ואם הלילה, תשמע זעקה, זעקה כזו, שלאחריה שוב לא יהיה העולם כשהיה? רחוב זה דומם, תחת האספלט המתבקע תנסוק אדמה נשכחת, אזעקות המכוניות ייללו בטרם יגווע בהמולה אילמת של נצח. וכל הגופות, כל האנשים ספונים בשינה, שומעים לשבריר שנייה קול במרחקים, צורם באוזניהם בוערות, ובחילה בקרביהם פשה, חלחלה מרעידה מרתיחה דמם בטרם יקרסו הבניינים תחתיהם ויהפכו עיי חורבות בבליל ההריסות שהפכה העיר. חיות ינוסו בצווחה אל מקום טמיר ממנו לא ישובו עוד, וציפורים ינסקו אל על, במשק כנפיים גוווע, עפות אל עבר כוכבים דועכים לאיטם, אוצרים אורם לעצמם וחדלים מלהעניקו לעולם. רוח בלא הרף נושבת וקולה אינה נשמע, וכוחה אינו מורגש, עושה שמות בעצים הקורסים אך חולף דרכם, נושא על כנפיו חיים הנמחים בשנייה בודדה מעל פני האדמה.
מיליארדי לבבות כהרף עין נשברים, וכל אהבה נכזבת הפכה, כל חיוך נמחה לבלי זכר, כל קול שחוק בכי הפך, תקווה נטשה כל עין נשואה לפנים ועתה נותנים הכל מבטם בקרקע, צופים בייאוש בדמעותיהם הנגבות בידי הקרקע. חרטה תשלוט בליל, וייכלו הלבבות מלהכיל כל שפעת צער זה, תוגת עד כענן סערה תפרוש חשרתה על הרקיע האובד לצמיתות בתבוסתו האחרונה לאופל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה