היא איתי

בכל אשר פניתי נשאתיה עימי, בכל חותם עקבות אשר הותרתי בבוץ של חלד זה שלי שקעו נעלי כמעה יותר תחת משקלה שעל כתפי נישא. באושר ובדכי, בחטא ומוסר, כנות ושקר האירה דמותה לנגד עיני, בהצלחה וכישלון, אל מול עיניים אוהבות וכנגד משטנים, בחברה ועריריות, תמיד הייתה היא שם. מביטה, בוחנת, שואלת גופי המיוזע מתלאות מסעותיי, שואלת נפשי אודות רזיה, מבקשת כי אגיע אל מחוז חפצי, כי אניח מטלטלי ואפוש על כרי הדשא בצל העצים, מתחננת כי אחבוק גופה ברוח הערביים הקלילה ואשק קלות על שפתיה הכורעות זה עידנים תחת משא געגועיהן אלי.

אל מול מבטה החתום הוספתי ללכת, ונפשה קוראת לי מילותיה הנאלמות מעבר לפיה החשוק תמיד שותק. ידיה רחקו תמיד ממני אך מרחק מזערי, ומעולם לא אחזתיהן. אל עבר אדישותה, הוספתי ללחום, מנוחה לא התרתי לגופי הדואב, משקל חלומה מכריע גבי, ואכזריותה, ילדותית ומגוחכת, משלחת מכאובים בברכי. ליבי בפעימותיו קרא בשמה, ושמעה היא קריאתי ונענתה לה, "בוא אלי" אמרה, ואני כנמר ממארב יצאתי בשנית אחריה, ובין אצבעותיי חמקה היא שוב. 

(אך הגיע יום, ועינייה שזפתי במבטי צמא בפעם האחרונה, ועל עקבי נפנתי אל עבר האופק, מעניק לה מתנתי האחרונה של גבי השפוף, המובס, מתרחק מעליה. כלוט נס מעיר חטאיו שהייתה לכל חייו אך אליה מעולם לא השתייך, משרך רגלי אל יעד לא ידוע, אך כזה בו לא תמצא היא. לבבי כבד עלי ורגלי כמעט וכורעות תחת משקלו, שכן גם במנוסתי, הייתה היא עימי.)