*גבר הדור בגיל העמידה נהג במכונית שעקפה אותי משמאל, ב.מ.וו 745 חדשה בצבע. ישוב בטויוטה קורולה 99' שלי הבטתי במכונית הפאר המתרחקת ממני במהירות וחשבתי, כי לא הייתי רוצה להחליף מקומות עם אותו נהג, לא תיתכן כל דרך, כך חשבתי לעצמי, כי מצבו ברגע זה על כביש זה טוב ממצבי שלי, לא ייתכן כי חיוכו והרגש בחזו עולים על שלי, אצלי באוטו התנגן "let it be".
* השביל מאחורי גבי, בעיבורו נמצאת את. הייתי שם, אדע מקום זה של רהב חושים ומדאבות לבב, מקום משטמה ואהבה יוקדת. לנוס איני יכול, אך לשרך צעדי ככל הנראה חייב הנני, צעד אחר צעד, יגבר המרחק, וכל צעד, כמו משא תבל על כתפי, כמו נדונות רגלי לקרוע בכל פסע ופסע מחדש שלשלאות אלו שהותרתי מנותצות הרחק שם, במקום בו תמצאי עתה לבדך.
** היום אני יודע, כי יבוא יום, שנים מעתה, בו אתעורר בתחושה נוראית. עצמי אקלס באותו יום, על טעויותיי, על הדרכים השגויות בהם הלכתי, באותו יום אחוש כי את חיי השלכתי בטווח, כי יום אחר יום מחלדי השלכתי בפזרון לב בלא לדעת ערכו מהו, ועוד אדע, כי באותו יום, מאוחר מידי יהיה בשביל להשיב את הגלגל לאחור ולכפר על עוונותיי לעצמי. כל זאת אדע היום, אך לא אדע מדוע ארגיש כך, ויתרה מזאת, לא אדע מה לעשות על מנת למנוע בואו של אותו יום, יודע אני כי אקונן על משגיי, אך איני יודע מה יהיו אלו, איני יודע מה יהיו חרטותיי ומה עלי לעשות בכדי שאותו יום מקולל לעולם לא יבוא.
האם אשנא עצמי על שזנחתי אהבת נעוריי, או שמא חרון אפי ימלא עליי עצמי דווקא בשל העובדה כי באובססיה שקעתי שנים רבות בעבור נערה אחת כה בזויה. האם חרטה תאחזני על שנטשתי קולמוסי וחדלתי מחטאי בכתיבה, או שמא אקונן על שוויתרתי על חלומותיי של אומנות נצורה. האם יענני כבד רפה ומוכה חולי, או שמא אצטער על כל דקה בה לא הייתי נתון בשכרון חושים נטול אחריות. כל הנשים שהללו שחלפו במיטתי, האם חרטה תמלאני על פוחזות מיוחמת זו שלי, או שמא אמרר אודות אוני האבוד שלא נוצל דיו בחיי הוללות צעירים. האם ינבע צערי מרצינות יתר או העדרה של רצינות? מנופים רבים מידי או חסרונם של אלו? מרומנטיזציה יתרה או חסרונה של זו?.
בעודי שקוע בלבטים אלו תוקפני חשש בן הווה, כי אותי בכי עתידי, אותה חרטה לא תהה בשל בחירה בדרך זו או אחרת, לא בחיי אומנות הוללת או רצינות אחראית, יודע אני עתה כי פחדי הגדול ביותר, ואותו דבר בצופן לי סכנת חרטה בעתידי, הוא דווקא העדר בחירה בדר כלשהי, הטווח, הטווח הוא הנוראי מכל ואליו נשאב אני העל כורחי, חולם אומנות והוללות ועם הנץ החמה צעדיי שקולים ומכוונים, ואם כך אמשיך בחיי, אין כל ספק כי יהיו אלו לבזבוז ענק של כאב וחרטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה