הסוד של הרמב"ם במורה נבוכים

בפתיחה של מורה נבוכים הרמב"ם טוען שיש ידע שהוא גילה והוא הצפין אותו עמוק בספר וטמן אותו תחת סדרת שכבות שתפקידן לכסות על הסוד. המשמעות היא שלא כל קורא יכול לדעת את הסוד, שאם היה כן הרמב"ם היה נכשל בנסיון להסתיר את הסוד. על פי הרמב"ם רק הקורא המיומן של מורה נבוכים יוכל לגלותו.

המשמעות לגבי מורה נבוכים וכתיבתו של הרמב"ם היא שהוא מעורפל בכוונה, ויש מתח בין הכוונה לשלוט על הקורא ולשכנע אותו, דבר הדורש בהירות על מנת שהקורא יבין מה הספר רצה להגיד, לבין ההצפנה של הסוד, כי דרך הערפול הרמב"ם יוצר עצמאות אצל הקורא מבחינת ההבנה שלו. מי שרוצה שיבינו אותו כמו שהוא מתכוון צריך להיות ברור. לפיכך מי שרוצה לגלות לקוראיו אמת - צריך להיות ברור. ערפול כמו זה של הרמב"ם מזמין פרשנות ופרשנות היא תמיד אישית.  בהירות היא סימן הכר של כותב הרוצה לשלוט באופן שבו הוא רוצה להיות מובן על ידי קוראיו.

המתח הוא:

מורהנבוכים של הרמב"ם בסודיות שלו ובערפול הרב שלו לא מתנהג כמו ספר שרוצה לספר לקוראיו סוד אלא כמו ספר המסתיר מהם אותו, אולם יש לו יומרות - לעצב מחדש את קוראיו.

לפי חלק ג' פרק כח של מורה נבוכים

הרמב"ם מתייחס לתנ"ך והוא אומר שהתנ"ך מוסר לקוראים שני סוגים של דעות:

הרמב"ם מתייחס במורה נבוכים אל שתי סוגי אמונות:

אמונות אמיתיות שמייצגות את המציאות באמת (נמדדות בשאלה עד כמה העמדה היא אמיתית)

אמונות הכרחיות שנמדדת בשאלה עד כמה היא מועילה לחברה.

הדוגמא שהוא נתן (בחלק ג פרק כח) - הכעס של האל.

האמונה שהאל כועס על הרשעים איננה אמיתית אלא הכרחית.

הרעיון שהאל אכן כועס, לפי הרמב"ם הוא אבסורד תיאולוגי.

אחד ממאבקיו הגדולים של הרמב"ם הוא נגד האנשת האל. הוא מנסה לרוקן את האל מתכונות גופניות ונפשיות.

כעס הוא הפעלות.

אם אל כועס הוא לא האל.

אבל אמונה זו היא לדעתו של הרמב"ם הכרחית כי כדי שהחברה תתקים אנשים צריכים להאמין שהאל כועס ומעניש את הרשעים. לדעת הרמב"ם אם האל לא משגיח ומאיים בזעמו, לא בטוח שאפשר להרכיב ולהגן על חברה בלי האמונה הזו.

בשפת אפלטון, שמהווה את אחד המקורות החשובים של הרמב"ם זהו שקר אצילי הנועד לשמר את החברה.

את מה שאומר אפלטון טוען הרמב"ם על התנ"ך. הוא טוען זאת במקום אחד במורה נבוכים - שבתנ"ך יש שקרים.

הרמב"ם מציג עוד טענה והיא לא נכונה מבחינה מקראית ולכן מוזר שהוא אומר אותה והיא שבכל המקומות בתנ"ך כשכתוב שהאל כועס הוא כועס כנגד עבודה זרה.

זה מעניין כי אמירה זו של הרמב"ם לכשעצמה (האל כועס) היא עבודה זרה (לפי הרמב"ם)

אם כך קורא הרמב"ם את התנ"ך עולה השאלה איך צריך לקרוא את הרמב"ם?

האם גם הרמב"ם שותל שקרים אציליים, אמונות הכרחיות במורה נבוכים?