכל, מעשה שאין לעשותו. אך במה זה כרוך? שינוי אופי המבט, המגע, המין? וודאי אין הבעיה נעוצה במין, וכדברי האדון הערירי של פתלתולי הזכרון, אכן ידידות אינה יותר מבריחה מהאתגרים והאחריות הגדולים יותר שמזמנת האהבה, ידידות אינה יותר מצורה של פחדנות, פחדנות מושרשת.
*
ומאז שפסעתי באומץ שאינו אומץ לאמיתה מחמת הדטרמניסטיות שבו מעבר למפתנה ובשורת אהבה ממאירה בפי, אנו יושבים כאן בסטטוס-קוו מעיק.
ללא מילים, מבט חטוף אחד, ופרץ רגשות אימפולסיבי שנאספו במשך חמש שנים מצא מוצא במפגש לא מחושב של תשוקה בנשיקה על פתח דלתה, ורק אז התפננו לעסוק בדברים שבגו, להכיל את ההגיון על הרגש, מה שרק הופך את השניים למעורפלים יותר.
ואם הייתה זו טעות, אך כיצד יכולה זו להיות טעות. לא אעיז לשקול את האפשרות כי המכניזם של הוויתי כה אכזר וסיזיפי, שעצם מציאת מזור לנבכים העמוקים ביותר של הכאב הגדול ביותר שידעתי מימי אינו אפשרי. סערת הרגשות המשולה להתעלות רוח הנשאה אותי כמרחף לכאן, ככל הנראה בלתי נמנעת, וודאי שצודקת. וכזה הוא הרגש, שלא ניתן להכיל עליו את רודנות ההגיון, מפני שקורלציה בין השניים תמיד תניב תוצאה שלא תשביעה לא את זה ולא את זה ולא רק תטיל אל תוך תווך ביניים רווי כאב של מצב אמביוולנטי שאינו מטיב לא עם משנות נבכי הלב ולא עם הרציונלוקרטיה.
*
דמותה נדמית עתה כזרה, חודשים חלפו ולא החלפנו בנינו ולו מילה אחת, גאים כמובן ונמנעים מלמחול על כבודנו, ילדותיים, אולם אין בזה רע גמור, הרי אם לא תשובו להיות כילדים..., רגשות טהורות, אמת בלתי מתחסדת. תמורותיו של הזמן, כך למדתיהן. געגוע אחיו הוא התסכול שבתורו הוא הופך כעס, כאב מתגלגל והופך שנאה, ואהבה, אהבה לעד נשארת. הרגש שבעבר היה הגעגוע הפך מרצון עז בפגישה או בזיו קול לרצון וציפייה שאותו געגוע לא יהיה עוד לעולם. התרפקות על העבר הופכת במהרה לכניעה למען תקווה. ומחר, יהיה יותר טוב. ובשם התקווה, יבוא היום ויהפוך הכעס חמלה, ושנאה עצמית. שוב לא יכלתי לכעוס, מעשה הבגידה שלה הפך נהיר ומוצדק, ורחמי נכמרו על גופה הרוטט בדווי, ושוב יכלתי להאשים אך את עצמי. חימתי לא על מילותיה גאתה, כי אם על לבבה, זאת יודע אני עתה, וידעתי כל הזמן.
רגש, כאמור ביסודו של הכל, ורגש יאמר ניטשה ויחזור ויאמר פרויד, סופו שיתפרץ ממחוזותיו הנשכחים ולא יידון את בעליו לכליון מטורף, ייתכן שאיחרתי את המועד, אך הלילה התפרץ הרגש וחשף ראשו הממאיר.
מעגל. מתוקה חשכת היין, ומסמא הידע, ומגנב הסם לידי חומס נשמות מנחם שבאכזריותו משאיר צוהר יחיד דרכו חומק אור יחיד פנימה, כך שלעולם לא אשכח, את מה שלעולם לא ארצה לשכוח.
ולאן יצא ליבו של הנער שם מעבר לים, בעודו ספון, חנוט באפלולית חדרו. ורצה, אך ידו לא נעה, וביקש, אך לעולם לא יניע עצמו מעבר לחפיסת סיגריות בפאתי המיטה.
והיה אם היא אוהבת, והיה אם אני אוהב, ואם היא אינה אוהבת, ואם אני איני אוהב? פחד, פחד הוא שטן, קול רועד, מילים קרות ושוב הצפייה, צפייה אכזרית מנשוא לקול שבא תמיד באיחור. ואותו שטן ערמומי, פעמים אני יכול לו, אך בסופו של דבר תמיד ידו על העליונה. כשם שהכוונות טהורות, מעולם לא יצליח, וטעויות, פגמים, אורבים לי לעד והנה היד המושטת סופגת חבטה, ושוב נופלים.
והדרך נראת לי, מי אמר שהדרך נראת לי ודומני שאיני יודע דבר זולת הידיעה שאיני יודע דבר, ובכל פעם שסובר אני כי הנה עלה בידי לעמוד על דרכם של דברים, מכין אני עצמי למפלה כשדבר מה יטיל בפני את העובדה כי טעיתי. ונדמה כי לעד אטעה, ולעד אתאכזב.
מדוע דברים קורים ברגע מסוים? מדוע לא לפני או אחרי, אולי, בטרמינולוגיה מדעית יהיה השם "מסה קריטית", כאשר תהליכים פועלים במידה מספקת בכדי לחולל תמורה כלשהי. כך לבסוף, מצאתי עצמי, לבי מאיים לקפוץ מחזהו, ידי מזיעות ורגלי רוטטות, על מפתן דלתה. ועדיין, אוויל, לא ידעתי עד שפתחה את הדלת, ואולי ידעתי תמיד, אך לא ידעתי את שידעתי, הרי זה הגיוני ביותר, ארורים אלו שיחלקו על דברי.
ערב חורפי, כבישים ריקים, ואני שועט בלא מטרה במתווה אורות שאינו נגמר. אור, צל, אור, הפנסים בצידי הדרכים מקדמים אותי ומטילים אותי אל הבא אחריהם, מד המהירות מטפס לאיטו ומעליו הכביש גובר ושואט לעברי בסינכרון עם ליבי המפעם וגובר, נלחם כנגד החיים. הרי זה בלתי נמנע, אשליה ילדותית, הרי יעדי ברור ומובחן, השלמה היא עניין של זמן, עם הזמן, הרגל סוחטת את דוושת הגז, המנוע נאנק ואני מרחף על כרי האספלט ובראשי מקום אחד, בתוך ג'ונגל הבטון, פינה אחת. פנייה, אני מפספס, פוגע במדרכה, לא נורא, ממשיכים.
דמות בדלת, מבט אחד, הנה עיניים, שפתיים, היא יודעת, הנה שפתיים, ננעלות, שפתיים, הכל משתחרר גואה מן הבטן במעלה החזה, עוצר לשנייה מתרחב ומתפשט, והחזה מאיים לפרוח לאוויר, וכבר זה ממשיך ופגוע בראש בעוצמה כזו, אני מסוחרר ולשונה מתעגלת בתוך פי.
היא פונה לאחור, מסתובבת ונכנסת לתוך החדר, כמרחף אני רודף אותה לאט, פונה סהרורי אחריה ונכנס אחריה פנימה.
*
תוכחה ניצחת של לילה מפלסת דרכה מבעד לחלון, השעות בהן, בהעדר סנוורים, מתבהרת אינסופיותו של הכול, ואפסיותי שלי עצמי. אולם, הנני כה חסר משמעות כאשר חלק אני מהאינסוף הרוחש ומתפרש ממני והלאה עד לנקודה טמירה, שאין אני יכול להגות אותה. אך כאן, כרגע, אוצר פסיק עלוב זה, נקודה מוגבלת וסופית זו, כה הרבה, ונדמה כי כליל שלמות ההוויה הינו כאן ועכשיו, ואני, היא, אנחנו, חסרי משמעות אך בנינו מתגלה עולם ומלואו, הכל, כאן. ותמהני, כיצד זה, שכה זניחים אנו לנוכח הכוכבים המבליחים, לנוכח הכרך המתפרסת עד מעבר לאופק, הארץ והשמיים, הימים והיערות שאחריה, ומיליארדי הנפשות, בטלים אנו, אך רגע חטוף בו אוחזות עיני בעינייה, נדמה כעולה על ערכם של כל אשר אוצרים בחובם הארץ והשמיים, הימים והיערות, ומיליארדי הנפשות מעבר לכתלים אלו.
חודשים, היא חיה בזכרוני, דמותה, כפי שהצטיירה בעיני רוחי החליפה את הקשר בר ההווה שלנו וכל מחשבה הקשורה אליה הייתה שקיעה בעבר הולך ומתרחק של הפעם האחרונה שחזיתי בה באופן ממשי ורגשותי אליה, שבחממה כפויה של ניתוק התבשלו בתוכי. הייתכן שרגשותי התעוותו? תמונתה בראשי נתונה לארוזיה של אי-תזונה מתמשכת ממציאות ונופלת חלל לכוחו של הדמיון והזכרון העושים כעולה על רוחם באותה תמונה מתרחקת שלה, שלנו. והאם הפסקה זו ביחסינו, נחוצה הייתה בכדי שאוכל לרדת לשורשם של רגשות שמאז ומתמיד היו נצורים בי או שמא נולדו רגשות אלו רק בעת האחרונה מפאת עיוות של זכרון וכל יסוד אהבה מבערת זו רק בתקופה האחרונה ומשוללת יסודות מקדימים היא? האם אהבתיה מאז ומעולם, או שמא רק עתה נולדה בליבי אהבה, שנדמית כקיימת למן הרגע בו ראיתיה. אך אגדיל לשאול עצמי, האם כלל משנה הדבר, בין אם רגשות אלו בני חמש שעות או חמש שנים, האם ישנה זה הדבר את הרגשות. הן הדבר החשוב הוא שרגשות אלו, כרגע ביושבי מולה בדירתה הקטנה, בוערים משולחי רסן, ואין אמיתי מהם. וייתכן כי כלל אין זה משנה, ובין אם יחלפו שנים ולא ישזפו עיני את זיו פניה, ובין אם ילטפו אצבעותיי את פניה מקומטי השינה בוקר אחר בוקר עת נקיץ חבוקים במיטתנו, אין זה משנה, כי במקום אחד, חופשי ובלתי משוחד, נופל הפור, ואני ורק אני, אבחר, האם להיות בה מאוהב. הכל ידוע והרשות נתונה, אמרו החכמים, וכך, הבחירה בידי, אך לא לי היא נתונה, ואהבה זו, יציר מוחי, נכפת עלי, ואקבלה, על כל מדקרותיה, מכאוביה, התעלות הנפש והיופי האינסופי שהיא אוצרת בחובה, אקבלה בהכנעה וברצון ובהתמרדות, בבכי ובצחוק, בשמחה ועצב, שכן לא אוכל לעשות אחרת.
והכל כה מוכר ומנוכר, חדר זה, בו כיליתי אינסוף זמן בשיחה, בשתיקה, בידיים אחוזות ובגוף מלנכולי שעון מבלי אומר תחת זרועי, גוף ששערותיו סמרו תחת מגע אצבעותי המחליקות, חדר בו נסוך חיוכה הילדותי אל מול פני שברפלקס חייכו אף הן. חדר בו הייתי בן-בית ועתה נדמה כה מוזר, כמו כשם שנשענתי אלפי פעמים על מיטה זו נדמה עתה כי מעולם לא דרכה כאן כף רגלי. ומהו כל הזמן הזה, השנים שחלפו, האם היו כאוברטורה למתרחש עתה, וכל כולם נועדו לבניית רגע זה אחד הרה גורל של תחינה הדדית למוצא, ואולי זהו הסוף לפרק שלעולם לא ינטשני mein leben lang. רזי התשובה לבעיה הפסיכופיזית המתפרצים עתה הבשילו בתוכי בחדר זה, הרהיטים הבודדים שסקרתי בפעם הראשונה שדרכה רגלי כאן, ומאז שינו מקומם תדירות בכל פרץ משתלח של עיצוב פנים שתקף אותו אחת לכמה זמן. התמונות על הקירות, מיני הקישוטים והחפצים המוזרים, אולי נותן אני דעתי אליהם בפעם הראשונה למרות שפעמים כה רבות תהיתי על קנקנם נוכח טעמה הלוקה למדי. ועתה, מה נשתנה הלילה? כיצד הפך המוכר מנוכר, וכיצד נראה החדר כה שונה, ואולי אני הוא זה שהשתנה, ואני הוא זה שמביט בחדר בעיניים שונות, ונבכי מוחי המרצדים אחוזי אמוק, הם הם המעניקים לחלל הרה הגורל הזה את המשמעות שעד עתה מעולם לא הייתה מנת חלקו. כשם שכאשר אנו ניצבים אל מול מראה, לא היא שתגיד לנו אם יפים אנו או לא, לא יהיו אלו עינינו שישכילו לספק קביעה באשר לאופיו של הפרצוף המשתקף אלינו מעל משטח הזכוכית, כי אנו, ואנו בלבד, נחליט אם יפים אנו, ואת התשובה נדע אף בטרם יגלה לנו מראנו, ולפיכך, האם באמת אנו זקוקים למראה?
*
נהיה אחר מזוכיזם, AD ABSURDOM, כמסתבר והולך ומתבהר. ויאמר, טועה טעות אחת, אנושי, טועה בשניה, אוויל. בת צחוק שחוקה זוקפת ראשה המלגלג, שוב נפלו הכסילים בפח יקוש שטמנו הם לעצמם. תרו ומצאו אחר הרגש במורדיה האפלים של אכזבה ידועה מראש. היכן ימצאו להם חייהם אם לא בסבל, גואה ומפעפע, דורך על כל נים מנימי נשמתם הזועקת לייסורים. מבט מרחם מעל ללב אדיש, משלח אותם לדרכם, לחלוחית קלה מבשרת על דמעה שלעולם לא תעזוב את זווית העין, אלא תערפל ראייתם, לשביעות רצונם.
אין האהבה עומדת בפני עצמה, ואין היא חלק מן החיים, כי אם כלי שרת בידי אלו, שהשעמום וחוסר התוחלת המאיסו עצמם עליהם, ויבקשו לעוצמת טירוף לכלות בו נפשם, למען לא תשוב עוד זו להיות ריקה באבדון הבנאליות. ימצא האשם בסופרים הרומנטיים, או שיהיו האשמים תסריטאי הוליווד, ואף תהיה זו אמת צרופה, כך או כך, פה אחד תוכתר האהבה שיא הרגש, המעיין הנובע הנצחי הנושא בתוכו את גידור תחומי האושר האבסולוטי והעצב האבסולוטי, המעיין אליו יעלו אנשים בחרטם על דגלם את האושר כמטרת מסעם, אך בלבם ישאו את הפחד, כי דווקא את מימיה העכורים יותר של האהבה הם מייחלים למצוא. חייל הרוצח או פושע הנלחם, עת סוחטים הם את ההדק, וחלל נוסף מידיהם נופל, יבקשו מיד להזכיר לעצמם, כי אהבה פיעמה, מפעמת או תפעם בלבבם, יבקשו לדעת, יבקשו להרגיש, כי חיים הם.
ועת נופל פור, שמש תהה נסתרת אך אורה גלוי, ותחתיו, נפוג הלילה ככפרולוג, ויום נפקח בציוצי ציפוריו מודיעים: הייה או חדל. וכאדמת אירופה, שוחות שוחות נחפר החדר, והתשתנו ארוכת השנים, מטחי תותחינו, התקפות קצובות, מתגפפים ושבים איש אל מחפורותיו. והנה יגעו הגייסות, הידלדלו שורותינו, מתינו פזורים בבוץ והחיים עוד זוכים בתארם אך לנגד גוויות חבריהם, עתה עת לפוטש אחרון, עתה עת להרוג לחלוטין או להרג לחלוטין, ומרגע שננטשה השוחה, מרגע שהורכן ראש לפנים, מרגע שנשמעה שריקה ומגפיים דרכו על אדמה חשופה, מרגע שעיניים נעצמו, מרגע בו גוף נחשף-נכסף למכונות הירייה, מרגע בו ידיים נשלחו לפנים, מרגע זה אין עוד שוב אל השוחה, מרגע זה יהיה היעד שתיים, עמוד מעל גוויית האויב, או צנח וחזך לפות אל אדמת דמים.
ואוויר, ריק, אין בו דבר, ולא ייתכן בו דבר מלבד שפתייה וכך עודו ריק, ונותר. משהבליח השחר בחלון לא ניסתי לנשקה. והיכן מילותיי, היכן אותן מילים בוטחות שכה חרדות מפניה ומתמידות הופעתן אך הרחק מפניה השואלות? לא, לנשקה לא ניסיתי, לא לכבשה, רק פניה מביטות בי, ואני, מפלתי נגלית כיום הקרב אי שם בחוץ, ותחת אורו, חיוך אחרון אליה, וספק לא בי ימצא, לעולם לא תהיה היא שלי, וכל שלי כחסד ניתן, ללטפה על כתפה, למלמל מספר מילים נמתקות, ותבוסתי נגלית בצאתי מדירתה אל יום הזהה בתכלית לקודמו.
