עם עשרים ושתיים נשים שכבתי במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. איני זוכר את שמותיהן של כולן, אך את כולן אני זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בי למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיב אני לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמי בשעה שפילסתי דרכי אל תוך תוכן. אך האם חפץ אני בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.
מששבתי אל מיטתי מצאתיה כפי שהותרתי אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר עזבתי? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך אני עד שאוכל לשכנע עצמי בכל דבר, או להפחיד עצמי בכל מחשבה, שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.
החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. ראשי כואב, מראה לא תמצא בחדר אך יפה אני יודע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניי, שיער זקני נוקשה ומגרה את עורי כל אימת שאגע בו, איברי כבדים, בטני כואבת, היובש בפי מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.
במיטה, סמוך לכרית, אני מוצא שערה ארוכה בודדת וכאשר אני מושך את השמיכה מעל פני מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפי בכדי שאוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? איני יודע. האם הייתה פה כל העת? מצפה לי שאמצאה ואולי נשאתי אותה עימי מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פני ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתי והותיר עליה מזכרת? איני יודע, איני זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להרדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה