כלוא בנפשך, ביקשתי לברוח, על נפשי לנוס בטירוף. ילדון טיפש, אלי חייכת ובשלשלאות משכת אלייך. בחשכת גופך במיטה, צוהר אור מסורג באישונייך, תקוות שווא של אסיר עולם, לאוויר הרים, מימי נחלים, לחופש בשפתייך. גוף אסור בין ידייך הבלתי מתמסרות, מפתח כלאי בערוותך אצור, מזהיר וטמיר, נפלא מידי הדוממת אל מול שפתייך העונות בשלילה.
בלילות, זעקתי אילמת באוזנייך תהדהד, ונאקות גופי הצמא אלייך בלבבך תדעי, ובחיוך אל שינתך לא תספני. אסירך אותו שבית, כל ייסורי אלו, נחמה תמצא לי, כי אדע, סוהרת תמימה, מבלי משים, היית את בכלאך שבנית, אסורה לצידי, מאוהבת באהבתי, ולברוח לעולם לא תוכלי.
השלשלאות בהן אותי כפת אלייך, אוסרות גם נפשך שלך. כלא זה של תקווה כוזבת, של חלום שבור, כלא אהבה זה, ביתנו שלנו שבנינו, ואל נא בלבך תדמי, כי בהיותך הסוהרת חופשיה את. באם ישברו הכבלים, באם יתנפצו הסורגים וייקרסו קירות התא, יהיה אני זה החופשי, ואילו את תיוותרי בלא כלום, ערירית ובוכייה בנפשך השונאת עצמה בתוך ביתה שחרב. אמרי לי יפתי, מי הוא האסור?.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה