פרמנידס
פרמנידס
טוען שהמדע הוא סדר מתעתע. הוא בונה סוג של "מדע" אבל לא טוען שהוא יותר
נכון מדברים אחרים. אחרי פרמנידס ניסו כמה לפתור את הבעיה: כיצד עוברים מאחדות
לריבוי. כיצ בונים מדע ומכירים את הממשות.
עיקרי
התורות של סוקרטס ואפלטון
סוקרטס:
מוסר.
מהו הטוב. עשיית הטוב. איש אינו עושה עוול מרצונו. חיי החקר. אי הידיעה. "אני
יודע שאינני יודע". החתירה אל האמת מקרבת אותנו אל האמת, עצם ההתקרבות אליה
מבחינה אותו משאר האנשים השבויים בקונספציות שגויות.
ידוע
שהיה מכוער חיצונית. בעל כוח סבל רב (כך לפי "המשתה") - ייתכן שמדובר
בשילוב של עוז הנפש יחד עם יישוב הדעת (שליטה בתאוות)? אם כן אולי אפלטון יצר על
פיו את הסגולות הטובות. ? לבדוק.
סוקרטס היה בעל השפעה רבה על אנשים ועל רצונם לשנות את דרך חייהם מן הקצה אל הקצה. רואה
את עצמו כמיילד של מחשבה. מלמד את בני האדם לחשוב. יצר את חכמת ההגיון.
החכמה
הסוקרטית: חשבון הנפש, זיקוק הנשמה (טיהורה מן הסתירות שבה).
הדיאלקטיקה
כעוזרת הפילוסופיה: חכמת השיחה. סוקרטס משוחח עם מישהו, וכבדרך אגב שואל אותו למה
התכוון כאשר השתמש במילה זו או אחרת. מתוך השיחה הוא מראה לבן שיחו שהפירוש שלו
לאותה מילה אינו פירוש נכון וסותר אותו ע"י מסקנותיו הוא.
אפלטון:
תורת האידיאות, הצורות. חלקי הנפש. המעבר מן המוחש לאידיאה.
הארוס
הוא יסוד הנשמה. הוא גם אינטלקטואלי וגם רגשי, ולא נכון לשייך אותו לסדר פסיכולוגי
או גופני, אלא להיפך: הסדר הגופני והסדר הפסיכולוגי הינם השתקפות מעומעמת של
הארוס. בכך יש קריצה לפרמנידס פרגמנט 16 - העודף הוא ההכרה. המזג של האיברים
(מבנה, תרכובת) משפיע על ההכרה. כאן אפלטון מגיב לכך וחולק עליו, בהצגתו תפיסה
הופכית.
החלשת
העקרון הפרמנידי: אפלטון משתמש ביסוד הזמן ע"מ לאפשר סתירות (הכוס יכולה
להיות גם ריקה וגם מלאה, בזמנים שונים).
אם
אומרים שהנשמה לא יכולה לסבול סתירות (סוקרטס) אנו עושים מהלך פרמנידי, עוקפים את
המוחשיות לגמרי. אפלטון מנסה להעביר את הדיון למטאפיסיקה של פירוש בשימוש שלו
בחלקי הנשמה ובכך הוא מאפשר לנשמה לסבול סתירות (שכן המציאות מלאה סתירות).
פוליטיאה ז', חלקי הנפש.
חלקי
הנפש:
א.
הגיון (logisticon)
ב.
עוז (thumos)
ג.
תאוות (epithumiai)
לכל
אחד מחלקי הנפש מתחברת אחת מהסגולות הטובות:
להגיון
- התבונה.
לעוז
- אומץ הלב (כאשר העוז חובר להגיון הוא פועל באומץ לב)
לתאוות
- יישוב הדעת, המתינות - שליטה ביצרים, בדחפים, שליטה בגוף שלך.
הצדק
הוא ההרמוניה - כל חלק מחלקי הנפש עושה את שלו וממלא את תפקידו כיאות.
הקדם
סוקרטים
י
המילטים
מחפשים
את הטבע האחד של כל הדברים, אחדות הכל. בפילוסופיה היוונית העקרון האחד שמסביר הכל
צריך להסביר גם את הקביעות וגם את השינויים בדברים, כלומר גם את הצמיחה וגם את
המהות. בתקופה זו עדיין אין הפרדה בין חומר לנפש.
ניתוק
בפעם הראשונה מהמיתוס, המיתולוגיה, האמונה באלים כראשית הכל.
תאלס - תחילת המאה ה-6 לפנה"ס. הכל מים.
המים הם גם ראשית כל הדברים וגם הטבע שלהם.
אנאקסימאנדרוס - מגדיר את ה"בלתי מוגבל"
לראשונה, ובכך משנה את התפיסה של תלס באופן קיצוני. מגדיר את הראשית כיסוד בלתי
מאופיין. הראשית לא מתחילה ולא מתכלה בממדי הזמן והחלל. הניגודים מתקיימים
בעולם ומאזנים זה את זה, הבלתי מוגבל נמצא מעבר להם ומאחד אותם. (ולפיכך אינו אחד
מהם). קיימת מחזוריות קבועה בהתחלפות הניגודים, "לפי החיוב" - כלומר
הטבע כפוף לחוק אימפרסונלי. (פיזיקלי ומוסרי גם יחד, אין הפרדה). הזמן
הוא העושה את הצדק.
אנאקסימנס - בן זמנו של אנאקסימאנדרוס. הכל אויר.
מה שמבדיל דברים זה מזה היא רמת הקלישות/דחיסות. הנפש היא אויר (נשמה=נשימה וכו')
והעולם כולו הוא אויר - הקרבה בין האדם לעולם גדולה מסתם אנלוגיה, האדם והעולם אחד
הם.
הפיתאגוריים
פוליטיאה
עיקר
הדיון - פילוסופיה מדינית. מה צריך להיות טיבו של המשטר הצודק?
תרסימכוס
טוען כי סדרי השלטון במדינה הם תוצאה של מאבק, מי שמצליח לשלוט בפועל הוא זה
המחוקק את החוקים המשרתים את האינטרסים שלו, כלומר הוא קובע מהו הצדק. סוקרטס מעלה
מספר תהיות בנוגע לכך, ובראשן - הקשר בין הצדק לתועלת העצמית/אושר. האם הצדק
משתלם?
גלאוקון
ואדימנטוס (אחיו למחצה של אפלטון) מסתייגים מדבריו של סוקרטס. ספר א' מסתיים
באפוריה.
הם
מעלים טענה לפיה כל אחד רוצה לעשות עוול לכל האחרים מבלי לסבול עוול כלל, השלטון
הוא איזון בין הטוב ביותר (עשיית עוול בלי לסבול) לבין הרע ביותר (סבל בלי לגרום
עוול כלל). עפ"י תורה זו גם הצדיקים הם צדיקים רק למראית עין, כי אנו לא
יודעים מהו צדק אלא רק מה נראה כצדק. אנשים עושים צדק עפ"י החוק ומתוך פחד
מפניו, אך אף אחד לא ניחן בסגולת הצדק. כלומר, ע"מ לסתור את טענתם, על סוקרטס
להוכיח כי הצדק האמיתי רצוי גם בשל תוצאותיו (משתלם) וגם לכשעצמו (בלי תוצאתנות
כלשהי). האם יש צדק כסגולת נפש?
אפלטון
טוען כי אנשים זקוקים אחד לשני, מתוך אינטרס כלכלי והצורך בחלוקת עבודה (אנשים
משלימים זה את חסרונו של זה). מכאן הגדרת הצדק - מצב בו כל אחד עושה את תפקידו
הוא. בהקבלה צדק כתכונת הפרט - היררכיה וחלוקה נכונה של חלקי הנשמה.
המדינה
המתוקנת והמסודרת צריכה להיות מבוססת על הידיעה של הסדר הנכון (ולא על הסכם חברתי)
- מכאן המנהיג של המשטר הצודק חייב להיות המלך הפילוסוף. אם כן נשאל את
השאלה מהי ידיעה? מהי פילוסופיה?
דעתו
של אפלטון על אמנות: העקרון המנחה את האמנות איננו האמת, היא פונה אל הלב ולא אל
השכל, ולכן יצירות האמנות (בפרט השירה) לא רצויות במדינה מתוקנת והוא דורש לגרש את
המשוררים. אולם האמנות חשובה כמכשיר חינוכי המקדם את הערכים הנכונים, ורק אמנות
שכזו רצויה.
המדינה
ה':
לא
ניתן לאהוב רק חלקים מאותו שלם וחלקים אחרים לא. (גלאוקון) האוהב משהו, אוהב את
כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה